תגית: תנועות הון לישראל

ערעור על הסדר הטבעי בכלכלת ישראל

 

רוח של חזרה בשאלה שורה על הכלכלנים בימים אלה. אמונתם הדתית במדעיותה של הכלכלה הולכת ומתפוגגת. להטלת הספק במודל המאד מובנה השולט בכלכלה מזה שלושים שנה תורמים כותבים ודוברים רבים. אחד מהם הוא רן רביב, שהגיש לאחרונה את עבודת הגמר שלו לתואר מוסמך במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל-אביב. העבודה בהנחיית פרופ' דניאל גוטוויין מאוניברסיטת חיפה, נושאת את הכותרת: "האתגר הניאו-ליברלי תיאוריה ומדיניות כלכלית: אספקטים של כלכלה פוליטית ותיאוריה בישראל 1981-1968".

 

עניינו המרכזי של רביב בעבודה זו הוא המהפך המחשבתי והפוליטי שהתחולל בעולם ובישראל בשנות ה-70: מקיינסיאניות לניאו-ליברליזם. בתוכו תופש מקום נכבד המעבר משער חליפין נשלט על ידי הממשלה לשער חליפין נייד וחופשי. בניגוד לעמדת הזרם המרכזי של הכלכלנים, רביב קובע כי "עיצוב המדיניות בשאלה זו היה מהלך פוליטי; משמע, כלכלנים בישראל כמו בעולם לא הובילו את המהלך אלא היו בין המובלים. רק לאחר מעשה גיבו אותו רוב הכלכלנים המרכזיים בישראל כמו בעולם בפה מלא. קריאה מדוקדקת בתיאוריה הכלכלית חושפת רובד נוסף בהצדקת המהלכים הפוליטיים לפירוק מערכת תיאום שער המטבע, רובד ששאף לתאר את השינוי כהכרחי וטבעי".

 

בהמשך, רביב מרחיב על תרומתו הניכרת של מילטון פרידמן לעיצוב התיאוריה הנלווית לפירוק מערכת שערי המטבע הקבועים והנשלטים על ידי ממשלות (מה שהיה הסדר ברטון-וודס). תיאוריה זו שיבצה את הקביעה החופשית של שער המטבע בתוך 'סדר טבעי' – מעין כוח משיכה שאליו נשאבים זרמי המטבע מעצם ברייתם.

 

מעקב מדוקדק אחר התנהלותו של פרידמן בממשל האמריקני ובארגונים הבינלאומיים חושף בעיקר סוג מסוים של כוחות  טבעיים כגון קרבתו של פרידמן למנהיגי המפלגה הרפובליקנית בארה"ב, ומעורבותן של קבוצות עסקיות מנוגדות אינטרסים בויכוח הכאילו לשם שמיים. חשיפת החוטים הפוליטיים והעסקיים תשכנע לפחות כמה מהקוראים כי הדיון על אופן ניהול שער המטבע – הובלה ממשלתית או גחמות השוק – הוא במידה רבה דיון אידיאולוגי ואינטרסנטי. אך לא כך מוצגים הדברים ברוב ספרי הכלכלה של שלושים השנים האחרונות, בכנסים המרכזיים ובתקשורת הממסדית.

 

רביב בדבריו מביא טיעונים משכנעים לקביעה כי גם המהפך הכלכלי בישראל היה ביסודו "מהפך פוליטי, או ביטויו הקונקרטי של המהפך הפוליטי שהתרחש בבחירות הקודמות (בחירות 1977), וביטא מהפכה ביחסי כוח בקרב האליטות בישראל". כמי שהייתה כלכלנית צעירה באותה עת, אני יכולה להעיד שרק לאחר שנים רבות ראיתי את מלוא הקשרן הפוליטי של הליברליזציה בשוק המטבע וכל החבילה שאיתה (גלובליזציה, דה-רגולציה, פרייבטיזציה).

 

כיום, ברור לי לגמרי שהמהלך המשולב של שחרור תנועות ההון בישראל יחד עם קביעת שער החליפין בשוק החופשי (תנועת מספריים שחייבת להתבצע בו-זמנית) הוא מהלך שיועד מראשיתו להיטיב עם המגזר הפיננסי. משמעותו מבחינת חלוקת ההכנסות היא הגשת קופון לקבוצה קטנה של מהמרי מטבע הנהנים מתנודות השקל היומיומיות, והענקת שי צנוע במתכונת עמלות על הסחר במט"ח לחדרי העסקות של הבנקים. דורון נוסף מועבר למנהלי קרנות הנאמנות ומכשירי הבורסה המתמחים במטבע זר. את מחיר ההטבה למגזר הפיננסי משלמים בעלי ועובדי המגזר היצרני שפרנסתם נפגעת לא פעם מאיבוד השליטה בשער החליפין. החוסכים הקטנים מגלים גם הם רוח התנדבות בספיגת נזקי האינפלציה-דפלציה שנדנדת שער החליפין מביאה.

 

הבנת תפקודו של שוק המטבע בישראל לפרטיו הייתה לי רגע של הארה, ואחד מהאירועים המעצבים בחיי המקצועיים. לזכרו של רגע זה, ולכבודם של עוד רגעי פקיחת עיניים לנוכח קיר אטום, הנה שירו היפה של המשורר הפולני צ'סלב מילוש על חירות המחשבה ועל קדושת התיאוריה המדעית. הנה המדענים מתוך הקובץ זה בתרגומו של דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן 2008. חג חירות שמח לכולנו.

 

                    המדענים

                    יפי הטבע הנו חשוד.

                    נו כן, תפארת הפרחים.

                    המדע דואג בל נשלה את עצמנו.

                    אפילו לא ברור בשל מה זה כל כך חשוב לו.

                    קרבות הגנים, התכונות שמבטיחות הצלחה,

                    הרווח וההפסד.

                    באיזה לשון, אלוהים אדירים, מדברים האנשים האלה

                    בחלוקים הלבנים? צ'רלס דארוין

                    לפחות הרגיש נקיפות מצפון

                    כשפרסם את התיאוריה שלו, השטנית לפי דבריו.

