קראתי, בסקרנות רבה, את המאמר שהתפרסם אתמול במוסף הארץ על צמיחה שאינה תורמת לרווחה. הסכמתי עם חלקים גדולים מתוכו, לא הסכמתי עם אופן הצגת הבעיה, ועם היעדר שורה תחתונה אמיתית. המאמר "חי צומח דומם" של ג'ייסון היקל הוא פרק מתוך ספר חדש "פחות זה יותר" על ניהול כלכלת העולם. היקל הוא עמית בכיר בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE) ואנתרופולוג כלכלי באוניברסיטה האוטונומית של ברצלונה.
החשבונות הלאומיים, ונזר התמ"ג שבראשם, פותחו בעקבות משבר שנות ה-30. אירועי המשבר – השפל גדול והאבטלה – דחפו את הכלכלנים לשאול איך מודדים את מצב הכלכלה, ומהו בכלל אותו "מצב" שרוצים למדוד.
הסימפטום המיידי ל"מצב" היה שיעור האבטלה שהגיע ב-1925 ל-25% מכוח העבודה בארה"ב, וב-1938, עדיין עמד על כ-20%. אבל, אבטלה, כאמור, היא רק סימפטום, ובניסיון להתקרב עוד יותר אל מקורות המשבר הגדירו את התמ"ג – ערך המוצרים והשירותים שיוצרו במשק בתקופה נתונה. השכל הישר אומר שבין הייצור לתעסוקה קיים קשר כמותי ישיר.
מרגע שהוגדר, הפך התמ"ג לסמן מרכזי בניתוח הכלכלי. ירידת תמ"ג? המשק נסוג, המגזר הפרטי מתחפר, הממשלה נערכת להפעיל את כוחה. עליית תמ"ג? המשק צומח, ניתן להעלות שכר, אפשר להשקיע. תמ"ג לנפש גבוה? משק מפותח, רמת חיים נאותה. תמ"ג לנפש נמוך? יש לאן לשאוף.
התמ"ג, אם כן, הוא אינדיקטור חשוב, אך הכלכלנים מאז ומתמיד היו מודעים למגבלותיו. רשימת ההערות והתמיהות כלפי מה שהתמ"ג מייצג הלכה והתארכה עם השנים. במהלך הזמן, הוכנסו בחשבונות הלאומיים לא-מעט שינויים על סמך מה שנלמד תוך כדי שימוש בהם. החשבונות הלאומיים תוקנו, אך לא נבנו מחדש. צעד ראשון לכינונם מחדש נעשה לאחרונה ביזמתו של נשיא צרפת, ניקולה סרקוזי, שבפברואר 2008, מינה את "הוועדה למדידת הביצועים הכלכליים וההתקדמות החברתית".
עיתוי מינויה של הוועדה – ההאטה הכלכלית החלה להסתמן באמצע 2007 – הגדרת תפקידה, והאישים שהסכימו לעמוד בראשה – שני חתני פרס נובל ג'וזף סטיגליץ ואמרטיה סן – משדרים תחושה של דחיפות: זה לא רק משבר פיננסי, זה משבר של השיטה הכלכלית כולה. זה משבר מהיסודות ועד לכלי המדידה. אחרת, איך אפשר להסביר לא רק את התרחשות המשבר אלא גם את היעדר ההתרעה המוקדמת לקראתו.
תשובתו של צוות סרקוזי לשאלה הינה שאפתנית ואולי שאפתנית מדי. הצוות מנסה להקיף את שני פניו של התמ"ג כפי שהם נתפשים היום בדיון הכלכלי-חברתי. מחד, אינדיקטור לביצועים כלכליים. מאידך, אינדיקטור לקדמה חברתית. התפקיד הראשון – מדד ביצועים – הוא זה שיועד לתמ"ג במקורו. התפקיד השני – מדד לקדמה חברתית – נספח אליו עם הזמן, כשהחלו להשתמש בתמ"ג לנפש למעקב אחר רמת החיים בפרספקטיבה היסטורית ובינלאומית.
