תגית: תנועת העבודה

זרם העובדים בחינוך. לאן זורמת הכלכלה

היום הראשון שלי בכיתה א'. על שולחן המורה, ערימת פתקי נייר. עוד כמה דקות, הם יהודקו לחולצותינו בסיכות ביטחון. שיעורי הבית: תעתיקו מה שרשום על הפתק "עבוד ולמד".

להמשיך לקרוא

ביקוריה של בת-נשר

מיתוס עתיק-יומין בבית הוריי סיפר על שלוש הגננות שחיזרו אחר אבי בימים שהיה מורה שחור-תלתלים בנשר ליד חיפה. שלושתן היו רווקות לא-צעירות, טבעוניות בפרינציפ, והקדישו את חייהן לחינוך הילדים העבריים בארץ ישראל. פגשתי בילדותי רק אחת מהן, את בת-נשר שביקרה אצלנו מפעם לפעם.

להמשיך לקרוא

לא ניסינו לתקן את העולם

מצחיק, אני זוכרת בדיוק איך נפלה עליי ההכרה שאני ציונית וסוציאליסטית. זה היה בשנות ה-70. חזרתי עם משפחתי משהות של שנתיים בארה"ב. שמחתי לחזור לארץ. היה נדמה לי שאני שמחה בגלל השמש, הקפה התורכי, והטחינה. אבל היה שם עוד משהו: הרגשתי שלעולם לא יהיה לי טוב מחוץ לישראל.

היה לי קשה בחוץ. חסרה לי המעורבות העצומה שאני חשה כאן כל רגע. לא אהבתי את יחסי העבודה שם, כאן עדיין שרר עידן הקביעות והנאמנות בין עובד למעביד. וכמובן שלא הצלחתי להבין איך אפשר לחיות במדינה בלי ביטוח בריאות לכל, ועם פחד לפתוח דלת סתם-ככה-בלי-לבדוק-מי-זה כשהפעמון מצלצל.

להמשיך לקרוא

הרוויזיוניסט שהיה חברו הטוב של אבי

ד"ר צייטלין היה חברו הטוב של אבי. ד"ר צייטלין היה רוויזיוניסט, מראשוני תנועת החירות בישראל. אבי, אליעזר שמאלי, היה מראשוני תנועת העבודה, וממקימי זרם העובדים בחינוך. הם נפגשו בנשר, העיירה הצמודה למפעל המלט. שם, צייטלין שימש כרופא החירום של המפעל ורופא המשפחה במשך עשרות שנים. אבי לימד שם זמן קצר בבית הספר.

להמשיך לקרוא

גדלתי בתנועת העבודה

 לפני יותר מ-20 שנה, כשעוד קראו למרכז ירושלים 'העיר', ירדנו כל יום ששי לעיר כדי לקנות ספר-פיצוחים-תקליט-פרחים לשבת. יום ששי אחד טיפסתי במעלה רח' שלומציון ומולי הגיחה זקנה קטנה ומכווצת.

 -שירים למכירה, היא אמרה לי.

-שירים?

-שירי חנוכה.

 הצצתי בערימת הדפים שבידה. על כל דף היה שיר כתוב בכתיבה תמה. שירים שמעולם לא ראיתי קודם.

 -כמה עולה שיר?

-חמישה שקלים.

 שילמתי חמישה שקלים, לקחתי את דף השיר, קיפלתי אותו בתיק והלכתי הלאה. בבית, התחילו המחשבות לנקר:

 -מי בימינו אלה כותב כתיבה תמה כזו?

-מי עוד משתמש בעברית כזו חגיגית?

-מי, בשנות השמונים של המאה העשרים, מסוגל להעלות על דעתו למכור שיר בחמישה שקלים?

 פתאום נהיה לי ברור: היא גננת או מורה, הגיעה לארץ בעלייה שלישית, עבדה כל ימיה 'בזרם העובדים', צמחונית, אין לה צאצאים. לא היה לה זמן להקים משפחה – עיצוב דמותו של הילד העברי החדש במולדתו מילא את כל חייה. היא ערירית. את רוב חסכונותיה היא תרמה למטרה נעלה: פיתוח תוכנית הוראת שפת האספרנטו הבינלאומית בגני הילדים. חורף עכשיו. חסר לה כסף לחימום הדירה. והנה, עלה במוחה המיזם העסקי הגאוני, והיא יצאה לעיר עם ערימת השירים שלה.

ולמי שעוד לא הבין, אין ספק, נתקלתי באחת מחוג ידידיהם של הוריי. אולי הייתי צריכה לשאול אותה לשמה, אבל בנסיבות כאלה, טוב שלא שאלתי.