                    והם מה? הרי הם הגו את הרעיון:

                    לבודד עכברים בכלובים נפרדים,

                    לבודד אנשים, לנכות מהמניין זנים אחדים

                    כאבדה גנטית ולהרעיל.

"גאוות הטווס היא תהילת האלוהים" – כתב ויליאם בלייק.

                    פעם שמח את עינינו

                    יופי שאין עמו טובת הנאה, מעצם השיפעה.

                    ולנו מה הותירו? רק את חשבון הכדאיות

                    של עסק קפיטליסטי.

 

 

 

 

     

זה הסאבפריים, כן, בטח שזה הסאבפריים

 
זה חוסר אחריות של בנקי משכנתאות פושעים, שהלוו בלי הכרה לאנשים שהיה ברור שיתקשו להחזיר. אבל, עכשיו, כל החובות הרעים נמחקו. אמריקה יודעת לטפל בדברים כאלה. הסיוט לא יגיע לכאן.

זה בועת הנדל"ן, כן, בטח שזה בועת הנדל"ן. בועות נדל"ן היו ויהיו, הן תמיד מתנפחות בגלל תאוות בצע. אבל, עכשיו, כל החובות הרעים נמחקו. אמריקה יודעת לטפל בדברים… (כולם ביחד, כפיים, פזמון חוזר).

זה הנגזרות, כן, בטח שזה הנגזרות. מאז ימי המצאת הבורסה, נמצאו בתוכה ניירות ערך שאף אחד לא הבין מה הם עושים שמה. זוכרים את חברת הים הדרומי במאה ה-18, את מסילות הרכבת במאה ה-19? אבל, עכשיו, כל החובות הרעים נמחקו. אמריקה יודעת לטפל…(כולם ביחד, כפיים, פזמון חוזר).

זה הצריכה הפרטית, כן, בטח שזה הצריכה הפרטית. אנשים תמיד מקצצים בקניות שלהם כשהם רואים שנתח משמעותי מחסכונותיהם נמחק. אבל, עכשיו, כמה נפלא, זה כבר נמחק. אמריקה יודעת… (כולם ביחד, כפיים, פזמון חוזר).

זה הרבית, כן, בטח, שזה הרבית. קודם היא הייתה נמוכה מדי, עכשיו היא גבוהה מדי. אבל, עכשיו, בן ברננקי הפעיל את מגע הקסם שלו. סטנלי פישר הולך בעקבותיו. אמרנו לכם, אמריקה….

אין מה לומר, זה הסאבפריים, וזה בועת הנדל"ן, וזה גם הנגזרות, והצריכה הפרטית – למה לא, ובל נשכח את הרבית. כולם שלבים בתהליך ההידרדרות של כלכלת ארה"ב והעולם כולו. אם תרצו, אלה הגורמים. אם תרצו, אלה הסימפטומים. כי כשנמצאים בתהליך כל סימפטום הופך להיות גם הגורם של השלב הבא. אז מה זה אומר, שהוא מקור הבעיות?

ואם אלה פני הדברים, צריך הרבה אופטימיות או משרת יועץ בכיר בשוק ההון כדי לחזות את הבאות. כי מה הם מאפייני התהליך, ובעצם, מאפייני הגלובליזציה?

כסף שרץ חופשי בכל העולם – ללא איסורים מנהליים, ללא מסים על המרה – בחיפוש אחר הרווח הרגעי המרבי. מהירותו של הכסף, תאוות הבצע שמניעה אותו, והבוז לערכים שהפך לערך עליון אצל שולחיו – כולם מבטיחים שיהיה פה קרב נואש בין הממשלות למהמרי המטבע. ובקרבות נואשים אין מנצחים.

כסף שמרוכז בידיים של מעטים. ככל שהגלובליזציה מתקדמת, כך התחלקות העושר בישראל ובעולם הופכת להיות פחות שוויונית. העניים והמעמד הבינוני מחזיקים בידיהם פחות ממה שהיה להם קודם, הממשלות, עקב ההפרטה, אוחזות בפחות נכסים. קבוצה קטנה של ארכי-עשירים שולטת על ההון העולמי. וזה אומר, שכל טעות של אחד מהם תעלה לכלכלה העולמית הרבה יותר ביוקר מאשר אי-פעם.

כסף, שלעתים קרובות מוחזק על ידי מתעשרים חדשים – בעיקר מתעשרי הפרטה ובורסה. זה לא כסף שנצבר במאמץ משפחתי ומשמעת של דורות. זה לא כסף שנושא אתו התקשרות רגשית לתעשייה, חקלאות, או כל עיסוק יצרני אחר. זה כסף שבא בקלות, וילך בקלות ובחוסר איפוק עם כל תפנית בעלילה.

אפשר להמשיך את הפזמון עד אינסוף, כי כשם שהממשלות שמטו מידיהן הרבה כסף, הן גם שמטו  מידיהן אחריות ושליטה.

כי מה זה יבוא חופשי מסין, בלי מעקב ממשלתי צמוד וניתוח של ההשלכות על התעסוקה? מה זה סחר מטבע חופשי, בלי קביעת יעד לשער החליפין? מה זה עזיבת הבורסה לתנועות הון בינלאומיות, בלי לחקור ולדרוש מי מביא ומי מוציא את הכסף? מה זה העברת כל קופות הגמל מניהול הבנקים לניהול גופים עלומים, ללא פיקוח ציבורי הדוק?

אין המחשה טובה יותר לשמיטת האחריות, מהימנעותה של ממשלת ישראל מכל יזמה להגן על תושבי עוטף עזה ואפילו אשקלון ואשדוד. ואין עוסקים כאן בשאלה אם היזמה צריכה להיות פעולה צבאית, מיגון הבתים או הידברות עם החמאס. אלא, בהבחנה שהממשלה אינה מסוגלת ליזום דבר כדי להגן על אזרחיה, ובתהייה על הקשר הדו-סטרי בין איבוד העצמאות המחשבתית בכלכלה לאיבוד העצמאות הביטחונית והמדינית.

זכות המרקס אנד ספנסר של גב' כהן

 
פעם בשנה, היא נוסעת לכריסמס סייל. פיג'מה עם תחרה, סוודר לבעל (100% צמר טלאים), ג'ינס לבת בטופ שופ ומחזמר. זכותה של גב' כהן, להילולה השנתית שלה, תעמוד למבחן בחודשים הקרובים.