דו"ח הוועדה למדידת הביצועים הכלכליים וההתקדמות החברתית מדגיש מאד את פגמיו של התמ"ג בתפקיד האינדיקטור לקדמה חברתית – דבר שהוא לא נועד לו מלכתחילה. או, כפי שהדו"ח אומר במילותיו: "הדו"ח תומך בהעברת הדגש ממדידה מוטת ייצור למדידה הממוקדת בתחושת הרווחה של הדורות הנוכחיים והבאים." המלצה זו מחייבת פיתוח שני כיוונים חדשים: האחד, מדידת הרווחה השוטפת, השני, מדידת הקיימות (sustainability) של אותה רווחה.
מחברי הדו"ח מבינים היטב ששני הכיוונים החדשים חותרים אל מעבר לתמ"ג, כפי שהוא מוגדר היום. במדידת הרווחה השוטפת הם מציעים להישען על הכנסה וצריכה במקום על התמ"ג. הם קוראים לא לשכוח את ההכנסה בעין (הכנסה לא-כספית) שמשקי הבית מקבלים מהממשלה בשירותי חינוך, בריאות ושירותים אחרים. הם מציעים לא לזנוח את הכלכלה שמחוץ לשוק, כגון ניהול משק בית שכיום אינו נכלל בסטטיסטיקה הלאומית. כל אלה, רק קצה המזלג של רעיונותיהם.
במדידת הקיימות, כותבי הדו"ח קוראים לבדוק איזה רמת רווחה תוכל להישמר לדורות הבאים. האם איכות הסביבה אינה נפגמת כתוצאה מהייצור והצריכה עכשיו. האם ההון האנושי והפיזי אינו נשחק. תחום הקיימות נראה רחוק במיוחד מהתמ"ג בהגדרתו הנוכחית, משום שהוא מתייחס למלאים הנמדדים בנקודת זמן אחת, בעוד שהתמ"ג הוא זרם של פעילות לאורך תקופה (שנה, חצי שנה, רבעון).
רוחב היריעה שנפרש בתחום הרווחה והקיימות מפריד בחדות בינם לבין התמ"ג, ושולח אותם אל מעבר לגבולות התמ"ג. שני קווי הפרדה בולטים בין התמ"ג לתחומים החדשים. האחד, הקשר החד-ערכי בין התמ"ג לתעסוקה, שאינו מחבר בין התמ"ג לרווחה ולקיימות. השני, היותו של התמ"ג זרם ולא מלאי. ההפרדה הזו אומרת כי שני התחומים החדשים יפותחו במקביל לתמ"ג ולא בתוכו.
דו"ח וועדת סרקוזי אומר יותר מזה. הוא אומר גם שייעודו של התמ"ג ככלי מדידה לביצועים כלכליים ולשריון תעסוקה עומד בסימן שאלה. או, במילותיו של הדו"ח: "לא החשבונאות הפרטית ולא החשבונאות הלאומית יכלו לספק התראה מוקדמת, ולא הזהירו אותנו שמה שנראה כמפגן צמיחה מזהיר של הכלכלה העולמית בין 2004 ל-2007 ייתכן שהושג על חשבון הצמיחה העתידית. ברור גם שחלק מהביצועים היה חזון תעתועים, רווחים שהתבססו על מחירים שנופחו על ידי בועה."
לטעמי, הבועתיות של התמ"ג היא הסוגיה הדחופה ביותר מכל הסוגיות שמעלה הדו"ח. היא חותרת תחת הגדרת התמ"ג הבסיסית ביותר. זו אינה צמיחה אמיתית, מספרת לנו הבועה. זה גידול תמ"ג ארעי, המשקף הרצת מחירי נדל"ן, ניפוח בלוני היי-טק, טיפוח תזזית בבורסה, והענקת ערך פיקטיבי במאזני החברות לנכסים אקזוטיים ורחוקים. רווחי המתווכים השונים אמנם עולים, הציבור נהנה לזמן-מה מתחושת עושר, ופתאום, פאף, הכל נגוז, התמ"ג נופל, האבטלה מזנקת, המשק נקלע למשבר. מוכר לכולם? זיהוי הבעיה הוא השלב הראשון בדרך לפתרונה.
