נולדתי ב-31.8.1943, בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. גרנו אז ברמתיים, שהיום נקראת בשם המפואר הוד השרון. אמי הייתה בת 40, אבי בן 42. אחותי, שולמית, מבוגרת ממני ב-13 שנה. היום זה נראה מוזר, אבל הבדל כזה בין אחים היה די מקובל אז.
הייתי תינוקת חמודה ובריאה. כולם שמחו. כולם – חוץ מאמא שלי. אני זוכרת ממנה שוב ושוב את הסיפור על הלידה הממושכת והקשה. אני לא זוכרת ממנה שום דבר טוב. הדחקתי את זה כל השנים עד עכשיו. גם עכשיו אני לא כועסת, אני רק תוהה. מה לא התאים לה? זה שהייתי בת שנייה? זה שנולדתי בשנה שבה הבינו שיש שואה, וכל משפחתה נשמדה? זה שלא הייתי יפהפייה כמוה, רק סתם ככה נאה כמו אבא שלי? זה שהתעניינתי בטבע כמו אבא שלי? אני זוכרת אותה לוקחת אותי לגן בחוסר סבלנות. לא מדברת אתי על שום דבר שאנחנו רואות בדרך.
יש רגעים שאני זוכרת עד עכשיו. איך הלכנו בבוקר ל'אתא' לקנות לי בגדים. הגענו באיחור לגן, וילד כלשהו שאל אותי שאלה, עניתי תשובה שלא התאימה לו. הוא פתח עליי פה, ואני החלטתי לא להישאר בגן באותו יום. אמי לא שמחה שאני באה איתה. היא לימדה עברית בערבים. היא מן הסתם הייתה מותשת. לא היה לה כוח אליי.
אבא שלי כן אהב אותי. היינו אוכלים ארוחות בוקר וערב ביחד. אמא שלי, כאמור, לימדה בערבים, ושכבה מותשת במיטה בבוקר. הוא היה מצחיק אותי עם השטויות שלו. אבל הוא היה שתלטן נורא. הייתי חייבת להתאים את עצמי למודל החינוכי שלו. ככל שגדלתי, זה פחות התאים לי. הוא ניסה לכפות את דעתו, אבל, ייאמר לזכותו, הוא הבין שהוא לא מצליח. ניסיונו האחרון בכיוון היה כשנרשמתי לאוניברסיטה.
אני רציתי ללמוד מדעי החברה. הוא החליט שאני אלמד כימיה. היה לי 9 בכימיה ובמתמטיקה בבגרות. אבל לא רציתי להמשיך בזה. הוא בכל זאת החליט שאני אלמד כימיה. שנאתי שם כל רגע, במיוחד את הרגעים שבהם עליתי במדרגות למעבדה. מולי הגיע מישהו בלי יד, בלי עין, או עם פרצוף שרוף. חשבתי שזה מה שיהיה לי מתישהו. אני מפוזרת, אני לא מסוגלת למלא אחר כל הוראות האזהרה. בקיצור, אחרי שנה, חתכתי, הלכתי לכלכלה. אני כלכלנית לא רעה. די הצלחתי. אבל אבי מעולם לא הכיר במה שאני עושה. מבחינתו, הייתי סטטיסטיקאית, והוא לא העריך את זה.
אז הוריי לא ממש פינקו אותי. למזלי, בגיל ארבע עברנו למה שהיה ביתנו במשך יותר מעשרים שנה. גרנו ברחוב של בתי הספר ברמתיים. אבי, שניהל את בית החינוך לילדי עובדים בכפר מל"ל, הלך 5 דקות מהבית לבית הספר. חוץ מזה, זה לא היה רחוב אריסטוקרטי בכלל. השכנים מסביבנו היו עגלונים, שהפכו מאוחר יותר לבעלי משקים. אבל אני הרגשתי בבית. היו מסביבי כמה ילדים שהפכו לחבריי. הייתי יוצאת מהבית בבוקר, וחוזרת במשך היום רק לארוחות.