נכון, גב' כהן דווקא מוציאה מטבע זר – מה שמעלה את שער החליפין של השקל, בניגוד למגמת ירידתו לאחרונה. אבל עיסוק בשאלת שער החליפין הוא תמיד דו-כיווני, והתערבות בנק ישראל בסחר המטבע, בשבוע שעבר, אומרת כי מדיניות שער החליפין משנה את פניה.

מחזור הייסוף הנוכחי של השקל נמשך בעקביות מאז אמצע פברואר 2006. ייסופו, לעומת הדולר, מסתכם באותה תקופה בכ-26%; ולעומת האירו, בכ-4% בלבד. מזווית אחרת, באותו פרק זמן, יוסף האירו מול הדולר בכ-24%. כלומר, רוב ייסוף השקל לעומת הדולר בשנתיים האחרונות, הוא חלק ממגמה כללית של ייסוף המטבעות העולמיים לעומת המטבע האמריקאי.

לכאורה, ועל פי הפרשנות השגורה, אם השקל הולך יחד עם האירו והמטבעות האחרים, הכל בסדר. אבל, כקביעת התיאוריה המצדיקה את חופש המטבע, שער החליפין הוא השתקפות כוחות היסוד במשק – אלה שאחראים לצמיחה, ובעיקר היבוא והייצוא. סחר החוץ של ישראל נערך, בחלקו המכריע, במונחי דולרים. כלומר, שער החליפין של השקל לעומת הדולר הוא המדד הרלוונטי, והתחזקותו עומדת בניגוד למה שאמור לקרות כתוצאה מעודף היבוא השורר בישראל מאז סוף 2006, ראשית 2007.

אי-התאמה זו של שער החליפין למגמות היסוד המשקיות היא אחת ההוכחות לטענה הנשמעת לאחרונה מפי התעשיינים ושאר הגורמים העוסקים בכלכלה יצרנית, בניגוד לכלכלת כספים, לאמור: שער החליפין של השקל נקבע בשוק משלו, ועל סמך גורמים שלעתים קרובות מנותקים מגורמי היסוד המשקיים במשך תקופה ארוכה.

שער החליפין של השקל נקבע בכמה חדרי עסקות בישראל, אליהם מוזרמים ביקושים והיצעים – לכאורה, כמו מחיר העגבניות במחנה יהודה. אלא, שבניגוד לעגבניות שהן מוצר מתכלה, הדולרים או השקלים ניתנים לאגירה בבנקים, בחברות השקעה, ומתחת לבלטה. היכולת הזו לשליפת המטבע בעיתוי הנבחר היא שמקנה לו את אפיו הספקולטיבי. (ואגב, גם בעגבניות ניתן לנהל מעין ספקולציה על ידי ויסות שטחי גידולם, אבל זו אופרה אחרת).

גורמים שיש בידם כספים, או שמסוגלים ללוות סכומים ניכרים בבנקים, יכולים לגרום לייסוף השקל על ידי מכירת מט"ח ורכישת שקלים. משהם נוכחים שמספיק תמימים הלכו אחריהם, ושער השקל ירד דיו, אותם גורמים מוכרים את השקלים שברשותם, וגורפים לידם יותר דולרים משהוציאו בהתחלה.

ספקולציה, משמעה, ששער המטבע מנוהל על ידי גורמים שלא נבחרו בהליך דמוקרטי, וטובת הכלל לא תמיד עומדת לנגד עיניהם. את הטענה הזו, מן הסתם, לא כולם יאמצו. אבל, עובדה, בנק ישראל טרח בשבוע שעבר לקנות דולרים, בניגוד להימנעותו המוצהרת בגאווה מכל התערבות, מאז 1997.

תגובתו הנחרצת של הבנק המרכזי מעלה לדיון את הנסיבות שבהן מותר לו, ואולי הוא אף חייב, להתערב. היא קוראת להגדרת דרכי ההתערבות הרצויות – מדיניות רבית, כניסה לסחר המטבע, ואולי חזרה להשגחה מסוימת על מרכיבי הביקוש וההיצע, והטלת מגבלות או איסורים על חלקם. לשם כך, חייבים לעורר מחדש את השאלות שהורדמו מאז סוף שנות ה-80 – בעשרים שנות ההתפעמות מהשוק החופשי.

הגיע הזמן שהציבור ישאל, מי מזרים את הביקושים וההיצעים הגדולים לשוק המטבע, בתקופות רגועות ובימים סוערים. הרבה אגדות נשמעו בחודשים האחרונים על משקיעים זרים שבאים לעשות סיבוב על השקל, ועל ישראלים שאוהבים לשחק במטבעות. לא נשמע קול מוסמך שאומר: הנה, אלה נכנסו לשוק ביום ב', ואלה ביום ג'. תחקיר עקבי שייעשה, יאתר את השחקנים הגדולים, למרות נטייתם להסתוות.

שוק המטבע הוא הזירה שבה מתבצע המסחר. הוא ניזון ממלאי הכסף במדינה באותו רגע: שקלים מתוך העוף בפריזר, שדחוף להם להפוך לדולרים, או דולרים שמשתוקקים להתהפך. אבל, לאורך זמן, אספקת הכסף לשוק המטבע תלויה בזרימת הכספים אל המדינה, והחוצה ממנה. ולכן, דיון רציני בהסדרת שוק המטבע, צריך להיות מלווה גם במיון תנועות ההון: כמה מהכסף שנכנס למדינה הוא של זרים שבאים לסיבוב מהיר, כמה של ישראלים, שעשו את הסיבוב שלהם בחוץ ומתגעגעים לחומוס-טחינה, וכמה של יצואנים שמביאים תקבולים, או אזרחים שחזרו מחו"ל ולא רוצים להחביא יואנים סיניים במגירה.

