משהו קורה לזיתים הדפוקים ממושיקו. פתאום, הם לא טעימים לי. אני קונה זיתים-סוריים-דפוקים אצל מושיקו כבר עשר שנים. אני מתה על זיתים-סוריים-דפוקים. בגללם חזרתי מארה"ב לארץ, בלי לשקול אפילו את ההישארות שם. בגללם, ובגלל הקפה התורכי.
לא הייתי מרחיקה לכת בפרשנותי לאירוע המצער. אבל מעדניית מושיקו צמודה למרכול שבו אני קונה, והוא מוכר לי בשבועות האחרונים גמבות-אדומות-מתוקות בצבע שחור ובטעם מר. בשבוע שעבר הוא מכר לי גם לימונים רקובים. אני בטוחה שקניין רשת המרכולים לא מזמין מספקיו גמבות בצבע שחור ובטעם מר, גם לא לימונים רקובים. הוא מזמין מהם גמבות ולימונים זולים. הכי זולים שאפשר. כך גם מושיקו שלי מוכר לי את הזיתים הכאילו-סוריים-דפוקים באותו מחיר כמו קודם. אבל אלה לא הזיתים שלי. לא בשביל הזיתים האלה חזרתי לארץ.
הדחף למכור בזול – הכי בזול שאפשר – הוא מענה מעוות לדרישות המחאה החברתית. יוזמי מחאת הקוטג' התכוונו להמשיך לקבל את הקוטג' המקורי. הם חשבו ללחוץ על המרכולים להפחית את מחיריהם ואת רווחיהם. אבל המרכולים אינם מסוגלים להסתפק ברווח קטן יותר, משום שבעליהם מסתמכים על הרווחים להחזר מהיר של ערימות הכסף שהם לוו כדי לרכוש את המרכולים ואת הנכסים האחרים שלהם. לכן, על דרישת קיצוץ המחיר, הם עונים בשחיקת איכות. מושיקו לומד מהם את השיטה. ואנחנו, לקוחותיהם הנאמנים, מתרגלים לצרוך זבל.
ההתלבטות בין קנייה בזול לקנייה ביוקר היא התלבטות נצחית של מעמד הביניים. חברתה החכמה של אמי, רבקה התקיפה זקורת הסנטר, הייתה תמיד חוזרת על הפתגם הרוסי שלה: אנחנו לא די עשירים כדי לקנות בזול. רבקה, אשת רופא המשפחה ביישוב קטן, מעולם לא יצאה מהבית בלי שרשרת הפנינים הטובה לצווארה. היא גדלה במשפחה בורגנית ברוסיה של ראשית המאה העשרים, וידעה מילדות איך אשת דוקטור צריכה להתנהג.
מה יש לבורגנות חוץ מכבוד? רכוש גדול אין לה. אבל הבורגנים גאים ביכולתם להוציא את לחמם בכבוד מתוך מיומנותם המקצועית, ומתוך השתלבותם בכללי המשחק. הם גאים ביכולתם לנהל משק בית הנושא את עצמו, ואינו נזקק לטובות.
האבסת הבורגנים בזבל היא אם כן צעד רב-משמעות בשבירת מעמד הביניים בישראל. צעד, שחשיבותו אינה מובחנת מספיק. העיתונים מלאים בכתבות על מיתון. אין ספק שהמיתון כבר כאן. צלע אחת שלו היא האטת הביקושים, הפועלת במעגל מכושף: פחות ביקושים, פחות משרות, פחות שכר, פחות ביקושים. זוהי התפתחות קשה אך הפיכה.
צלע אחרת, מדאיגה יותר של המיתון הנוכחי, היא שבירת הנורמה הבורגנית – שבירת רוחו של דור שהופך להיות חסר ערכים וכנוע. יש קשר ברור בין צפייה ב"אח הגדול" לאכילת זיתים מסוג ג', ולויתור על תפישת עולם פוליטית. אנחנו, שמבקשים תיקון, חייבים להצביע על הקשר הזה. חייבים להדגיש את הצורך להחזיר לממשלה את סמכותה בתחומי חיים נרחבים, בדרך הארוכה לשיקום כבודם הרמוס של אזרחי מדינת ישראל.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
קפה תורכי כבר אפשר להשיג בארה"ב, בחנויות של מהגרים. גם זעתר אפשר למצוא. פיתות טריות הן בעיה מחוץ למרכזים עירוניים ונאלצתי ללמוד לאפות אותן בעצמי כי – גוויות של פיתות, ארוזות בשקיות ניילון? לא. ממש לא.
לגבי זיתים המצב בארה"ב עדיין מתחת לכל ביקורת. היית חושבת שבמעצמה היחידה… …אבל לא.
וכל זה גורם לי לתהות אם תיארת לא רק ירידת איכות מוצרים אלא את האמרקינזציה של מושיקו. כולי תקווה (למען בריאותך ואיכות חייך!) שלא זה המצב.