כן, זה לא שלא שמתי לב. אני ערה לכך שכתבתי על עלייה שלישית. אני ערה לכך שכתיבה על עלייה שלישית נחשבת למגויסת, בהגדרה. אני ערה לכך שכתיבה מגויסת היא כתיבה מוקצה. ובכל זאת התגייסתי, לא כדי להביע עמדה מוגדרת מראש, אלא כדי לעשות סדר במחשבות שלי. 

האם ייתכן שאני זוכרת דבר אחד, ואחרים זוכרים דבר אחר? אם כך, מהו הזיכרון האמיתי? ומדוע אני מרגישה שזיכרון העבר מצטלם אחרת מפעם לפעם? האם רק נדמה לי שהיחס לתנועת העבודה עבר מן הקצה אל הקצה תוך כמה עשרות שנים? יכול להיות שההיסטוריה משוכתבת על ידי כותביה? היעלה על הדעת כי מתעדי קורות הימים אינם אובייקטיביים – כי הם מוטים על ידי אופנה מחשבתית, שיקולי קידום מקצועי, הטבות אחרות, או השקפה פוליטית?

 את תשובתי לכל השאלות האלה אתם יכולים כבר לנחש. גדלתי בתנועת העבודה, ואני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי כמעט כל יום: נו, טוב, גדלתי בתנועת העבודה. 

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***

 

 

 

ההשוואה הבינלאומית המדעית שלי

 
אחד מאמצעי הניתוח החשובים בכלכלה הוא השוואה בינלאומית. רוצים לדעת אם המשק הישראלי מפותח? משווים את התמ"ג לנפש שלו לזה של ארה"ב ושל מקסיקו. אבל השוואה בינלאומית אינה דבר פשוט. אפשר להשוות ארץ-ארץ, אפשר להתייחס לממוצע של קבוצת מדינות. ואם ממוצע, איזה ממוצע? ישנו ממוצע רגיל – סיכום פשוט של הנתונים המחולק במספר המדינות המשתתפות. ישנו ממוצע משוקלל, שמדביק לכל נתון מדינתי משקל על פי מספר תושבי המדינה או התמ"ג שלה, וכך כאילו אומר: מי שיותר כבד יותר חשוב.

אני, ברוב המקרים, חסידה של ההשוואה הפרטנית. כי מה ניתן ללמוד מהדייסה הזו שקוראים לה ממוצע? יש בה יותר מדי גורמים, חלקם מקריים לגמרי. תרגיל חסר טעם במיוחד בעיני הוא ההשוואה על פי ממוצע משוקלל. בתרגיל כזה ארה"ב או יפן משפיעות חזק אם התמ"ג הוא שמשקלל, וסין והודו הן הדומיננטיות אם משתמשים באוכלוסייה לשקלול. זאת למרות שבנושאים רבים ישראל אינה צריכה לשאוף להיות דומה לארה"ב או ליפן וגם (מובן מאליו) לסין או להודו. ישראל, בממדיה, שמכתיבים את אפיה, וגם בהיסטוריה הפוליטית והמוסדית שלה, דומה יותר למדינות אירופה הקטנות. בכלל, עם כל הכבוד לנתונים, מה שהכי חשוב להשוואה פורייה הוא הכרות מוקדמת עם האובייקט.

ניקח לדוגמא את אחד המדדים הכי נפוצים והכי מקובלים בכלכלה – התמ"ג לנפש. מדי שנה, אני שולחת את תלמידי בקורס כלכלת ישראל ללוח 28.7 בשנתון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מה, הם אומרים לי, מה זה התמ"ג לנפש הזה של לוקסמבורג? פי שתיים מהתמ"ג של ארה"ב, פי שתיים ויותר מהתמ"ג של שוודיה. מה, לוקסמבורג היא מעצמת היי-טק? מה, גילו שם נפט ולא ידענו? לא, לוקסמבורג היא מדינונת פסטורלית עטורת כרמים, שאוכלוסייתה מונה כ-470 אלף נפש. מזל שביקרתי שם פעם במרכז בנקאות פרטית. בנקאות פרטית, על פי מה שסיפרו לנו מארחינו, היא אותו ענף של בנקאות המיועד לאורחים מרחוק שנוחתים בשדה התעופה ונבלעים ישר ללימוזינה אטומה. מזוודת השטרות בידיהם, הם פוסעים במרץ על שטיחיו הפרסיים של האולם הפרטי, ונחפזים מיד ללימוזינה שמחזירה אותם לשדה התעופה. לוקסמבורג הפכה למרכז בנקאות פרטית בזכותם של חוקי מס והלבנת הון גמישים במיוחד. על כן כדאי לשאול אם תמ"גה לנפש של לוקסמבורג הוא התמ"ג לנפש שאותו אנו בוחרים להעמיד לנגד עינינו.