גב' כהן במסלול מרקס אנד ספנסר? הוצאתה השנתית, יחד עם הוצאתם של כל חבריה בישראל על בילויים בחו"ל, עומדת כבר תקופה ארוכה על כ-3 מיליארד דולר בשנה. מה זה, לעומת היקף הסחר היומי בשוק המט"ח (כ-2.5 מיליארד דולר), או לעומת המיליארדים שמהמר מטבע בכיר משחיל לשוק ביום טוב? מיותר להרחיב, אין טעם לחבל בגאוותה של גב' כהן על היותה אזרחית של מדינה מתקדמת וחופשית.

מפעל היי-טק מקים בסיס שיווק ושירות בקליפורניה? ברכותינו, יש להקל עליו ככל האפשר. אם כי, כדאי לעתים לערוך ביקורת על ההתאמה  בין דיווחיו על יבואו, ייצואו והשקעותיו, להעברות הכספים המקבילות.

אוליגרך תימני רוכש את מכבי פתח-תקוה?  יתכן שזו דרכו המתוחכמת והיעילה להזרמת כספים דו-כיוונית. תועלתה של הרכישה לכלכלת ישראל עוד לא הוכחה, ובעת משבר פיננסי עולמי, אולי כדאי לחשוב על הנוסח האדיב שבו יובהר לאוליגרך שמעורבותו מאד רצויה, אך לא בבית ספרנו.

בעל הון ישראלי בונה קניון באבו-דאבי? יופי, השלום יפרח, והירי על שד
רות יופסק עם הנחת אבן הפינה. טוב, נסחפנו, לא כל הימור נדל"ן של יזם ישראלי, שמנפיק את חברתו המצליחה לקופת הגמל בבעלות גיסו, צריך להתקבל בהתלהבות. גם לא כל מתן אשראי, על ידי הבנקים, למימון העסקות רבות המעוף האלה. כאן, בסוגיות האלה, כל מי שאיכות החיים בישראל חשובה לו, חייב להתעקש על זכות השאלה.

כמה חצאי אחוז יש בארבעה אחוזים

 
חישבתם נכון, שמונה בלבד. כלומר, נותרו עוד שמונה הורדות של מחצית אחוז עד שרבית בנק ישראל, העומדת כיום על 3.75%, תתאפס.

הורדת הרבית של מחצית האחוז, בסוף החודש שעבר, התקבלה בהתלהבות משום שנתפשה כחריגה משגרת הרבע אחוז לחודש. היא התפרשה כהליכה לקראת שרגא ברוש וראשי ארגונים אחרים, שזועקים על השקל המיוסף. שקל חזק מדי מוזיל את היבוא לקונים בשקלים, ומייקר את הייצוא הישראלי בתעריף דולרי.

הורדת מחצית האחוז הצליחה מבחינה זו. יום לאחר ההורדה, השקל פוחת ב-1.3% לעמת הדולר. אך בשלושת הימים הבאים, הוא נסוג במידת מה. ואז, הגיעה המתיחות בעזה, שער השקל שוב עלה, ואתמול, בסיום המסחר הוא עמד על 3.63 – 1.3% יותר מאשר לפני הורדת הרבית. הצלחה, אבל לא דרמטית. במיוחד, שאין לדעת אם כל הפיחות הוא תוצאה של הורדת הרבית , או של האירועים הביטחוניים.

אם נניח, שגם בהמשך יושג פיחות של 1.3% לכל הורדה של מחצית האחוז בריבית, לאחר שמונה הורדות כאלה, נקבל תזוזה של כ-10% בשער השקל. זאת, לעומת הייסוף של כ-20% בשער השקל לעומת הדולר מאז סוף דצמבר 2005. מיותר לומר שהתרגיל הזה מאד גלמי. אבל הוא נותן איזשהו מושג על כוחו של מכשיר הרבית, לכשעצמו.

מנגנון השוואתי פשוט מקשר בין הרבית לשער החליפין

הוא מבוסס על חופש תנועות ההון בעולם המתועש. אם ניתן לקנות ולמכור כל מטבע, אם ניתן להוציא אותו מגבולות המדינה ולהחזירו אליה ללא כל מעצור, הרי מבחינת אנשי הפיננסים המחפשים תשואה מרבית מהירה,  אמת המידה להחלטה היא הפרש הרבית בין מדינה א' למדינה ב', לעומת השינוי הצפוי בשער החליפין בין מטבעותיהן.

כי אם, למשל, בעולם יציב, ניתן לקבל רבית שנתית של 4% על הזוז, ורבית שנתית של 6% על הדינר, הרי ברור שלמשך אותה שנה כדאי להפקיד את הכסף בחשבון דינרים. אבל, אם באותה שנה הזוז יתחזק ב-5% לעומת הדינר, הרי בהמרה חוזרת מדינר לזוז, רווחיהם בריבית של מפקידי הדינרים יימחקו עקב שחיקת ערך המטבע שבו השקיעו.

רק שמנגנון פשוט אף פעם לא מסביר הכל בכלכלה  
 
כי מי שבא לבחור בין זוז לדינר, בין דולר לשקל – איך הוא יודע מה יהיה שיעור הפיחות או הייסוף בשנה הבאה. מה, התחזקות השקל לעומת הדולר בשיעור של יותר מ-20%, מאז סוף דצמבר 2005, הייתה צפויה מראש? ובמילים אחרות, ההשוואה החשבונאית שלעיל טובה לתקופות רגועות, בהן אפשר פחות או יותר לצפות את כיוון ושיעור השתנותם של שערי החליפין. היא נהיית חסרת ערך בזמנים פרועים, בהם נפילות בורסה וזרימות ההון האדירות שבעקבותיהן, טורפות את כל הקלפים.

שער החליפין של השקל נקבע בשוק של ביקוש והיצע
 
לכאורה, כמו מחיר העגבניות במחנה יהודה. אבל בסחר של מוצר תעשייתי או חקלאי, בדרך כלל נזהרים שלא "לשבור את השוק" (להוציא כמה מקרים של עוף בשקל). כי שבירת השוק עלולה להתגלגל לשבירת היצרנים, ולערער את פרנסת כל העוסקים בתחום.

כלל הגיוני זה לא חל בשוק המטבע. מהמרי המטבע לא היו מהמרים אילו האמינו שהם ייצאו הניזוקים ממעלליהם. שער המטבע בישראל נקבע בעיקר בשניים-שלושה חדרי עסקות גדולים בבנקים, ונתון במידה רבה לניווטם של כמה סוחרי מטבע משפיעים. הם הגוזרים את דינו של השקל לעלייה או ירידה, בעזרת הביקושים וההיצעים שלהם, ובסיוען של השמועות שהם שותלים בעיתונות ובקהילת המטבע.

