תגית: 20 המשפחות

עידן האי-נאורות בכלכלת ישראל

"האוצר והתמ"ת רוקחים שיעור מס מיוחד לכי"ל", מכריזה כותרת הדף האחורי של הדה-מארקר מה-24 ליוני 2010. ניתן לקלוט מהידיעה, כי שני המשרדים מתכוונים למנוע מחברת כימיקלים לישראל את הטבת המס הניתנת לחברות ייצוא בפריפריה הרחוקה במסגרת החוק לעידוד השקעות הון.   

שיעור המס הרגיל על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות בישראל הוא 25% ב-2010, והוא צפוי לרדת בהדרגה בשנים הקרובות. כי"ל, שרוב תוצרתה מופנית לייצוא, ומפעליה שוכנים באזור פיתוח א', זכאית היום לשיעור מס חברות מופחת במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. הכוונה, עכשיו, בעת ניסוח החוק מחדש, להדיר את כי"ל מקבוצת החברות הזכאיות להטבה המרבית, שהינה מס חברות בשיעור של 13.5% ב-2011, ומעט פחות בשנים הבאות. החרגתה של כי"ל תיעשה בעזרת סעיף מיוחד בחוק– סעיף "החברות לכריית מחצבים שעוסקות בייצוא".

ובכן, "חברת המחצבים שעוסקת בייצוא" (וישנה רק אחת כזו) נתפשת על ידי משרדי האוצר והתמ"ת כבלתי ראויה לעידוד במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. זאת, מכיוון שהטבת המס לא תועיל להישארותה בישראל. היא דבוקה לכאן ממילא, שכן עיקר פעילותה מרוכז סביב הפקת אשלג וברום מים המלח.

מנוסח הדברים עולה בבירור כי השיקול היחיד העומד מאחורי החוק לעידוד השקעות הון הוא פיתוי המשקיעים להישאר כאן בעזרת המס הנמוך. כי הרי בעולם גלובלי כל הזמן משווים תנאים, ומיד זזים להיכן שמוצעות ההטבות המושכות ביותר.

זוהי הנחתם של מנסחי החוק, ולגמרי לא ברור עד כמה היא מוכחת. ניקח, למשל, את אירלנד הידועה במס החברות הנמוך שלה – שיעור כללי של 12.5% ב-2008, ואפסי למשקיעים. ובכל זאת, רבים ממשקיעי החוץ נוטשים את אירלנד עכשיו, תוך גילוי אדישות למשבר שנוצר שם ולאבטלה ששיעורה מגיע ל-14%. האם ייתכן שמס החברות הוא לא הכל?

מס החברות מוטל על רווחים בלתי מחולקים. כלומר, קודם כל, צריכים להיות רווחים, ואלה תלויים במכלול התנאים הכלכליים. יותר מזה, חברה כלכלית אינה מכונה להשאת רווחים בלבד, אפילו הדירקטוריונים מבינים את זה. והממשלה, בוודאי שאמורה לראות את הכלכלה מזווית רחבה יותר.

תפישת "הרווח זה לא הכל" מתבטאת במטרתו המוצהרת של החוק לעידוד השקעות הון: "משיכת הון לישראל ועידוד יזמה כלכלית והשקעות הון-חוץ והון מקומי לשם –

-פיתוח כושר הייצור של משק המדינה, ניצול יעיל של אוצרותיה ויכולתה הכלכלית וניצול מלא של כושר ייצורם של מפעלים קיימים;

-שיפור מאזן התשלומים של המדינה, הקטנת היבוא והגדלת הייצוא;   

-קליטת עלייה, חלוקה מתוכננת של האוכלוסיה על פני שטח המדינה ויצירת מקומות עבודה חדשים."

 בימיו הטובים של התכנון הכלכלי בישראל, התנהלו ויכוחים אינסופיים על כל תו ותג בחוק לעידוד השקעות הון, תוך ניסיון ללמוד איך סל ההטבות שגלום בו משפיע על מבנה המשק. הדגש בזמנו היה על מענק שהגיע עד ל-38% מערך ההשקעה, ונועד להקל על גיוס ההון הראשוני.