השבוע הזה חגגנו את יום הולדתי ה-80. היינו במלון אלמה בזיכרון יעקב. הבנתי שמשפחתי אוהבת אותי. הייתי כנראה אמא וסבתא לא רעה. בשבת בבוקר ארזתי את המזוודות. הטלפון צלצל פתאום. הודיעו לי שבת דודתי מירה הלכה לעולמה. מירה הייתה אישה אנרגטית ושמחה. אהבתי לדבר איתה. היא נפטרה בגיל 83. יהי זכרה ברוך.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עידן השוק החופשי 
מזל טוב!
גם אני מאמינה שאת כלכלנית טובה. וגם אם היית סטטיסטיקאית, אני לא חושבת שיש בזה משהו רע, להפך.
מעניין היה לקרוא את קורות חייך. בשבילי, זה כאילו נלקח מעולם אחר 🙂
משתתפת בצערך על מירה…
אהבתיאהבתי
Cateded Ur
מעניין, למה זה נראה לך עולם אחר? ותודה על ההשתתפות בצער.
אהבתיאהבתי
מעניין . האבא שלך אליעזר שמואלי היה אישיות חינוכית מובילה בארץ ישראל הקטנה . הנה תמונה של משפחתך http://tinyurl.com/4ybxwduv
מאחל בריאות ואריכות חיים , מגיע לך !!
בהערכה ,
עמי סלנט
מידען ואיש חינוך
אהבתיאהבתי
אני מניחה שהסיפורים על שכנים עגלונים, סיפורים על ההיסטוריה של כפר מל"ל ואחר כך, הסיפורים על חוקרים (סטודנטים?) בחוג לכימיה עם פגיעות קשות שרואים רק בסרטים נראים עבורי, וול, כמו בסרטים. בתקופת התיכון, גרתי לתקופה במושב עדנים הסמוך. בואי נגיד שעגלונים לא ראיתי. אני בת 30 וקצת, אז כנראה שהגיל קשור.
אהבתיאהבתי
בעצם אבא שלך כעס מפני שעברת מכימיה לאלכימיה.
אבל, במבחן התוצאה ובלשון המעטה, לא נכשלת.
ומה ד"ר צייטלין אמר על כך?
אהבתיאהבתי
salant4,
תודה.
אהבתיאהבתי
Cateded Ur,
זה שלא ראית עגלונים, זה באמת אומר תקופה אחרת.
אהבתיאהבתי
לקסי,
ד"ר צייטלין צחק, כמו שאתה מכיר אותו.
אהבתיאהבתי
חשוב לכתוב על העבר. המלצתי בזמנו. הדור הבא יודה לך (וגם אנחנו).
מעניין אם אותם אנשים נפגעו בניסויים או שבמקרה היו כמה מהם במעבדות הכימיה…
אהבתיאהבתי
ywelis
הם נפגעו בניסויים.
אהבתיאהבתי
ברכות לרגל הגעתך לגבורות, תמר!
אני מבינה שהורייך באות מתוך דור אחר, עם אילוצים אחרים, ושמחה שמצאת את הדרך החוצה מתוך פגיעות הילדות לבניית חיים עם כל כך הרבה הצלחה וטוב.
אהבות רבות לך, מתוך המלל דרכו למדתי להכיר אותך – וגם מסביב, זולג דרך המסך.
אהבתיאהבתי
shunra,
תודה, שונרא. שנה טובה.
אהבתיאהבתי
אהבתי את הכתיבה. את כותבת יפה ומעניין. תודה
אהבתיאהבתי
תודה לך.
אהבתיאהבתי
אמנם קצת אחרתי אך מזל טוב וטוב שנולדת .ושנה טובה. קצת נעצבתי שיש לך זכרון לא כל כך טוב מאמא שלך וגם אביך היה כנראה קשוח לפעמים. מקווה להפגש בשנה שהחלה
אהבתיאהבתי
זה ממני פנינה סופר
אהבתיאהבתי
פנינה סופר,
מקווה גם להיפגש בקרוב. מזג האוויר מאפשר עכשיו.
אהבתיאהבתי