יתכן מאד, שפיחות השקל בעקבות הורדת הרבית של מחצית האחוז, היה מימוש צפוי מבחינתם. כלומר, הם ניצלו את ההפתעה כדי למכור דולרים קצת יותר ביוקר.

מכאן והלאה, אין למהמרי המטבע שום סיבה להמשיך ולהתרגש  
 
רבית בנק ישראל עומדת על 3.75%. רבית ה"פד" האמריקאי עומדת על 3%, והיא תרד, כנראה בעוד חצי אחוז בקרוב. אז, איזה דרמה סטנלי פישר מסוגל לחולל בעזרת הורדת רבית של עוד חצי אחוז – 3.25% לעומת 2.5%: מישהו סופר הבדלים כאלה?

גם אם פישר יוריד את רבית בנק ישראל לאפס, ההפרש שיישאר בין רבית בנק ישראל לרבית ה"פד" קטן מכדי לרגש את שוק המטבע. באווירה הלא-רגועה של היום, לא צריך יותר משמועה טיפשית על המצב המדיני-בטחוני, או על איזשהו אירוע בבנק גדול, כדי שמיליארדי דולרים יתעופפו הנה והחוצה, ובמעופם, יקפיצו את שער החליפין ב-10% לכאן או לכאן. רוצה לומר, לשמועות טיפשיות יש היום הרבה יותר כוח מאשר לנגיד בנק ישראל.

בנק ישראל, כבר מזמן אינו שחקן מנצח בשוק המטבע

היחלשותו של הבנק המרכזי, כמו גם היחלשותה של הממשלה, הן תולדה ישירה של הגלובליזציה. כשקביעת שער החליפין נעזבת לגמרי לכוחות השוק, הם הופכים להיות נותני הטון.

העברת השליטה בשער החליפין של המטבע לכוחות השוק נשענת על הכתרתם לנציגיהן הנאמנים של מגמות היסוד המשקיות. ממליכי כוחות השוק מאמינים כי ביקושי והיצעי שוק המטבע משקפים במדויק את התפתחויות הייצור והעסקים. אלא, שבפועל, מה שקובע את שער החליפין יום-יום הן דווקא תנועות ההון לטווח קצר, שברוב המקרים אינן קשורות לשום פעילות יצרנית. הן מונעות על ידי הפרשי ריבית, ניחוש הפיחות הצפוי, ובעיקר, שמועות ומניפולציה.

יוצא מכאן, שמי שרוצה להחזיר את ניווט הכלכלה לממשלה, חייב לנתק את הקשר ההדוק מדי בין שער החליפין לאותן תנועות הון קצרות טווח . דהינו, להקשות על תנועותיו של אותו כסף "חם", שבא לשוק המטבע "לעשות מכה" מהירה.

לא הבנתם? יש סיבה טובה

 
בכל קריירה מקצועית ישנם כמה רגעים בלתי נשכחים. אלה הרגעים הטובים ביותר, וגם הרעים ביותר. אצלי, אלה במיוחד הרגעים הטרגי-קומיים.

כמה רגעים כאלה מראשית שנות ה-90 צצים במוחי עכשיו. באותה תקופה, החלו לפרוח המכשירים הפיננסיים המתוחכמים: הימורים על שערי מטבע עתידיים ועל מחירן העתידי של מניות. במקביל, התפתחו החסכונות המובנים בבנקים – חסכונות שמבטיחים אחוז רבית מסוים אם תבחר בהצמדה לדולר בתום התקופה, או אחוז אחר אם תבחר בהצמדה שקלית. גם זה הימור על שינוי שער הדולר לעומת שינוי המדד. בקצרה, מפעל הפיס בכסות חזית המדע.

ככלכלנית המסורה למקצועה הרגשתי חובה ללמוד יותר על הדברים האלה. פניתי לכלכלן הראשי של אחד מגופי הפיקוח הממשלתיים בשוק ההון, דוקטור למימון ומרצה למנהל עסקים, וביקשתי שיסביר לי כיצד המכשירים האלה מועילים לציבור. בתשובתו, הוא טען בלהט שהם מקטינים את הסיכונים בבורסה. זו הייתה אז הדעה המקובלת, אבל אני, בתום לב, התעקשתי שאיני מבינה איך. לאחר שיחה מביכה, נמחקתי מרשימת התפוצה של פרסומי אותו גוף פיקוח נכבד. ואם לסכם, זו לא הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.

אני נזכרת בסיפור הזה, בכל פעם שאני נתקלת בעוד קטילה של אותם מכשירים פיננסיים מופלאים. ביום ו' האחרון, ה-8 לפברואר 2008, התפרסמה ב-TheMarker התבטאות מפי המשקיע האגדי וורן באפט: "משבר הסאבפריים והקשיים הכלכליים אליהם נקלע המגזר הפיננסי בעקבות המשבר הם צדק פואטי לבנקים, אשר עיצבו ומכרו השקעות מורכבות שהתבררו כלא מוצלחות…האנשים שרקחו את המשקה הקטלני הזה מצאו את עצמם שותים ממנו בסופו של דבר". נכון, מר באפט, רק תיקון קטן. הם רקחו, וגם מזגו לעצמם קנקן רווחי עתק מהצד. אנחנו, לעומתם, רק נשתה מהמשקה הזה בדליים, אם כעמיתי קופות הפנסיה וקופות הגמל, ואם כמשלמי המסים שישמשו לחילוץ אלה שרקחו, מזגו ושתו יותר מדי.

דמות מעניינת אחרת שהגיבה לאחרונה על המשבר במילים דומות הוא פול סמואלסון. כן, פרופ' סמואלסון הידוע, חתן פרס נובל לכלכלה ב-1970, ומחברו של ספר הלימוד לכלכלה הנמכר ביותר בכל הזמנים. סמואלסון, יליד 1915, עדיין חד וקולח כפי שהיה.