מפגש עם האובייקט משמש לעתים קרובות כגירוי להמשך העמקה בחומר. מה אני זוכרת מביקור באוסטריה מלפני כ-30 שנה? אני זוכרת חדרי שירותים מבהיקים מניקיון בכל מבנה ציבורי. בכניסה תמיד ישבה דודה קשישה, שקמה לחטא כל תא מיד לאחר השימוש בו. וילון מצויץ היה תלוי מעל החלון שבגבה, גרניום במיכלים מקושטים פרח על אדן החלון. והכי אני זוכרת מבנה שירותים אחד, שבכניסתו ניצב על כירת גז סיר מרק מתבשל וריחני. אל תספרו לי שום דבר על אוסטריה. באתי עם דעות קדומות, יצאתי עם דעות קדומות. אני מאששת אותן בנתונים מעודכנים.

ביקורי המקצועי בשוודיה, בסוף שנות ה-80, הוכתר בהצלחה רבה. משהו בפשטות האיכרית של השוודים שבה את לבי. אני מצאתי מסילות ללבם כשסיפרתי שהוריי היו מראשוני תנועת העבודה בישראל. הכל זרם בנחת, ביליתי ולמדתי המון. אבל גולת הכותרת של הנסיעה הייתה התבוננות בחילופי משמר המלך בשטוקהולם. את חילופי המשמר בארמון בקינגהם אתם מכירים. בשטוקהולם, חיילי המשמר צועדים, אם לזה ייקרא צועדים, איך שבא להם. וכשהקבוצה שעברה על פני הפנתה לי את הגב, הבחנתי בתסרוקת קוקו אצל אחד מחיילי משמר הכבוד. מאז אני פטריוטית שוודית נאמנה, ועוקבת באדיקות אחר הנתונים הכלכליים שלהם.

את מחקריי על האיחוד האירופי ועל משמעות ההצטרפות לאירו, אני מעדכנת לעתים קרובות ככל האפשר ביוון. בכמה משהיותיי בפריפריה, שמתי לב למלצרים ולמלצריות בבית המלון – כולם כפריים נבוכים ומגושמים שנראו לגמרי לא-במקומם. כביש האורך המהיר מאתונה לסלוניקי, ושלטי הנדל"ן בשפה האנגלית בלב הכפרים הכי נידחים הבהירו לי את התמונה. החקלאות ביוון כבר אינה כדאית, כך קראתי באחד העיתונים. ממשלת יוון אינה מוכנה עוד לסבסד את כרמי הזיתים בפיליון (חצי אי יפהפה בצפון-מרכז יוון) והם ייעקרו בקרוב. מה יהיה על אותם מלצרים ומלצריות? מי יבוא לתייר בפיליון אם במקומם של כרמי הזיתים יוקמו וילות רב-מפלסיות על פי טעמם של בעליהן האנגלים והגרמנים? זו השאלה, ולמרבה הפלא איני מוצאת את התשובה לה. לא בהשוואה בין יוון למדינה אחרת, לא במשתנה כלכלי כזה או אחר, לא בשקלול פשוט ולא בשקלול מפואר.

יש. יש ממסד, יש (מ)הפכה

"בעולם נהדר ואכזר", ספרו הנהדר והאכזר של אנדריי פלטונוב, הוא ספר חובה לכל מי שמתעניין ברפורמיזם חברתי. פלטונוב, מענקי הספרות הרוסית של ראשית המאה ה-20, מתאר בו את שלביה הראשונים של המהפכה הבולשביקית. ביד אמן, הוא מוביל את הקורא מהחזון לטירוף ושפיכות הדמים, ומשם, להתפכחות ואיבוד האמונה. קצת מטעמו של הספר אולי יעבור אליכם מקטעי הסיפור "חופרים יסודות".

וושצ'וב חושב, ומפוטר מהמפעל
 
"על מה חשבת, חבר וושצ'וב?"
"על תוכנית לחיים"…
"נו, ומה כבר יכולת לעשות?"
"יכולתי להמציא משהו שדומה לאושר, ותחושת המשמעות הייתה מעלה את פיריון הייצור"…
"אם נשקע כולנו במחשבות – מי יפעל בעולם?"
"בלי מחשבה – האנשים פועלים בלי משמעות ופשר!"

ווושצ'וב ומהנדס הבניין מתבוננים במגדל

וושצ'וב רואה את המגדל החדש שמוקם בעיר על ידי פועלי הפרולטריון ותוהה:
"האם לא נגרעת מהם תחושת חייהם שלהם ככל שנוספים נדבכים למבנה?…..אדם בונה בית – ובעצמו נהרס. מי יחיה שם אז?"