* דו"ח הוועדה למדידת הביצועים הכלכליים וההתקדמות החברתית הועבר אלי על ידי עופר סיטבון
בכל פעם שאני עולה במדרחוב הירושלמי, אני סורקת בעיני את מצג נגני הרחוב והקבצנים. התחלתי במנהג המוזר הזה בשנות ה-90, כשבעקבות גל העלייה, מדרחוב בן-יהודה התמלא בנגנים ופושטי יד. המראה היה מדכא ועורר אצלי כל מיני תהיות. האם ממשלה (הממשלה הכי טובה) יכולה למנוע מחזות כאלה?
יש לזכור, שבשנים 1991-1990 נחתו בישראל 376 אלף איש שלא הודיעו על בואם מראש. בתקופת 2000-1992 הצטרפו למדינה בכל שנה בין 60 ל-80 אלף תושבים חדשים. כל זאת, על בסיס אוכלוסיה של 4.6 מיליון נפש שהייתה כאן בסוף 1989. בהסתכלות היסטורית, אכן משימה לא קלה.
ומצד שני, ריבוי קבצנים ונגנים (חלקם, אגב, מוסיקאים מהשורה הראשונה) ברחוב ראשי של עיר גדולה, עיר בירה, מה הוא אומר על מצבה של המדינה, על תפקוד הממשל שלה? מדינה שאינה מבטיחה פרנסה בכבוד לאזרחיה, האם היא ראויה שישקיעו בה? האם היא יכולה להיקרא משק צומח? ולא חשוב מה הסטטיסטיקה מראה – ברור לגמרי שקליטת אנשים כה רבים בבת-אחת תקפיץ את התמ"ג לרגע. השאלה היא אם זו צמיחה בת-קיימא, צמיחה שמניחה יסודות לשיפור מתמשך ברמת החיים של כל האזרחים, למיצוי מרבי של כישוריהם ולתחושת שייכות למקום.
הגיגי הצמיחה הישנים שוב ניעורו אצלי בביקורי החצי-שנתי במרכז ירושלים שארע בשבוע שעבר. שוב עליתי מכיכר ציון לכיוון המשביר, וסרקתי בעיני את המוני הקבצנים והמוני הנגנים. המון כזה לא ראיתי שם מאז שנות ה-90. כשפניתי שמאלה, לרח' בן-הילל, באה מולי בחורה צעירה שדיברה בסלולארי. פיטרו אותי, היא סיפרה למאזין בעבר השני וכולם שמעו, פיטרו אותי עכשיו.
יום אחרי המדרחוב, עשיתי את הקנייה השבועית בסופרמרקט השכונתי. זה היה יום חמישי אחר הצהריים, שיא העומס לקראת שבת. עברתי בקושי בין המדפים, כי בכל מקום ישבו הסדרנים ועל-ידם קרטונים זרוקים וערימות מצרכים לסידור. חשבתי, פתאום, איך מעולם לא נתקלתי במחזה כזה מחוץ לישראל. לא בארה"ב שבה חייתי פרק זמן, ולא בביקורי הרבים באירופה. שם, כשמכניסים אנשים לעבודת שירות, מלמדים אותם איך ומתי לסדר את המדפים.
תוך כדי תמרון העגלה שלי בין המכשולים, נזכרתי בעוד תופעה שתופשת את עיני כבר זמן-מה: החניית עגלות הסופרמרקט ב"אלכסון" על ידי הקונים. אדם שמחפש משהו בין המדפים לא טורח לפנות מקום למי שממתין אחריו, אלא זורק את העגלה איפה שבא לו. כמו החניה במגרשים הציבוריים וליד המדרכות, כמו ההתפתלות בין מסלולים בכביש המהיר.