במאמר ל"הרלד טריביון" מיום 20.11.07, הוא כותב: "כאחד מהכלכלנים שסייעו ליצור את ניירות הערך החדשניים של היום, אני חייב להודות באשמה. מנגנונים חדשים אלה גם מעמעמים את השקיפות וגם מפתים למינוף יתר נמהר".

אני כותבת את כל זה כי, להרגשתי, בכלכלה של 30 השנה האחרונות נפער פער לא בריא בין התיאוריה המדעית לתחושת הבטן. כשלמדתי "מבוא לכלכלה" ובוודאי לא מעט בהשראת סמואלסון ועמיתיו, היה נהוג לדון בכל בעיה על פי המודל הפורמאלי, ובסיום לומר: אפשר לראות גם באופן אינטואיטיבי כך וכך וכך. צורת ההתבטאות הזו פסה מן העולם כשהכלכלה המתמטית השתלטה בשנות ה-70. עכשיו, נדמה לי, שהיא עומדת להיוולד מחדש.

ובינתיים, עד שיוכרז רשמית על חזרתה של כלכלת השכל הישר, מוצע לכל מי שמתעניין בכלכלה לבטוח בתחושותיו. אם משהו לא משכנע אתכם, נראה לכם מתחכם מדי, ובלתי ניתן להבנה, קרוב לוודאי שאתם צודקים. דברים אמיתיים אפשר לומר בפשטות.

כרגיל, בסוף המילים הגדולות מחכה ויכוח קטן ואקטואלי. נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, מתעקש לא להוריד את הרבית. ניתן להאמין, שמתקפת התאחדות התעשיינים וגם תגובתו היו שונות אילו תנועות ההון לישראל היו יותר מבוקרות, ואילו שער החליפין היה מנוהל על ידי בנק ישראל במידת מה. זו אינה הזיה. משטר כזה התקיים בישראל עד סוף שנות ה-90. משטרים דומים מתקיימים כעת בהרבה מהמדינות שאינן מעצמות ואינן שייכות לגוש מטבע אחיד כמו האירו. פישר עצמו סוקר את כל מגוון האפשרויות בהרצאתו המעניינת מה-14 לנובמבר 2007 בפורום של קרן המטבע הבינלאומית.

זווית משלימה לאותו ויכוח מתייחסת לחופש היבוא. כי אם המשק הישראלי לא היה פתוח כל כך, גם תגובותיו לתנודות המטבע לא היו כל כך מדאיגות. ובחופש היבוא, כמו בחופש תנועות ההון והמטבע, אומצה בשנות ה-90 הסתכלות פינתית. כל הדיון מתנהל כאילו הדילמה היא אפס או אחד – חופש יבוא מלא או סגירות מלאה. כאילו לא התקיים בישראל משטר ביניים עד לסוף שנות ה-90. וכאילו המדינות מנהיגות העולם, ארה"ב והאיחוד האירופי, לא נוקטות בתחומן גישה פרגמאטית יותר ומגיבה יותר להתרחשויות הבינלאומיות.

לא ניכנס כאן לפרטים נוספים. הם מצויים בשלושה פרקים על מדיניות היבוא בישראל מתוך ספר שכתבתי על המעבר לשוק חופשי וגלובליזציה. רק נאמר, שתחושת הבטן אומרת שכשלא יודעים הכל, ובכלכלה אף פעם לא יודעים הכל, לא הולכים עד לקצה.

3.6 – למי אכפת

 
לשרגא ברוש, נשיא התעשיינים, שמנסה להעמיד את הציבור על חומרת המצב בכנס ועוד כנס. לכמה מאות בעלי מפעלים שהייצוא הוא חלק ניכר מפעילותם, וכמה אלפי העובדים שאיתם. אולמרט ובר-און, על פי הצהרותיהם, אינם מודאגים.

 ולמה שיהיו מודאגים?
 
משום ששער החליפין של הדולר עומד בימים אלה על כ-3.6 שקלים, בדומה לערכו בראשית 98 – בדיוק לפני עשור. מדד המחירים לצרכן קפץ מאז ביותר מ-20%. עלות העבודה לשעה בתעשייה זינקה באותה תקופה ביותר מ-50% (ובכוונה אני לא מדייקת, כי אין שום משמעות לדקדוקי העניות בתחשיב כזה).

זה אומר, שעבור כל דולר שהיצואנים מביאים לארץ, הם מקבלים אותה תמורה בשקלים כמו לפני עשר שנים. אבל הוצאותיהם להפקתו גדלו מאז בעשרות אחוזים. ולכן, יש סיבה טובה לדאוג.

בהחלט נכון….
 
שבתשומות לתעשייה יש מרכיב יבוא צמוד דולר, המקטין את ההפסד. משקלו הגיע לפחות מ-30% מסך התעשייה ב-1995. העיבוד הזה לא עודכן מאז, אך ככל שהתעשייה הופכת להיות יותר ויותר עתירת יידע, מרכיב היבוא בסך הוצאות הייצור הופך להיות פחות משמעותי, וחשיבותו של השכר עולה. במיוחד בייצוא, עוד יותר מאשר בסך התפוקה בתעשייה, ההוצאה על ההון האנושי היא העיקר.

נכון גם, שהשכר במפעלי ההיי-טק נקוב בדולרים. אך זה לא אומר שהוא מוקפא בתעריף הדולרי שלו. בכל מועד דיון שכר, אם הוא נשחק מדי בערכו השקלי, העובדים שחיים כאן דורשים את התאמתו ליוקר המחיה המקומי, דהינו, התאמה על פי שינוי מדד המחירים לצרכן או השכר הכללי.

אמת גם, שאפשר להיעזר בביטוחי שער – הסדר המבטיח שער חליפין נתון מראש לעסקה ידועה. אבל ביטוחים כאלה עולים כסף, עוד יותר כסף כששוקי המטבע תזזיתיים כמו עכשיו.