בשנים האחרונות, האוצר, מסיבותיו שלו, הביא לחיסול מענקי ההשקעות ולהמרתם בהקלות מס, לסגירה קרובה של מרכז ההשקעות ולריכוז אישורי ההשקעות באגף המסים. מטרתו של האוצר ברורה: מזעור התמיכה, והעברת עוד מוקד כוח לידיו. ולמי אכפת אם ההחלטות לגבי השקעות יתקבלו על ידי מי שאינו מבין דבר בתחום.

מה שמעניין, ואינו זוכה לשום התייחסות בדיון הרדוד שמתנהל היום בממשלה ובתקשורת, הוא שאופי  ההחלטות בתחום ההשקעות משפיע מאד על הדחליל התורן – הריכוזיות במשק. מימון רגיל של השקעה בשוק החופשי, מקנה תמיד יתרון עצום לגדולים. זאת, משום שהבנקים אוהבים אותם יותר, וגם רוכשי האג"ח והמניות למיניהם מחבבים אותם. וכך, השיטה הנוכחית שמתבססת על הטבה בשלב הרווח בלבד, שוב מקבעת את ריכוז הפעילות בידי אותן 20 משפחות. בעוד שהשיטה הקודמת בה הממשלה סייעה ליזם בשלב ההתחלתי, אפשרה ליזמים קטנים וחדשים להתחיל את דרכם.

יותר מזה, מסורת המענק שלוותה במעקב ממשלתי הדוק אחר הקמת המפעל, אפשרה לממשלה להציב תנאים על פי הבנתה. היא יכלה לדרוש מהמפעל הקפדה על תנאים סביבתיים. היא יכלה לבדוק את היקף התעסוקה שיתווסף לפרויקט ואת רמת השכר שתשולם בו. יכלה, האם גם עשה זאת באופן מושלם? ודאי שלא, אנחנו עוסקים באנשים, בתנאים משתנים, במורכבות של המציאות. מחקר של התנועה לאיכות השלטון שפורסם בימים אלה, טוען כי מרכז ההשקעות לא עמד על מילוי התנאים שהוא הציב לקבלת המענקים. איני מכירה את פרטי המחקר, והשאלה כמובן היא מאיזה תנאים סטו, ובכמה. אך עוד לפני הכל, השנים בהן נערך המחקר – 2008-2002 – הן השנים בהן מרכז ההשקעות דולל לגמרי לקראת סגירתו, וכל משרד התעשייה והמסחר הועלם באלגנטיות בתוך משרד התעסוקה. אם כן, מה בדיוק אפשר ללמוד מתפקודו של מרכז השקעות מחוסל בתוך משרד מחוסל?

ולענייננו הנוכחי, מה יהיה עכשיו, כשיופחתו הטבות המס לכי"ל? האם מישהו בממשלה נתן את דעתו על תגובתה? כי"ל המופרטת של היום שונה בתכלית מכי"ל – החברה הממשלתית. זו אינה אותה חברה בעלת עובדים קבועים שגאים בתנאים שהם מקבלים. זו אינה אותה חברה שמשרדי הממשלה השונים יושבים אתה על כל פרט בתכנון הסביבתי שלה.

תחושה לא נוחה עולה ממקרא כותרת הדהמארקר. תחושה של עליהום על בעלי כי"ל, משפחת עופר, ועל הטייקונים בכלל. תחושה של דיון מתלהם שאף פעם אינו מוביל למסקנה שקולה. כדאי להזכיר לחכמי האוצר והתמ"ת ולעיתונאים הנלהבים: כי"ל היא לא רק מקור רווח לבעליה, כי"ל היא בעיקר חברה ציבורית שמחויבת למדינת ישראל. כי"ל מעסיקה אלפי עובדים בישראל, כי"ל קובעת עובדות בלתי הפיכות – לא תמיד משמחות – בים-המלח ובמכרות הפוספטים. בימיו הנאורים של מקצוע הכלכלה בישראל חשבו גם על הדברים האלה. בימיו הנאורים של מקצוע הכלכלה ניסו לאזן את המשוואה בהידברות ובפיכחון.         

