אחד מזכרונות הילדות שלי, שחוזר אלי שוב ושוב, הוא המראה של אבי שעומד בחדר, אצבעו זקורה באיום, ובקול צפצפני קורא: אני אוציא אותך מההסתדרות. לא, הוא לא דיבר בקולו שלו וגם לא איים על אף אחד בחדר. הוא שחזר את אחד הרגעים המעצבים בחייו: המריבה שלו עם דוד בן-גוריון.

הסיפור התרחש בראשית שנות ה-30. אבי היה אז מורה בבית החינוך לילדי עובדים בתל-אביב. בזמנו הפנוי הוא כתב מאמרים ב'דבר', שעורכו באותה עת היה ברל כצנלנסון. ברל טיפח את הבחור הצעיר, והזמין אצלו מאמר מדי שבוע. באותה תקופה התגלעה מחלוקת קשה בקרב פעילי ההסתדרות. אבי וברל וחבריהם חשבו שההסתדרות צריכה להיות בעיקר איגוד מקצועי, ולטפח את החינוך ברוח ערכי תנועת העבודה. בן-גוריון, שהיה מזכ"ל ההסתדרות, שאף לקדם את 'חברת העובדים'  – ארגון הגג הכלכלי של ההסתדרות שהוקם ב-1923.

'חברת העובדים' עסקה בכל תחומי החיים הכלכליים: צרכנות בעזרת חנויות קואופרטיביות, בנק עצמאי – בנק הפועלים, חברת בנייה – שיכון עובדים, ותאגיד תעשייתי – כור. התפישה שביסודה הייתה, שעל ידי בעלות עצמית חוסכים את רווחי המשקיע החיצוני ומפנים אותם לתגמול הוגן יותר לעובדים חברי ההסתדרות , ולגביית מחיר נוח יותר מהקונים חברי ההסתדרות. בן-גוריון, שהיה איש פוליטי, ראה  במפעלים האלה גם בסיס כוח.  מנגד, אבי וחבריו טענו שהעיסוק בכלכלה יוביל את ההסתדרות לסתירות פנימיות, במיוחד הסתירה בין תפקידה כאיגוד מקצועי לתפקידה כמעסיקת עובדים.

מה שהתחיל בתור מאבק אידיאולוגי הפך למלחמה אישית. משכורתו של אבי, ששולמה על ידי זרם העובדים ההסתדרותי, עוכבה במשך חודשים רבים. עשרות שנים מאוחר יותר אמי תיארה את הימים ההם בצחוק מתגלגל. מה נותר לה חוץ מלצחוק? היא, פולניה עם כבוד מבית אמיד, נאלצה יום-יום להתחנן במכולת שימכרו לה בהקפה. עקבות הטראומה הזו הוטבעו בילדותי, למרות שנולדתי עשור ויותר מאוחר יותר: מעולם לא הרשו לי לרשום במכולת אפילו ארטיק.

הרעש נרגע לאחר שאבי נשלח לגרמניה בעקבות תפישת השלטון על ידי הנאצים. הוא ועוד מספר אנשים מתנועת העבודה ארגנו עליית הצלה של צעירים יהודים לארץ. בינתיים, הוקמו עוד ועוד מפעלים הסתדרותיים, ובסוף שנות ה-80 הם כידוע קרסו ברעש גדול.

בדיעבד, היום כמעט כולם מסכימים: בן-גוריון היה מנהיג דגול שהחליט נכונה ברגעים הכי קשים בתולדות המדינה. בדיעבד, היום רבים בכל זאת סבורים שכמה מהחלטותיו היו מוטעות. בראשית שנות ה-50, בן-גוריון סגר את זרם העובדים בחינוך בשם הממלכתיות, אך הותיר על כנו את החינוך הממלכתי-דתי. אבי וחבריו התקוממו גם אז על הפרגמטיות הפוליטית והיעדר הרגישות המספקת לחשיבותם של ערכים. 