ובמאמר מוסגר, כדאי עוד לומר, ששער החליפין שקל/אירו קצת פוחת מאז סוף שנות ה-80 (8% מאז היווסדו בינואר 99), שלא כמו שער הדולר. אבל גם זה בטל בששים לעומת עליית המחירים והשכר כאן. מה גם, שלמרות היותו של גוש האירו פחות או יותר שווה ערך לארה"ב בחלק הייצוא מישראל המופנה אליו, רובו המכריע של הסחר הישראלי נקוב במחירים בינלאומיים דולריים (להערכתי, 90%-80%). זו גם הסיבה שבסל המטבעות של בנק ישראל, המיועד לתת אינדיקציה על ערכו ה"נכון" של השקל, משקל הדולר הוא כ-75%.

מתי יתחילו לדאוג?    
 
כשהייצוא מישראל יתחיל לסגת, והצמיחה תדשדש בעקבותיו. ניתן להאמין, וזה כבר קרה בעבר, שגם אז לא יודו שזו בעיית רווחיות, אלא ייאחזו בהאטה העולמית. ובכלכלה, מה לעשות, התהליכים אף פעם אינם חד-משתניים. יותר מזה, ייתכן מאד שעצמת התגובה של הייצוא לשער החליפין חזקה יותר בזמן האטה מאשר בזמן צמיחה. בכל מקרה, גם המודלים הכי מתוחכמים לעולם לא מצליחים לבודד את השפעתו של משתנה בודד באופן חד.

מה שכן, מי שכמוני עשה קילומטראז' בדפי העבודה של מנהלי הכספים במפעלי ייצוא, יודע היטב עד כמה שער החליפין העתידי הוא משתנה קריטי בתחשיביהם – אותם תחשיבים שקובעים אם לחתום על עסקת ייצוא או לא. עסקות ייצוא נחתמות לעתים קרובות למספר שנים קדימה, ולכן העצירה במכירות לחו"ל עוד לא מורגשת. אבל היא תבוא.

מי נגד מי?    
 
חשוב להבין היטב כי קביעת שער החליפין של המדינה, היא חלוקת הון וכוח, כמו סיבוב כל ברז כלכלי אחר. בישראל, 2007, יבוא הסחורות הגיע ל-56 מיליארד דולר, וייצוא הסחורות נאמד בכ-46 מיליארד דולר. כלומר, היבוא, ופטרוניו, הם היום מוקד הכוח.

עדות לכך מתקבלת מהתבטאותו של שר האוצר, רוני בראון, בכנס התעשיינים, כפי שצוטטה ב-TheMarker מיום 18 בינואר 2008. "זה מזכיר לי את שלטון הבעת' בסוריה", הוא אמר על בחירתו של שרגא ברוש לקדנציה שנייה כנשיא התעשיינים, לאחר שהתמודד כמועמד יחיד.  לא ניכנס כאן לבעת' ומנהגיו, אבל רק מטון דיבורו של שר האוצר ניתן להבין כי הכוח לא שוכן בהתאחדות התעשיינים בימים אלה.

אולי מתוך תחושה זו, וגם מתוך הכרה באינטרס המשותף, התעשיינים בהנהגתו של ברוש חוברים בעניינים רבים להסתדרות. טוב לראות, שבסוגיית שער החליפין, ההסתדרות סופסוף גומלת לתעשיינים, ועופר עיני מאיים להשבית את המשק עקב משבר הדולר.

בכך ההסתדרות מצטרפת לאיגודים המקצועיים המכובדים בעולם. לא רק תביעות שכר ותנאים נלווים, אלא גם הגדרה נכונה של שדה המאבק. להסתדרות יש אינטרס בקיום התעשייה – המעסיקה יותר מ-300 אלף עובדים, חלקם מאורגנים, בתנאים ההוגנים ביותר שניתן למצוא היום.

ובעד מה

התאחדות התעשיינים וההסתדרות צריכות לגבש מאבק משותף על מדיניות שער חליפין תומכת צמיחה. זה אומר, סינון תנועות ההון לישראל וממנה, ומניעת אותן העברות כספים שעיקרן ספקולציה קצרת טווח. זה אומר, איסור מתן אשראי בנקאי או מוסדי אחר למטרת הימורי מטבע. זה אומר גם חזרה מסוימת של בנק ישראל לניהול שער החליפין.

הפתרונות שלעיל אינם קלים ואינם פשוטים. הם דורשים שחזור של מערכת שפורקה בשנות ה-80 וה-90. אך אין ספק, שהממשלה תגיע אליהם בעקבות המשבר המתפתח עכשיו. לחצן של ההסתדרות והתאחדות התעשיינים אולי יזרז במעט את ההבנה.

האטה? מיתון? מה זה משנה

 
תקראו לזה איך שאתם רוצים. עד שיגיעו הנתונים שיאשרו רשמית שזה מיתון (ירידה בתוצר במשך שני רביעים רצופים) כבר נהיה עמוק בתוך המשבר. אז האטה או מיתון, מה זה משנה.

מה גם, שהאטה או מיתון, למשק הישראלי אין מי-יודע-מה לעשות, כרגע. ההתפתחויות בכלכלה העולמית הן עובדה קיימת מבחינתו. הוא לא ארה"ב, לא גרמניה, לא סין. הוא לא יכול לשנות עובדות בינלאומיות, גם לא דרכי התמודדות בינלאומיות מוסכמות. הוא יושב לו במזרח התיכון וסופג. והוא (זה אנחנו) יספוג הפעם חזק.

כי, מאז ראשית שנות ה-2000, המשק הישראלי הוא משק גלובלי. אחד המשקים הכי גלובליים בעולם. היפתחותו של המשק התרחשה בשלבים: תהליך הדרגתי וזהיר מסוף שנות ה-50 לסוף שנות ה-80, ומרוץ בעשור שנות ה-90.

מה הפך את המדיניות פתאום? בעולם המתועש, האופנה המקצועית, שנהתה אחר המגונן והבטוח בעקבות מלחמת העולם השנייה, שינתה בשנות ה-70 את טעמה. למה? ככה זה עם אופנות מקצועיות מזדקנות.

בישראל, המהפך המחשבתי העולמי נפל על תקופת אינפלציה גבוהה, ששיאה ב-1984. טראומת האינפלציה, וטראומת ריפויה בעזרת תוכנית ייצוב המשק של 1985 הכשירו את הקרקע לגישה מקצועית חדשה. והיא הוחדרה מיד עם סיום תוכנית הייצוב, ובמהלך כל שנות ה-90.