ריכוזיות ותמנוניות בכלכלת ישראל

פרק מעניין בדו"ח בנק ישראל 2009 דן בסיכון המוטל על המשק על ידי קבוצות עסקיות – "קבוצות של חברות המנהלות פעילות עסקית בשווקים שונים, נתונות לשליטה אדמיניסטרטיבית ופיננסית אחת, וקשורות ביניהן בקשרי אמון הדדי על בסיס רקע אישי או עסקי משותף".

 על פי הדו"ח,  בישראל ישנן כ-20 קבוצות כאלה, רובן ככולן משפחתיות, בעלות מבנה פירמידלי מובהק. הן שולטות ברבע מכלל החברות הבורסאיות, ובמחצית מנתח השוק שלהן. מבחינת פיזור השליטה, ישראל נמנית על המדינות הריכוזיות בעולם המערבי, והיא, לדברי בנק ישראל, אף קרובה מבחינה זו למדינות המתפתחות.

 בנק ישראל רואה בקבוצות אלה נשאיות של מה שהוא מכנה 'סיכון מערכתי' – כלומר סיכון לקריסת ענף שלם או קבוצת ענפים שלמה. זאת, בגלל קשרי הגומלין המסועפים בתוך כל קבוצה ובין הקבוצות, המגבירים את 'ההדבקה' מגוף אחד לשני בעת משבר. קשרי הגומלין מתבטאים בברית בין כל קבוצה לבנק 'שלה', במפגשי רעים באירועים ובדירקטוריונים, ובערוצים אחרים. הסיכון מוגבר במיוחד מתוך כך שבראש כל קבוצה עומדת משפחה ולא מקבץ כלשהו של בעלי מניות, ומכאן שההחלטות המכריעות תלויות בגחמתם של אנשים מעטים.

 אבחון השלכותיה של תופעת הקבוצות העסקיות על ידי בנק ישראל הוא מעניין וחשוב. משום כך, חשוב גם להפריד בינה לבין תופעת הריכוזיות הענפית בכלכלת ישראל. כתבנו כאן לא פעם בעבר על הריכוזיות הענפית בישראל. הגדרנו אותה במילים האלה: ריכוזיות היא שליטה של כמה גופים בודדים על הפעילות בתחום מסוים.

 בתחום הבנקאות בישראל, שתי הקבוצות הבנקאיות הגדולות – לאומי והפועלים – ריכזו בידיהן כ-58% מסך הנכסים הבנקאיים בשנת 2008. הקבוצה השלישית (דיסקונט) החזיקה בעוד 17% מהנכסים. תמונה ריכוזית דומה נראית בישראל כמעט בכל תחום – ייצור המזון, רשתות השיווק, רשתות הסלולאר, חברות האינטרנט, חברות האוטובוסים ועוד.

 הריכוזיות הענפית משקפת כלל יסוד בכלכלה: כמעט כל פעילות כלכלית יעילה יותר כשהיא נעשית בקנה מידה גדול. כינויה המקצועי של התופעה הוא 'יתרונות לגודל'. תשאלו את אמא שלכן, את בן זוגכן הבשלן – מה כדאי יותר: לטגן 30 קציצות בפעם אחת, או שלוש פעמים עשר קציצות בכל פעם?

 הריכוזיות הענפית – מיעוט החברות בכל תחום במשק קטן – היא, אם כן, תופעת טבע. עם תופעת טבע לא מתווכחים. הוספת עוד בנק או עוד חברת סלולאר לא תשנה את מודל התחרות הבסיסי. כל עוד שהענף אינו מונה מאות חברות מאותו תחום, התחרות אינה מה שמכונה בתיאוריה הכלכלית 'תחרות מושלמת'. כשהמתחרים מונים פחות מאצבעות שתי ידיים, קל להם לתאם בינם לבין עצמם, אין להם בעיה לקרוץ זה לזה על חשבון הלקוחות, הספקים ועובדי החברה.

 הפיתרון במקרה הזה, אם כן, אינו שינוי מבני, אלא חיזוק הרגולציה הממשלתית. יותר מעורבות של הממשלה בקביעת עמלות הבנקים, יותר תשומת לב שלה לדיווחי הבנקים לציבור; יותר השגחה של הממשלה על תעריפי הסלולאר, ועל השירות הניתן לצרכנים בתמורה; הידוק הפיקוח על מוקדי השירות הטלפוניים, ועוד התערבויות שלטוניות כאלה.      