אהבתיאהבתי
דנה,
זה היה הסיפור גם אז.היינו צריכים לנוסע למכולת של היווני באיזה עיירה ליד בוסטון. אני לא זוכרת בדיוק מה מצאנו שם. אני כן זוכרת איך בעלי חזר פעם בשמחה מהסופר עם שקית גרעינים לפיצוח שהוא מצא. הסתבר שזה היה אוכל לתוכים.
אהבתיאהבתי
דנה,
במחשבה שניה נדמה לי שאמריקניזציה ושבירת הקוד הבורגני הן תופעות זהות. ארה"ב, במידה רבה, היא שלילת הקוד הזה האירופי של כבוד לאוכל טוב, לבוש יפה, פנאי ועוד. העיקר, הרבה ובזול.
אהבתיאהבתי
הו, ההערה השנייה מגלמת בתוכה תובנות רבות! וכמובן שזו לא אמריקניזציה במובן של התקרבות למהות האמריקאית עצמה אלא סוג של התקרבות לדימוי של אמריקה, כי אמריקה אינה, למעשה, הררי דמוי-אוכל בדמוי-מחיר עם דמוי-שירות, כפי שהיא משתקפת בחיקויים שלה.
זה קצת כמו שהדימוי של אמריקאים בישראל היא של "דודים עשירים שבאים לביקור וחיים במלון מפואר" בלי שהמבוקרים רואים שהדודים חסכו לצורך הביקור הזה תקופה ארוכה ובשאר חייהם לא חיים במלון מפואר, כאילו יש שדה-עיוות-מציאות שעובר לאורך האוקיינוס האלטנטי.
(ואני חיה בעיירה קטנה המכבדת אוכל טוב, מחזיקה כמה וכמה אמני לבוש, ומקדשת את הפנאי. באמריקה, כמובן…)
אהבתיאהבתי
דנה,
טוב, קצת הכללתי מדי. אבל כל זה בהחלט נושא לתת עליו את הדעת ולדון בו.
אהבתיאהבתי
את צודקת מאוד ומזלך שאת לא קונה בשופרסל. בשופרסל יש מה שנקרא "מותג פרטי". המותג הפרטי הזה מיועד להחליף את המוצרים שאנחנו מכירים מהחברות המסחריות הגדולות במחיר זול יותר. בזמן האחרון אני נתקל במוצר אחרי מוצר של המותג הפרטי שפשוט פוגעים בבריאות ואם לא בבריאות – מטעים את הלקוחות. הנה כמה סיפורים:
1. שופרסל מוכרת בייגלים במותג הפרטי עם אחוזי שומן רווי גבוהים יותר מהחברות המסחריות (אוסם ובייגל-בייגל), וכנראה גם עם שומן טרנס (שאינו קיים עוד במוצרים המתחרים).
2. המחיר של אריזה של 400 גר' פיסטוק חלבי היה 29 ש"ח. ולפני כמה שבועות עלה לשלושים ומשהו שקלים (וכמובן אף אחד לא קנה). והנה לאחרונה הוצע שוב הפיסטוק במחיר "מבצע" של 29 ש"ח. אבל מתברר שבלי להודיע על כך בצורה בולטת, האריזה הוקטנה ל-300 גר'.
3. בשופרסל נמכר לפני כמה שבועות במבצע קצר דג בס יפני באריזת המותג הפרטי. למה יפני? ביפן אחרי הצונאמי והתאונות בכורים אסרו למכור דגים מקומיים בגלל הרדיו-אקטיביות. מתברר ששינו לאחרונה את תקן הרדיו-אקטיביות של דגי הבס ורמת הרדיו-אקטיביות בדגים היפניים נופלת בימים אלה בין שני התקנים, הישן והחדש. בארץ מן הסתם קיים עדיין התקן המחמיר פחות ולכן שלחו את הדגים לכאן.
אפשר לתת דוגמאות נוספות מקופסאות שימורים, מאריזות של נייר טואלט וכו'. האיכות יורדת מתחת לתקן ומתחת לרמת הבריאות של המתחרים. ובאיצטלה של מחיר זול אנחנו מקבלים לכאורה אותו הדבר ובעצם פוגעים בבריאותנו.
אהבתיאהבתי
כתיבה רדודה וחסרת קשר למציאות. אף אחד לא ביקש לקנות מתחת למחיר הראוי!!!!!
אנחנו רוצים לקנות מוצרים טובים בפערי תיווך נורמאליים. אם המוצר עולה פי 5 מעלות הייצור שלו משהוא לא נורמאלי כאן. תמשיכי לחיות בלללנד שלך עם המחיר שווה לעלות השולית או שהשכר שווה לערך התפוקה השולית.
אני מלמד את השטויות האלה שנים, ובה לי להקיא כל פעם שאני מצייר את הגרפים האלה על הלוח.
בפועל אנו חיים בעולם מונופוליסטי חסר רחמים שגורף רווחים עצומים על חשבוננו. יש עדיין כמה מסכנים שקונים את השקרים האלה. אבל רוב העם כבר הבין שמשהו לא בסדר, ממש לא בסדר.
את זה אנו באים לתקן.
אהבתיאהבתי