יש כאלה שיגידו עכשיו "נכון, אבל מה הקשר?" לתחושתי, ההיעדר המוחלט של התחשבות, המאבק התוקפני על כל פיסת טריטוריה לא-חשוב-איך, ואפילו שיחת הטלפון על פיטורים באמצע הרחוב, הם ביטוי להיעדר מוחלט של בושה, של תקוה, של "חיים טובים". וכשתופעות כאלה מתגברות, כמו בתקופה האחרונה, אז מה אם התמ"ג עלה ברבע אחוז ברבע השני של 2009.
רק שלושה שבועות עברו מפרסום נתוני התמ"ג האחרונים, ופרץ השמחה היה כלא-היה. מה קרה ביום פרסום החשבונות הלאומיים – ה-16.9.09? כמה עיתונים גילו את "הצמיחה" – גידול של 1% בתוצר המקומי הגולמי ברבע השני של 2009.
מפרסמת הנתונים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עשתה כל מה שניתן מצדה כדי להימנע מסטטיסטיקה להמונים. בכותרת הודעתה לעיתונות היא כתבה: "אומדן שני למחצית הראשונה של 2009: התוצר ירד ב-1.8% בחישוב שנתי". בסיום המבוא להודעה ציינה באותיות מודגשות וגדולות: "יוזכר שסדרות הסטטיסטיקה הכלכלית בארץ מתאפיינות באי-סדירות גבוהה במיוחד בשנים האחרונות. מצב זה מקשה על ניתוח ההתפתחויות על סמך נתונים רבעוניים מנוכי עונתיות ועדיף לבחון את הנתונים לפי תקופות ארוכות יותר".
הלמ"ס כנראה יודעת את נפש מפרשניה, אך הם מעדיפים להתעלם מרמזיה הקטנוניים. וכך העיתונות הוצפה מיד בדיונים מלומדים על סוף המשבר, וכשנוספו בשבועות האחרונים נתונים שאינם מאשרים את הקביעה, עברו מיד לדון במגמות הכלכלה הסותרות. ובכן, אין מגמות סותרות.
ראשית, הגידול המדובר של 1% הוא בחישוב שנתי. כלומר 1% אם אותו שיעור שינוי מרבע ראשון לרבע שני יתמיד וייפרש על פני שנה. בפועל, השינוי נמדד ברבעון אחד בלבד, ושיעורו היה פחות מ-0.25%. גידול של רבע אחוז בתמ"ג הוא בגדר סטייה סטטיסטית חסרת משמעות.
כדאי עוד לומר, ששיעור שינוי התמ"ג מרבעון לרבעון משרטט עקומת מסור – שיעור גבוה, שיעור נמוך, שיעור שלילי, לסירוגין – מה שממחיש את הקביעה כי במשק קטן כגון ישראל, ובמיוחד בזמן משבר, האי-סדירות בנתונים גבוהה ואין להתייחס לנתון רבעוני. קפץ?נפל? למה? ככה. מספיק שבנק ישראל הוריד את הרבית לתקופה קצובה והציבור מצפה להעלאתה מחדש בקרוב. אנשים יזדרזו להקדים את קבלת המשכנתא וכל אשראי אחר, רווחי הבנקים, הכנסות מתווכי הדירות והמסחר, יקפצו לרגע, והנה גידול מרשים של רבע אחוז בתמ"ג לרבעון אחד.
בינתיים, פורסמו נתוני האבטלה לחודש יולי והם לא מבשרים טובות – שיעור של 7.9% כמו באפריל, מאי, יוני. עליית האבטלה לכאורה נעצרה, אך ייתכן מאד שרק בגלל גורמים עונתיים שלא לגמרי נוטרלו במדידה – פחות חיפוש עבודה בחגים ובחופשת הקיץ. נתוני התעשייה, המעודכנים ליולי, מצביעים על המשך הירידה הניכרת בייצור, במאגר השכירים ובשעות העבודה. ומה שלא פחות חשוב: שיעור האבטלה בארה"ב הגיע בספטמבר ל-9.8%, בהמשך לעלייה תלולה ורצופה במשך כל השנה.