 פיתרון די פשוט, אבל לא בריכוזיות הענפית  מתמקד דו"ח בנק ישראל. דו"ח בנק ישראל מתמקד במשהו שהוא עדיין בן-בלי-שם. אנחנו נקרא לו 'תמנוניות' , מלשון 'תמנון' – ייצור רב-זרועות. בנק ישראל מדבר על קבוצות עסקיות בעלות ראש אחד וזרועות רבות, זרועות שלעתים מסתבכות זו בזו. צילום תת-ימי נדיר של תמנונים, תוכלו לראות בדו"ח הבנק, פרק ד', עמ' 157.

 התמנוניות מציבה את ישראל בראש הדיאגרמה המתארת את שיעור בעלותן של עשר המשפחות הגדולות על נכסים במשק: ישראל מספר 8 במסדר, אחרי אינדונזיה, הפיליפינים, שוודיה, תאילנד, קוריאה, פורטוגל, הונג-קונג – אוסף של מדינות שאינן מצטיינות בשמירה על כללי האתיקה המערביים, להוציא את שוודיה.

 התמנוניות בישראל נולדה עם ההפרטה – הממשלה שמכרה חברות, לא הקפידה מספיק על פיזור הנכסים. התמנוניות מטופחת כל העת על ידי הבנקים – חלק ניכר מהאימפריות הפרטיות הוקמו בעזרת אשראי בנקאי ולא בכסף שהובא מהבית. גם היום, הבנקים מעדיפים להעניק אשראי לגופים הגדולים (שאליהם הם מחוברים בקשר סימביוטי) ולא ליזמים קטנים בודדים. התמנוניות עולה ופורחת כשהבורסה הגואה מאפשרת לאותם קונצרנים גדולים להנפיק מניות ואגרות חוב באווירת השמחה הכללית. התמנוניות משגשגת היכן שהממשלה מעדיפה להתעלם מקשרי הון-שלטון-תקשורת ומקשרי גומלין בין חברות.

 אחרי כל אלה, נדמה שהאמצעים להפחתת התמנוניות שבנק ישראל מונה בסוף הפרק שלו הם רק התחלה של התחלה. הבנק עדיין חושש מדיבורים על התערבות, למרות שבשטח הוא התערב בחוכמה מספר פעמים בתקופה האחרונה. מה עוד אפשר לעשות? נראה, שאין ברירה אלא להגביר את מעורבותו הפרטנית של בנק ישראל באשראי שהבנקים מעבירים לרכישת חברות. אין ברירה אלא לפקח יותר על הנפקת מניות ואגרות חוב תאגידיות, על מנת לבלום את התרחבותם הנוספת של גופים שכבר התרחבו מדי. אין מנוס מלפקח יותר על תנועות ההון הנכנסות לישראל והיוצאות ממנה, ולסנן מתוכן את אלה שעלולות לפגוע ברווחת הציבור.

 ומעל הכל, אם כבר מתפשטת ההכרה שלא כל התארגנות עסקית היא בהכרח התארגנות לטובת אזרחי המדינה , נראה שהגיע הרגע לגבש אסטרטגיה לאומית לטיפול בקבוצות עסקיות הנקלעות לקשיים. הדיון בנושא התעורר לפני כשנתיים כשעלה החשש שכמה מהקבוצות לא יוכלו לפרוע את חובותיהן. אז, היו מי שהציעו  להזרים אליהן סיוע ממשלתי. אבל, אם מתחילים לפקפק בתועלתו של המבנה הקבוצתי, זו ההזדמנות לתיקונו. במקום סיוע לקבוצה חדלת הפירעון, עדיף שהממשלה תסייע לחברות בעלות הסיכוי שבתוכה. אותן חברות ייקנו על ידי הממשלה או (בתמיכה ממשלתית) על ידי גופים פרטיים שאינם גדולים מדי. כספי המכירה יעזרו לקבוצת החברות המתפרקת להציל את מה שהיא יכולה להציל. ומנגד, הבעלים החדשים של החברות שנמכרו יתחייבו לקיים את המפעלים לתועלת הציבור בישראל, ולשמור בהם על תעסוקה לטווח ארוך בתנאים נאותים.

 ***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***