בין בית הספר שלי לבית הוריי הפרידו כ-300 מטר. 300 מטר של שדות, ופרדס אחד. הייתי צועדת לשם בבוקר בכמה דקות, אם זה היה יום רגוע. כמה עשרות מטרים מהבית, היה שקע בדרך העפר, שכמובן לא הייתה סלולה. בחורף נוצרה שם שלולית ענק, לרוחב כל הרחוב. בזכותה, היו לכל ילדי השכונה מגפיים, רק הוריי לא הסכימו לקנות לי. עד שטבעתי בשלולית במתכוון מספר פעמים. הם השתכנעו, לא הייתה להם ברירה.

בגדר בית הספר היו קשורים החמורים של כמה מהילדים שגרו בשכונות רחוקות. אז תלוי מה הם (החמורים) החליטו בבוקר. אם הם עמדו על רגליהם, עברתי בלי פחד. אך בימים מסוימים הם החליטו לגרד את הגב, שזה אומר לשכב על הגב ולנפנף ברגליים. זה כבר היה סיפור לגמרי אחר.

לפעמים הגעתי לכניסה לבית הספר יחד עם 'האוטובוס המיוחד' שקראנו לו גם 'האוטובוס המחודד'. זה היה אוטובוס שהביא והחזיר את ילדי השכונות הרחוקות יותר, כגון נווה נאמן, ירקונה, הדר ונווה הדר. ברור שקינאתי במי שנסע באוטובוס או רכב על חמור בדרך ללימודים.

ומה אני זוכרת מבית הספר עצמו? משום מה, זה נראה לי חשוב עכשיו מה אנחנו זוכרים ומה לא. כי הרי היו כל כך הרבה פרטים מסביב, וזה לא סתם שזוכרים דווקא דברים מסוימים. אני זוכרת את עצי הענק בכניסה, ומעניין, הם שם גם עכשיו. רק שלמרות שביקרתי שם די לאחרונה, אני לא זוכרת מה הם, חוץ מעץ אורן אחד. אני זוכרת את חורשת האורנים על יד כיתה א'. לחברה שלי, שהייתה חולת אסתמה, הוריה אמרו לרוץ לחורשה בכל התקף. החורשה הזו כבר לא קיימת עכשיו.

אני זוכרת גם את מגרש הספורט בקצה המזרחי של בית הספר. הוא שם עד היום. שם התעמלנו, שיחקנו מחניים (מישהו עוד יודע מה זה?), רצנו 60 מטר, קפצנו לרוחק וזרקנו כדור ברזל. מסביב, מעבר לגדר, היו פרדסים, רק פרדסים. עכשיו מסביב, מעבר לגדר, יש קוטג'ים, המון קוטג'ים, רק קוטג'ים.

בין הבניין הראשי למגרש הספורט הייתה גינה ענקית. שורות-שורות של ירקות צמחו שם כל השנה. עבדנו בה באופן קבוע. אהבנו את הירקות שלקחנו הביתה. ערמות של גזרים קטנים וטריים, צנוניות יפהפיות וקולרבי בחורף, עגבניות ומלפפונים בקיץ. היה לזה גם ערך חינוכי: מי שאכל את הירקות הטריים משם, לא יכול אפילו לחשוב על ירקות מיבוא. מה, ירקות מוקפאים? מצוננים? חצי רקובים?

מול הגינה, מצד ימין כשעומדים בבניין הראשי, שכן אולם הספורט שנמצא שם עד עכשיו. היינו מתעמלים שם בחורף, ובאופן מזדמן גם בקיץ. היה שם קיר של סולמות, היו מזרנים, וחוץ מזה, אני לא זוכרת הרבה. כנראה שלא היה הרבה.

עוד דבר אחד שתקוע לעד בזיכרוני אלה המדרגות בבניין הראשי. שורה של מדרגות רחבות היורדות ממסדרון הכיתות למגרש שבו שיחקנו בהפסקות. אני זוכרת מדרגות ענק, מרחק עצום בין הלמעלה ללמטה. והיום, כשבאתי לשם, ראיתי ארבע מדרגות. רחבות אמנם, אבל ממש לא מפחידות. זה מה ששבעים שנה עושות. מגמדות את הפחדים שבדרך.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****