לעומתו, המהנדס פרושבסקי, הוגה הבית הכל-פרולטרי, מהרהר לעצמו ככה:
"עוד שנה יקום כל הפרולטריון המקומי וייצא מן העיר הזעיר-רכושנית וייכנס אל בית הענקים לחיות בו. ובעוד עשר או עשרים שנה יבוא מהנדס אחר ויבנה מגדל בטבור העולם, ובעולם הזה יתגוררו פועלי העולם כולו, מאושרים לנצח".

פועלי הבניין מאמצים ילדה

אמה, שהייתה הבת של בעל המפעל לאריחים, קרי, מהמעמד שדינו השמדה, מתה. ספרונוב, הפועל החרוץ מכולם, מכריז בדיון על גורלה: "חברים, אנחנו באמת צריכים פה איזה ילד: בדמותו נוכל לראות את המנהיגות של עולם המחר הפרולטרי!". ואכן, הילדה לא מכזיבה ומוציאה מפיה פנינים כגון: "הכי חשוב – לנין. ואחריו – בודיוני. כשהם לא היו, ובעולם היו רק בורגנים – אז לא נולדתי, כי לא רציתי. אבל ברגע שלנין בא – גם אני באתי."

הפועלים מתגייסים להקמת קולחוז
 
הלא היא הוצאת הרכוש מידי הקולאקים (האיכרים העשירים) והעברתו לרשות הכלל. אמצעי השכנוע כוללים נהרות דם והקמת "רפסודה לחיסול המעמדות, כדי שהמגזר הקולאקי ישוט מחר בנהר אל הים, ומשם עוד הלאה והלאה…"

הילדה מתה, ומה זאצ'וב הנכה אומר
 
"אי אפשר, ניקיט, אני כבר לא מאמין בשום דבר… אתה הרי רואה שאני נכה האימפריאליזם, ואילו הקומוניזם הוא עניין לילדים: בגלל זה גם אהבתי את נסטיה…ועכשיו, לפרדה, אני הולך להרוג את החבר פשקין".

המהפכה הרוסית, המתוארת כאן בהומור וזוועה, היא תופעה ששום דבר לא ישווה לה. בישראל מעולם לא התרחש אפילו משהו דומה. אולי משום שכאן ערב המדינה, וגם שנים רבות לאחר הקמתה, הזרם המוביל היה הזרם המרכזי של תנועת העבודה, בעצמו לא ממש ממסד מושרש, ושום ממסד רציני אחר לא עמד נגדו (אלא אם מחשיבים כמה איכרים במושבות הותיקות וכמה בעלי הון קטנים כ"ממסד").  ואולי משום שמקימי המדינה, שרובם גדלו במזרח אירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה והמהפיכה הרוסית כבר חוו די מהפכות בימי חייהם. אותו דור מייסדים גם גדל על ברכי החשיבה היהודית המזרח-אירופית, שכולה אירוניה וקבלה של המצב האנושי חסר השלמות – לא בדיוק בית גידול למהפכנים מנתצי-כל, מקימי מגדל כל-פרולטרי או כל-ליברלי.

כך, שבאופן פרדוקסלי, בישראל המילה מהפך נשמעה לראשונה דווקא כשמפלגות הימין עלו לשלטון.  אז כבר היה ממסד שאותו אפשר להרוס. המילה רפורמה החלה להתנגן לאחר תוכנית ייצוב המשק ובהשראתו של צוות מקצועי ליברלי. והמילה (מ)הפכה חוזרת על עצמה בוריאציות שונות דווקא בראיון ל"ביזנס וויק" שבנימין נתניהו נתן בתחילת כהונתו כראש ממשלה, פברואר 1997.

באותו טקסט, נתניהו מדבר על מהפכה בכלכלת ישראל, שבהמשך זוכה לשם טרנספורמציה (הפכה) וגם טלטלה. בהתייחסו לממסד הישן – הסתדרות, עסקים גדולים ובנקים טרם הפרטתם – נתניהו חולם בקול על "זעזוע עד ליסודות". ממסד זה גם זוכה בכתבה לשם חיבה מפי נתניהו – "נומנקלטורה", כינוי מקובל למקורבי השלטון בבריה"מ.

כך, בהפוך-על הפוך-על הפוך מגיעים לימים אלה. נתניהו משך עד לקצה החד את הרפורמה שהתחילה בתוכנית ייצוב המשק. בעת כהונתו כראש ממשלה יזם עימותים בלתי פוסקים עם ההסתדרות, שכוונתם התקשורתית הברורה: להמחיש כיצד ממסד וותיק יכול להישבר. מכאן, הדרך לרפורמות הייתה סלולה. במקום מהפכה סובייטית, קיבלנו מהפך אמריקאי ניאו-מוסרני: מצילים את החינוך התיכוני, מצילים את האוניברסיטאות. רק שלא ברור, מי מלבד המצילים רוצה כזאת הצלה.