ההתפתחות במשק האמריקני מובילה אותנו לעיקר. לא, זה לא משבר פיננסי. זה משבר כלכלי עולמי, ששלבו הראשון – הפיננסי – נבלם איכשהו. השלבים הבאים נחשפים בהדרגה, וביטוים הטכני וסדר הופעתם יקבע את מסלול חיינו בשנים הבאות. איש אינו יודע איך הדברים יקרו, ואין התבטאות מגוחכת יותר מזו המופיעה בעיתונים מאז סוף שנה שעברה: ישראל עומדת בתהפוכות טוב יותר מרוב המדינות המתועשות בגלל התנהגותה הטובה. התנהגות טובה? מה זה, במשבר שאינו מובן בינתיים. כבר מסכמים? המשבר רק בקושי התחיל.
בתקופות כאלה מוגבלותם של האינדיקטורים הכלכליים היא הדבר הראשון המזדקר לעין. זה לא הם, זה הפער בין מה שיכול להימדד לבין מה שקורה ויקרה. פער של זמן ופרטים. פער בין נתונים מספריים למה שהעין רואה, האוזן שומעת, והבטן יודעת.
את האבחנה המדעית הזו מיטיב לנסח סייד קשוע במוסף הארץ מיום ששי האחרון (ה-2.10). "אני עייף. באמת עייף. כואב לי הראש וקצת הלב. האנשים שמקיפים אותי עייפים. חברים, הורים של ילדים שלומדים עם הילדים, שכנים, ואחים, כולם עייפים. …אנחנו משכילים, בעלי מקצועות הנחשבים ראויים, ואנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים חודש אחד למצמץ במרדף המייגע הזה אחר חיים הוגנים…אנשים כמונו, שמשתדלים שהכנסתם תתקרב להוצאה החודשית, אינם יכולים לעצור את המירוץ לרגע ולשאוף אוויר. התחושה היא כי רגע אחד של חוסר תשומת לב עלול להרוס את כל מה שבנית. ומה כבר בנית? שום דבר."
סייד קשוע, כך נדמה לי, לא מחפש את התואר של פרשן כלכלי מוביל. הוא מערב וידוי אישי עם בדיון, והתוצאה המתקבלת היא תיאור אמיתי של משבר כלכלי. יותר אמיתי מהאינדיקטורים הכלכליים האמיתיים.
אחד מאמצעי הניתוח החשובים בכלכלה הוא השוואה בינלאומית. רוצים לדעת אם המשק הישראלי מפותח? משווים את התמ"ג לנפש שלו לזה של ארה"ב ושל מקסיקו. אבל השוואה בינלאומית אינה דבר פשוט. אפשר להשוות ארץ-ארץ, אפשר להתייחס לממוצע של קבוצת מדינות. ואם ממוצע, איזה ממוצע? ישנו ממוצע רגיל – סיכום פשוט של הנתונים המחולק במספר המדינות המשתתפות. ישנו ממוצע משוקלל, שמדביק לכל נתון מדינתי משקל על פי מספר תושבי המדינה או התמ"ג שלה, וכך כאילו אומר: מי שיותר כבד יותר חשוב.
