רמתיים, כמו גבעתיים, הייתה עיר של מפא"י. אני זוכרת באיזו יראת כבוד התייחסתי למוכר הכרטיסים באגד. טוב, הוא גם היה מנהל התחנה, וידע כל קו מאיפה הוא נוסע ולאן. ובתור עיר של מפא"י, שתי תנועות נוער היו אצלנו משמעתיות: הנוער העובד והשומר הצעיר. שתיהן, בשלב מסוים, הפכו להיות שכנות, לאחר שזזו למקום משכנן החדש.

סניף הנוער העובד (כן, אז אמרו סניף ולא קן) כשהתחלתי היה מאחורי בית הפועלים, אולם האירועים היחיד של רמתיים באותה תקופה. אני לא זוכרת ממנו הרבה, רק שהיה צריף עץ. ואז, עברנו לסניף הקבע שלנו, שלמיטב ידיעתי נמצא באותו מקום עד היום. גם זה היה צריף עץ, אבל גדול יותר, עם כמה חדרים ועם שירותים. ברז השתייה היה בחוץ, בצמוד לצריף. בדקתי עכשיו באינטרנט, שם כתוב שסניף הוד השרון הוא סניף הנוער העובד הגדול בארץ. הוא כבר לא צריף עץ, אלא בניין בלוקים דו-קומתי, שנראה מבחוץ די מפואר. ככל שיכולתי להתרשם הוא באותו מקום, על רחוב הבנים בגבול הדר. סניף השומר הצעיר, שהיה בהמשך רחוב הבנים, כבר כנראה לא קיים. אז רמתיים, הלא היא הוד השרון, נשארה מפא"יניקית עד עכשיו. אל תספידו את מפלגת העבודה.

הייתי הולכת ברגל מהבית לסניף של התנועה. זה לא היה מאד קרוב, בערך עשרים דקות של הליכה, אבל היינו רגילים ללכת. היו כאלה שהגיעו באופניים, בעיקר כאלה שגרו בגני עם או במגדיאל. אנחנו, בני רמתיים, הרגשנו שהסניף הוא ממש בבית.

בימים הטובים ביליתי בסניף שלוש פעמים בשבוע. שלישי, שבת, וכמובן  ערב שישי – קבלת שבת של כל הסניף. לא זוכרת שהיה פחד בהליכה בערב לכל אורך רחוב הבנים. למרות, שאז, הוא היה מוקף בשדות. בדרך, לעתים קרובות, נתקלנו באליהו המשוגע. כי זאת יש לדעת, רמתיים, הכפרית והאידילית, הלא רחוקה מתל אביב, שימשה אז מקום מפלט לכל משוגעי העיר הגדולה. אליהו גר אצל משפחה כלשהי, והסתובב חופשי. הוא תמיד בא מולנו בפוזה של חיבוק. היינו צוחקות ובורחות, זו לא הייתה בעיה.

אני זוכרת מעט היום מהסניף. לא יודעת מדוע. כמה חזרות מטיולים, בייחוד אחת שנשארנו לישון שם, כי היה מאוחר מדי ללכת ברגל הביתה. אני זוכרת במיוחד את מחנה העבודה בברור חיל. הוא היה בחופש הגדול בין ח' ל-ט'. הינו שם עם מספר ילדים מכפר סבא, ומספר ילדים מפרדס חנה. שם היכרתי את צפירה ספיר, בתו של פנחס ספיר, עוד לפני לימודינו המשותפים בתיכון כפר סבא. לפני שנים מספר, מסרתי תמונה משותפת שלנו לבני משפחתה שביקשו. סניף פרדס חנה היו בעיקר בנים. אנחנו היינו בעיקר בנות. בתמונות שנשארו הם לובשים שמלות שלנו. היה גם שעון של מישהו שנתקע. כשהיו שואלים מה השעה, התשובה הנצחית הייתה 11:20. ומעניין, ש-11:20 מעורר אצלי משהו עד היום.

בגיל 16 עזבתי את התנועה. יום אחד נמאס לי, חיפשתי חברים חדשים. אבל אני נוסטלגית לנוער העובד עד היום. במיוחד היום.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****