רמתיים, כמו גבעתיים, הייתה עיר של מפא"י. אני זוכרת באיזו יראת כבוד התייחסתי למוכר הכרטיסים באגד. טוב, הוא גם היה מנהל התחנה, וידע כל קו מאיפה הוא נוסע ולאן. ובתור עיר של מפא"י, שתי תנועות נוער היו אצלנו משמעתיות: הנוער העובד והשומר הצעיר. שתיהן, בשלב מסוים, הפכו להיות שכנות, לאחר שזזו למקום משכנן החדש.
סניף הנוער העובד (כן, אז אמרו סניף ולא קן) כשהתחלתי היה מאחורי בית הפועלים, אולם האירועים היחיד של רמתיים באותה תקופה. אני לא זוכרת ממנו הרבה, רק שהיה צריף עץ. ואז, עברנו לסניף הקבע שלנו, שלמיטב ידיעתי נמצא באותו מקום עד היום. גם זה היה צריף עץ, אבל גדול יותר, עם כמה חדרים ועם שירותים. ברז השתייה היה בחוץ, בצמוד לצריף. בדקתי עכשיו באינטרנט, שם כתוב שסניף הוד השרון הוא סניף הנוער העובד הגדול בארץ. הוא כבר לא צריף עץ, אלא בניין בלוקים דו-קומתי, שנראה מבחוץ די מפואר. ככל שיכולתי להתרשם הוא באותו מקום, על רחוב הבנים בגבול הדר. סניף השומר הצעיר, שהיה בהמשך רחוב הבנים, כבר כנראה לא קיים. אז רמתיים, הלא היא הוד השרון, נשארה מפא"יניקית עד עכשיו. אל תספידו את מפלגת העבודה.
הייתי הולכת ברגל מהבית לסניף של התנועה. זה לא היה מאד קרוב, בערך עשרים דקות של הליכה, אבל היינו רגילים ללכת. היו כאלה שהגיעו באופניים, בעיקר כאלה שגרו בגני עם או במגדיאל. אנחנו, בני רמתיים, הרגשנו שהסניף הוא ממש בבית.
בימים הטובים ביליתי בסניף שלוש פעמים בשבוע. שלישי, שבת, וכמובן ערב שישי – קבלת שבת של כל הסניף. לא זוכרת שהיה פחד בהליכה בערב לכל אורך רחוב הבנים. למרות, שאז, הוא היה מוקף בשדות. בדרך, לעתים קרובות, נתקלנו באליהו המשוגע. כי זאת יש לדעת, רמתיים, הכפרית והאידילית, הלא רחוקה מתל אביב, שימשה אז מקום מפלט לכל משוגעי העיר הגדולה. אליהו גר אצל משפחה כלשהי, והסתובב חופשי. הוא תמיד בא מולנו בפוזה של חיבוק. היינו צוחקות ובורחות, זו לא הייתה בעיה.
אני זוכרת מעט היום מהסניף. לא יודעת מדוע. כמה חזרות מטיולים, בייחוד אחת שנשארנו לישון שם, כי היה מאוחר מדי ללכת ברגל הביתה. אני זוכרת במיוחד את מחנה העבודה בברור חיל. הוא היה בחופש הגדול בין ח' ל-ט'. הינו שם עם מספר ילדים מכפר סבא, ומספר ילדים מפרדס חנה. שם היכרתי את צפירה ספיר, בתו של פנחס ספיר, עוד לפני לימודינו המשותפים בתיכון כפר סבא. לפני שנים מספר, מסרתי תמונה משותפת שלנו לבני משפחתה שביקשו. סניף פרדס חנה היו בעיקר בנים. אנחנו היינו בעיקר בנות. בתמונות שנשארו הם לובשים שמלות שלנו. היה גם שעון של מישהו שנתקע. כשהיו שואלים מה השעה, התשובה הנצחית הייתה 11:20. ומעניין, ש-11:20 מעורר אצלי משהו עד היום.
בגיל 16 עזבתי את התנועה. יום אחד נמאס לי, חיפשתי חברים חדשים. אבל אני נוסטלגית לנוער העובד עד היום. במיוחד היום.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
בנשר היה טקס קבוע. בי"א באדר כל כיתה ז' נכנסה לתנועה. הסניף שכן לא רחוק מבית הורי. צריף עץ (נשר) חדר אחד גדול וזהו.
לימים קיבלנו את הצריף של כיתות א'-ב' בחצר של אולם "הפועל", האולם שהיה היחיד בנשר ובו היו מקיימים את הכל. אסיפות פוליטיות (השכן מיגור, אידלסון, לימים בר יהודה. הופעות של אמנים (אסתר גמליאלית וליד הפסנתר סשה ארגוב. אימה סומק ששרקה אופרות וסימפוניות. גורפינקל – מי לא).
בהמשך לחברות בתנועה, גרעין נחל, קיבוץ…
אני חושב שאף פעם לא ממש עזבתי את התנועה.
אהבתיאהבתי
אני זוכרת שבכיתה ה׳ הצטרפתי יחד עם כמה בנות שהכרתי לסניף ״הנוער העובד״ של השכונה שבה גרתי, ומאוד נהניתי שם (ואני חושבת שגם הבנות האחרות). איכשהו היינו שם רק בנות, אני לא יודעת או זוכרת למה.
בקיץ בין כיתות ה׳ וו׳ ״העבירו״ אותנו לארה״ב לטובת לימודי הפוסט דוקטורט של אבא של וכמובן שהתנתקתי מהמסגרת הזו. אבל אחרי שנתיים כשחזרנו לארץ ניסיתי להצטרף שוב – אבל החוויה לא היתה אותה חוויה. אני זוכרת שהפעם כן היו ״בנים״ בסניף ובקבוצות, ולא פעם התכנים היו בהתאם – מאוד מיניים, וכנראה בוגרים מידי עבורי כנערה בכיתה ח׳. גם הבנות שהיו איתי בקבוצה המקורית שלי כמה שנים לפני כן כבר לא היו חלק ממנה.
לכן עזבתי אחרי שניים או שלושה מפגשים.
אני חושבת שבתקופה שלי ה״צופים״ היו הרבה יותר פופולריים, אבל הקינים / קבוצות היו מחוץ לשכונה שלי. אני זוכרת שהיה ניסיון להקים משהו בשכונה /אני וכמה מהחברים שלי בכיתה ט׳ הצטרפנו אליו, אבל בגלל שהקבוצה לא התרחבה (כנראה כי מי שהיה מעוניין כבר היה חבר בקן אחר) היא בוטלה.
אהבתיאהבתי
adiad,
זה מעניין, זיכרונות תנועת הנוער של כל אחד. ומעניין זה אומר חשוב.
אהבתיLiked by 1 person
משתמש אנונימי,
מנשר, זה אומר לקסי, אני משערת. וכמובן מזדהה עם כל מילה.
אהבתיאהבתי
פינגבק: הנוער העובד והלומד? – התיירת המקרית