אני, ברוב המקרים, חסידה של ההשוואה הפרטנית. כי מה ניתן ללמוד מהדייסה הזו שקוראים לה ממוצע? יש בה יותר מדי גורמים, חלקם מקריים לגמרי. תרגיל חסר טעם במיוחד בעיני הוא ההשוואה על פי ממוצע משוקלל. בתרגיל כזה ארה"ב או יפן משפיעות חזק אם התמ"ג הוא שמשקלל, וסין והודו הן הדומיננטיות אם משתמשים באוכלוסייה לשקלול. זאת למרות שבנושאים רבים ישראל אינה צריכה לשאוף להיות דומה לארה"ב או ליפן וגם (מובן מאליו) לסין או להודו. ישראל, בממדיה, שמכתיבים את אפיה, וגם בהיסטוריה הפוליטית והמוסדית שלה, דומה יותר למדינות אירופה הקטנות. בכלל, עם כל הכבוד לנתונים, מה שהכי חשוב להשוואה פורייה הוא הכרות מוקדמת עם האובייקט.
ניקח לדוגמא את אחד המדדים הכי נפוצים והכי מקובלים בכלכלה – התמ"ג לנפש. מדי שנה, אני שולחת את תלמידי בקורס כלכלת ישראל ללוח 28.7 בשנתון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מה, הם אומרים לי, מה זה התמ"ג לנפש הזה של לוקסמבורג? פי שתיים מהתמ"ג של ארה"ב, פי שתיים ויותר מהתמ"ג של שוודיה. מה, לוקסמבורג היא מעצמת היי-טק? מה, גילו שם נפט ולא ידענו? לא, לוקסמבורג היא מדינונת פסטורלית עטורת כרמים, שאוכלוסייתה מונה כ-470 אלף נפש. מזל שביקרתי שם פעם במרכז בנקאות פרטית. בנקאות פרטית, על פי מה שסיפרו לנו מארחינו, היא אותו ענף של בנקאות המיועד לאורחים מרחוק שנוחתים בשדה התעופה ונבלעים ישר ללימוזינה אטומה. מזוודת השטרות בידיהם, הם פוסעים במרץ על שטיחיו הפרסיים של האולם הפרטי, ונחפזים מיד ללימוזינה שמחזירה אותם לשדה התעופה. לוקסמבורג הפכה למרכז בנקאות פרטית בזכותם של חוקי מס והלבנת הון גמישים במיוחד. על כן כדאי לשאול אם תמ"גה לנפש של לוקסמבורג הוא התמ"ג לנפש שאותו אנו בוחרים להעמיד לנגד עינינו.
מפגש עם האובייקט משמש לעתים קרובות כגירוי להמשך העמקה בחומר. מה אני זוכרת מביקור באוסטריה מלפני כ-30 שנה? אני זוכרת חדרי שירותים מבהיקים מניקיון בכל מבנה ציבורי. בכניסה תמיד ישבה דודה קשישה, שקמה לחטא כל תא מיד לאחר השימוש בו. וילון מצויץ היה תלוי מעל החלון שבגבה, גרניום במיכלים מקושטים פרח על אדן החלון. והכי אני זוכרת מבנה שירותים אחד, שבכניסתו ניצב על כירת גז סיר מרק מתבשל וריחני. אל תספרו לי שום דבר על אוסטריה. באתי עם דעות קדומות, יצאתי עם דעות קדומות. אני מאששת אותן בנתונים מעודכנים.
ביקורי המקצועי בשוודיה, בסוף שנות ה-80, הוכתר בהצלחה רבה. משהו בפשטות האיכרית של השוודים שבה את לבי. אני מצאתי מסילות ללבם כשסיפרתי שהוריי היו מראשוני תנועת העבודה בישראל. הכל זרם בנחת, ביליתי ולמדתי המון. אבל גולת הכותרת של הנסיעה הייתה התבוננות בחילופי משמר המלך בשטוקהולם. את חילופי המשמר בארמון בקינגהם אתם מכירים. בשטוקהולם, חיילי המשמר צועדים, אם לזה ייקרא צועדים, איך שבא להם. וכשהקבוצה שעברה על פני הפנתה לי את הגב, הבחנתי בתסרוקת קוקו אצל אחד מחיילי משמר הכבוד. מאז אני פטריוטית שוודית נאמנה, ועוקבת באדיקות אחר הנתונים הכלכליים שלהם.
