ידיד טוב שלי סיפר לי לאחרונה על העברת בית דיור מוגן בישראל לידי חברה סינית. הסיפור הזה, שלא בדקתי אם הוא משקף התרחשות אמיתית, ללא ספק מבטא פחדים אמיתיים.

כי אם את תנובה האוטו-שלנו-גדול-וירוק מכרו לברייטפוד הסינית, מה יעצור את מכירתו של דיור מוגן אחד. אין חוק נגד זה, אין תקשורת מרגישה נגד זה, אין ממשלה או כנסת או ערכים לאומיים שיבלמו את זה. ורק אם, בעקבות משבר הבורסה בסין עכשיו, ברייטפוד תיגרר לצעד שיפגע בתנובה-ישראל, פתאום כולם יתעוררו ויצעקו.

כולם היו צריכים להתעורר הרבה קודם. לא משום שחשדנות כלפי בעלות זרה מבטאת רגשות נאצלים. היא כולה ביטוי של פחד. אבל הקשבה לפחדים המשותפים הכרחית לעיצוב ערכים לאומיים משותפים.

עד למהפך הפוליטי של 1977 שררו בישראל ערכי שלטון ברורים. ממשלות העבודה חתרו לשלב את המשק בכלכלה העולמית. בד בבד, הן  הגנו על יעדיהן האחרים – תעסוקה מלאה, שכר הוגן ועקרונות דומים. ההדרגתיות שהייתה עיקרון מקודש בכלכלת מפא"י, איפשרה לספוג לאט את השפעותיו הרחבות של כל אמצעי כלכלי, ולהשתמש בו במידה.

מהפך 77, ופתיחת המשק החפוזה לתנועות כספים בינלאומיות בעקבותיו, סימנו את סוף עידן המידה, סוף עידן הערכים בישראל. שר האוצר הטרי של הליכוד, שמחה ארליך, פתח את המשק בבת-אחת באוקטובר 77. זאת, על סמך התיזה הניאו-ליברלית המשכנעת 'יותר חופש יותר טוב', ומבלי לבדוק לפרטיו מה שחרור כזה יחולל בישראל. העובדה היא שנסוגו מהר מהפתיחה המוחלטת לתנועות הון, וחזרו אליה בזהירות רק עשרים שנה מאוחר יותר.

אבל סיסמת החופש נותרה סיסמת ההפעלה של הממשלה. בביקור מקצועי בשוודיה ב-1987, הופתעתי להיתקל בגישה מסוייגת כלפי הגלובליזציה. אנשי ההיי-טק שפגשתי חייכו חיוך סקנדינבי מאופק כשהתפארתי בגדודי המשקיעים הזרים שהחלו אז לנהור לארץ. הם הסבירו לי ששוודיה מעדיפה להיות המשקיעה הזרה. היא רוצה לשלוט בתנאים בהן חברותיה ישקיעו בחוץ. היא לא נלהבת מהשקעת חברות זרות במדינתה, ומהחדרת ערכיהן הזרים אליה.

מים רבים זרמו מאז, וגם התנאים בשוודיה השתנו. אבל אצלי, החיוך השוודי המאופק נותר כמראה פוקח עיניים. שוודיה הסוציאליסטית – ולא משנה איזה ממשלה שלטה בה באותו רגע – נתנה את דעתה על כל היבטי הגלובליזציה. זאת משום שהיא הקשיבה לפחדים של אזרחיה, והתירה להם להשפיע על הערכים הלאומיים.

ערכי הסוציאל-דמוקרטיה ללא ספק מתנגשים עם ערכי הגלובליזציה. אבל אסור לברוח מההתנגשות – היא מכריחה לחשוב, מכריחה למצות את אפשרויות הבחירה.

גם עכשיו, בהפקת הגז בישראל פתאום מתברר שהייתה אפשרות בחירה בכל צומת. הייתה אפשרות בחירה במכירת תנובה לסינים. לשם מימושן, נדרשה ממשלה שמוכנה להסתכן ולהתערב. נדרשה ממשלה בעלת ערכים.

בימים אלה מתנהל דיון ציבורי קולני על תנאי הפקת הגז. דיונים דומים יתעוררו עוד במשך תקופה ארוכה. מניסיוני, שהפך אותי לכלכלנית עצובה, אני יודעת שלא מי שצועק יותר הוא שיקבע את סדר היום לטווח הארוך – גם אם הוא צודק, גם אם הוא זועק מנהמת ליבו. ובוודאי לא מי שכל הזמן 'מבקר' את סדר היום, הוא שיקבע את סדר היום. עמדת 'המבקר הצודק' היא עמדת חולשה. את סדר היום יקבע מי שיידע לתפוש את עמדת הכוח.

לצערי, עוד לא ראיתי במצע השמאל הסוציאל-דמוקרטי בישראל התייחסות שתוביל אותו לעמדת הכוח לאחר הבחירות. לא ראיתי תוכנית פעולה האומרת גלובליזציה זה טוב, אבל… הגלובליזציה שלנו תנוהל על פי הקווים הבאים…

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***