אני נזכרת בדברים האלה לא פעם, עם כל התפכחות נוספת שלי מאשליותיי לגבי המציאות הפוליטית בישראל. על פי תחושתי, דמותה של המדינה היום הייתה שונה אילולא סגרו את זרם העובדים. אני כמעט לא טועה בזיהוי הטון של מי שהתחנך שם – בבתי הספר או בתנועות הנוער שעל ידם. אמנם אני ובני מחזורי למדנו בעיקר בחינוך הממלכתי, אבל כיוון שהמורים נשארו אותם מורים, ומסורת בית הספר לא שונתה ביום אחד, זכינו אנחנו לספוג את הרוח שנותרה שם מלפני השינוי.

אני חושבת גם לא מעט על תרומת 'חברת העובדים' – התאגיד הכלכלי של ההסתדרות – למראה של ישראל היום. קריסתו של המשק ההסתדרותי בסוף שנות ה-80 הייתה אחת מהמהלומות הקשות שהונחתו על השמאל בישראל. עוד לפני כן, כבר משנות ה-70, החלה לבצבץ הטינה כלפי מפלגת העבודה והמפלגות ההסתדרותיות האחרות.

מה שבכל זאת מעניין הוא שמתוך היכרותי עם מפוטרי כור, אני יודעת שרבים מהם  היו חוזרים היום בשמחה למקומם הקודם. לאחר תקופות ארוכות של אבטלה ושל תעסוקה בתנאים מבזים, הם מתגעגעים למשכורות של פעם, לתנאים הסוציאליים שכובדו במלואם, לחופשה, לנופשים על חשבון המפעל ולשי הנדיב בחגים. עם זאת, רבים מהם עדיין מקשרים בין מפלגת העבודה וההסתדרות להעסקה נצלנית, וליחס פטרוני כלפי מי שלא שייך.

רק מעטים יודעים עד כמה הברית בין 'כור' למפלגת העבודה שבשלטון תרמה לשמירת התעסוקה המלאה בתקופות קשות. כור אף פעם לא פיטרה עובדים מיד בכניסה לשפל, והרגישה מחויבת למילוי יעדים לאומיים. סיפור על כך שמעתי מאחד מראשי כור לשעבר. במיתון הידוע של 1967-1966 קראה הממשלה להנהלת כור וביקשה ממנה לייצר למלאי ולא לפטר עובדים. כור, שידעה שיש בממשלה גם אוזן קשבת למצוקותיה שלה, צברה מלאים של חומרי בנייה, ומכרה אותם ברווח נאה בעידן הגאות שלאחר מלחמת ששת הימים.

יהיו כאלה שיראו בסיפור הזה סמל לכל תחלואי הכלכלה בישראל של העידן המפא"יניקי-הסתדרותי. זאת, למרות שגם היום גופים כלכליים גדולים בישראל ואפילו בארה"ב יודעים שהממשלה ברוב המקרים לא תפקיר אותם לגורלם. אבל היום קשה להאמין שגוף פרטי ישתף פעולה עם הממשלה בצעד שיאיים על רווחיותו. הדירקטוריון לא יאפשר לו. תן וקח כזה שהיה בין כור וכל חברת העובדים לבין ממשלות העבודה יכול להתקיים רק באווירת אמון הדדי. לא רק אמון בקיום הבטחות, אלא גם אמון ביציבותם  ובהמשכיותם של ממסדים כלכליים ופוליטיים.

לשליטתה של ההסתדרות בתאגידים הכלכליים היו, אם כן, גם צדדים טובים. אך כדי לשמר אותם לאורך זמן, הציבור היה צריך להאמין שהוא יוצא נשכר מהם. הציבור בישראל לא הכיר את כל הפרטים, ולא האמין. כזה הוא טבע האדם, הוא תמיד חושד במעסיקיו. ואולי, המתנגדים להרחבת מפעליה הכלכליים    של ההסתדרות חזו את הדברים האלה מלכתחילה.  

***שבוע הספר –  'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – 20 שקלים באתר סימניה וב'כיתבו אליי' באתר זה ***