את מחקריי על האיחוד האירופי ועל משמעות ההצטרפות לאירו, אני מעדכנת לעתים קרובות ככל האפשר ביוון. בכמה משהיותיי בפריפריה, שמתי לב למלצרים ולמלצריות בבית המלון – כולם כפריים נבוכים ומגושמים שנראו לגמרי לא-במקומם. כביש האורך המהיר מאתונה לסלוניקי, ושלטי הנדל"ן בשפה האנגלית בלב הכפרים הכי נידחים הבהירו לי את התמונה. החקלאות ביוון כבר אינה כדאית, כך קראתי באחד העיתונים. ממשלת יוון אינה מוכנה עוד לסבסד את כרמי הזיתים בפיליון (חצי אי יפהפה בצפון-מרכז יוון) והם ייעקרו בקרוב. מה יהיה על אותם מלצרים ומלצריות? מי יבוא לתייר בפיליון אם במקומם של כרמי הזיתים יוקמו וילות רב-מפלסיות על פי טעמם של בעליהן האנגלים והגרמנים? זו השאלה, ולמרבה הפלא איני מוצאת את התשובה לה. לא בהשוואה בין יוון למדינה אחרת, לא במשתנה כלכלי כזה או אחר, לא בשקלול פשוט ולא בשקלול מפואר.
הגדרות הצמיחה יעברו שינוי מהותי בעקבות המשבר. על כך כולם מסכימים. במיוחד, יצטרכו לבדוק את הניפוח שבא משוק ההון. ניפוח זה, ניתן לראותו היטב בהגדרת התמ"ג הכי בסיסית, האומרת כי התמ"ג שווה לתמורה לעבודה פלוס התמורה להון (בתוספת הפחת).
כלומר, התמ"ג הוא סך כל השכר, הרבית, שכר הדירה, דמי החכירה והרווחים במשק בתקופת המדידה. בתוך הסך הכל הזה נמצאים גם רווחי המגזר הפיננסי (בנקים, חברות השקעה, והמתווכים האחרים), והתגמול של בכיריו. השכר והרווחים האלה מיטלטלים בתקופות לא-יציבות, והתמ"ג יורד ועולה אתם. האם תנודות התמ"ג האלה הן משקפות שינוי משקי "אמיתי"? ספק לגבי אמיתותן מצטלצל כבר מהמילה "בועה" המשמשת בתיאורי הבורסה ושוק הנדל"ן לא פעם.
ולא שניתן לחרוץ כאן דין פשוט. אבל אסור לזלזל בתחושה האומרת כי המשבר הנוכחי יוביל אותנו שוב ליסודות המושג "צמיחה" ולתשתית החשבונות הלאומיים. אלה גובשו לראשונה לאחר משבר שנות ה-30, וכנראה שיעוצבו מחדש בסיום המשבר הזה. החזרה ליסודות תוביל לשאלה מה אנו מחפשים במושג "צמיחה". האם מדד לשינוי רמת החיים? האם מדד להיקף התפוקה והיקף התעסוקה הנגזר ממנו? במובנו המקובל היום התמ"ג לנפש הוא אינדיקטור מקובל לרמת החיים. ברקעם ההיסטורי, התמ"ג ומערכת החשבונות הלאומיים נוסדו כדי לענות טוב יותר על סוגיית האבטלה ומקורותיה.
המחשבות האלה, העולות אצלי כמו אצל כלכלנים אחרים מדי פעם מאז פרוץ המשבר, התחדדו במיוחד בשבוע האחרון לנוכח הרצת הצמיחה הנעשית על ידי המגזר הפיננסי ברחבי העולם המתועש ובישראל. הקשר בין בורסה לצמיחה הוא דו-סטרי. מחד, הבורסה היא תמונת ראי של הצמיחה: יותר רווחים, יותר סיכויי צמיחה – יותר ערך למניות החברות. מאידך, כל חגיגת בורסה מתגלמת לגידול תמ"ג רק בגלל השמחה והששון שהיא מביאה למתווכים הפיננסיים.