משק פתוח – הגרסה הייצוגית לציבור אמרה – חייב להתאים את עצמו לסטנדרטים המקצועיים המקובלים. עקב כך, הוא לא יוכל להרשות לעצמו התפרעות תקציבית או התפרעות אחרת. משק זורם גם נהנה מאפקט ה"פלס" – התיישרות מחירים ורבית על פי המפלס העולמי.

ואכן, בהיבטים שלעיל, מחדירי הגלובליזציה לישראל צדקו. הם רק לא חשו מספיק עד כמה משק קטן הוא משק פגיע. את השיעור הזה אנחנו לומדים כל שנות ה-2000, ועוד נחווה אותו בצורתו הכי בוטה עכשיו.

מה עשו בשנות ה-90 שגורם להחדרה כה מהירה ואלימה של המגמות החיצוניות פנימה? בין השנים 1987 ל-1998, המשק הישראלי נפתח מאד לתנועות הון, או, בשפה מדוברת יותר, כניסה ויציאה של כספים. אם, בעבר, היה צריך רישום ורישוי לכל הזזה של מטבע זר; היום ישראלים קונים דירות בחו"ל – חופשי, משקיעים בבורסת הונג-קונג – חופשי: ובמקביל, זרים באים לבורסת תל-אביב – חופשי, והולכים – חופשי. שער החליפין של השקל נקבע בסחר – כן, חופשי – הנגזר מהזזות כספים אלה.

מה זה אומר? אפשרות לפיחות ניכר של המטבע, בכל רגע, בעקבות איזשהי שמועה, הרגשה, או סתם משחק של מישהו שיכול להשיג מספיק כסף, ומאמין שעכשיו העיתוי שלו לעשות מכה בסחר בין השקל למטבעות הזרים. ובמקביל, אפשרות לייסוף עוד יותר לא הגיוני מזה שמתנהל עכשיו. פיחות או ייסוף –  כל הקצנה גוררת איתה מעגל אינפלציה, ריבית, צמיחה ותעסוקה. הכל, ממש ההיפך מהתפתחות הרמונית והדרגתית, המזוהה עם יציבות כלכלית ופוליטית.

השפעתן של תנועות המטבע מתעצמת כתוצאה מפתיחותו הרבה של המשק הישראלי ליבוא וייצוא. שוב בשנות ה-90, 2001-1991, המשק הישראלי עבר מהלך חשיפה מהיר. עד אז, המשק נפתח ליבוא בהדרגה ובהקפדה על הדדיות – פותחים את החצר רק למי שפותח לנו.

חשיפת שנות ה-90 התעלמה מכללי היסוד האלה בסחר הבינלאומי. היא פתחה את המשק הישראלי בבת-אחת לכל המדינות בלי כל תנאי. ובמיוחד, לא נתנה מספיק את דעתה על כמויות העתק של סחורות זולות שיזרמו מהמזרח הרחוק או אזורים דומים (כגון מזרח אירופה) ויערערו מגזרי ייצור שלמים בישראל. עכשיו, כשהביקושים העולמיים התכווצו, ומאבקי ההשתחלות של היצרנים העולמיים יהפכו להיות נואשים, ניתן להאמין שלחצי היבוא על ישראל עוד יגברו.

נפילתם של הענפים המסורתיים, כגון טקסטיל, ומגמות שאינן קשורות לה ישירות, הגדילו גם את רגישותו של הייצוא הישראלי. כיום, כמחצית מהייצוא התעשייתי ללא יהלומים מורכב ממה שמוגדר "טכנולוגיה עילית" – אלקטרוניקה, כלי טיס ותרופות. זה לא ייצוא של לחם או קפה – אלה מוצרים שצריכתם צונחת חופשי בעת משבר עולמי. והמשק הישראלי – אחד המשקים הפתוחים בעולם – תלוי חזק בייצוא שלו, שחלקו בתמ"ג מתקרב גם הוא לחצי.

כל המתואר לעיל בא להסביר מדוע למשק הישראלי אין הרבה מה לעשות כרגע. הוא הפך להיות שבוי במגדל הגלובליזציה שהקים לעצמו. זה לא שאי אפשר לשנות במגדל הזה דבר. זה כן, שלא רצוי להוריד בו קומות בלחיצת כפתור ותמרות עשן– סטייל דנקנר-תשובה חנוכת פרויקט הנדל"ן, לאס-וגאס. נסיגה מסוימת מחופש תנועות ההון וחופש היבוא אפשרית, אך היא צריכה להיעשות באיטיות, ובעבודה קפדנית של מהנדסי כלכלה אחראים.

אבל אטיות וקפדנות, הן לא התגובות השגרתיות במשבר. בנקי ההשקעות הגדולים, שמוחקים מיליארדים מנכסיהם – מריל לינץ' וסיטיגרופ, לדוגמא – פונים במצוקתם למי שיש לו. ומי שיש לו הן יצרניות הנפט במפרץ הפרסי, המדינות המתועשות החדשות במזרח הרחוק, וגורמים דומים שאגרו סכומי עתק בשנים האחרונות. כך קורה שחלקים הולכים וגדלים מהממסד הפיננסי של ארה"ב עוברים לידי חברות ממשלתיות ואנשים פרטיים מסין, יפן, סינגפור, קוריאה, סעודיה, כווית ואבו-דאבי.

שליטה פיננסית במעוזי ההשקעה של המערב היא כוח. כבר עכשיו, בכל קרב בעזה או מלחמת לבנון, שומעים מהמגזר העסקי והממשלה בישראל : מה יגידו האנליסטים? והאנליסטים, קובעי הדעות העסקיות העולמיות כלפי ישראל, יושבים במרילינץ'סיטיבנק. נותר עוד לראות, אי
ך כיבושם של מעוזי כספים אלה על ידי מי שאינם הברוקרים היהודים החמים ממנהטן יתבטא. לא מן הנמנע שבקרוב נשמע ניגון חדש מקרן המטבע העולמית, ארגון הסחר העולמי, האו"ם ועוד מוקדי תיאום והכוונה עולמיים. למשק הישראלי, זה אנחנו, יש עוד סיבה חדשה וטובה להיות מודאג.