ניקח, לדוגמא, מצב כמו זה עכשיו שבו הרביות הורדו כמעט עד לאפס בכל העולם המתועש. העדר היכולת להשיג תשואה סבירה בהשקעה סולידית (חיסכון בבנק או אג"ח ממשלתי) מריצה את הציבור ובמיוחד את אלה שמתיימרים לייצגו (קופות הגמל, קרנות הפנסיה ועוד) לבורסה. הבורסות, כפי שאנו שומעים, גואות. שכר ורווחי המגזר הפיננסי שוב משגשגים. משמע, התמ"ג מקבל את מנת הסטרואידים שלו. במקביל, הורדת רבית המשכנתאות מאוששת לזמן-מה כמה משוקי הנדל"ן, והורדת רבית האוברדרפט קצת מעירה את הצריכה הפרטית. כל זה תורם להתמתנות בירידת התמ"ג. מאידך, האבטלה ממשיכה לטפס, וההשקעה בהון יצרני עדיין על הקרשים.
בהינתן כל אלה, פרסום כמה אינדיקטורים חיוביים לאחרונה הופך להזדמנות לכמה מכלכלני הגופים הפיננסיים. ו"הזדמנות" על פי ביאורה במילון היא התרחשות מקרית, שעת כושר, או מה שכבר לא יהיה כאן ברבעון הבא. לכן הכלכלנים הפיננסיים לא מחמיצים "סימני צמיחה", לכן הם תוקעים בשופרות, לכן העיתונות הכלכלית שחיה בסימביוזה אתם מגבירה את ההד. הרצת צמיחה, כמו הרצת מניות, מי טוב יותר בהרצה מאשר מומחי המגזר הפיננסי ופרשניו.
אצלנו, למשל, המדד המשולב עלה במעט בחודש יוני, לאחר ירידה רצופה מאז פברואר השנה. סיבה למסיבה? לא, כי עלייתו המתרכזת ביבוא ובייצוא עשויה לשקף קוניוקטורה זמנית של שער חליפין או עסקה גדולה בודדת. מאידך, משתני יסוד חשובים כגון הייצור התעשייתי, מספר השכירים בתעשייה ושעות העבודה בה עדיין פונים למטה. האבטלה מטפסת במדרגות מאז ספטמבר שעבר, ושיעורה האחרון שנמדד הוא 8.4%.
אבל מיותר לנבור בנתונים בנוקדנות. שום לקח מהותי לא נלמד בכלכלת העולם המתועש מאז פרוץ המשבר. מגזרי עסקים שלמים עדיין מאיימים ליפול. נפילתם רק נדחתה במעט כתוצאה מהורדת הרבית, הזרמת כספי הממשלות ואולי גם נמנום הקיץ. בישראל ובכל המדינות המתועשות אין עדיין אפילו התחלה של הסכמה על גורמי המשבר, לא כל שכן על מסלול החזרה לצמיחה בת-קיימא. לכן, בעתיד הקרוב, נעסוק בעיקר ב"סימני צמיחה". הצמיחה האמיתית, הגדרתה ומדידתה יידחו לימים יפים יותר.
כשהמשקיע האגדי, וורן באפט, נשאל מה הסוד של חברת ישקר, שאת השליטה בה רכש בשנה שעברה, הוא ענה: "זה נורא פשוט, זה מה שאני מחפש בכל החברות: חוכמה, משמעת ואינטגריטי" (TheMarker, 28.10.07).
וורן באפט כבר הוכיח שהוא מבין בהשקעות. לא רק כשהקים חברת ענק במו ידיו, אלא גם כשמנע את הסתבכותה במשבר ניירות הערך (או אי-ערך) הנוכחי. באפט, על פי הצהרותיו, משקיע רק במה שהוא מבין, קרי, הכלכלה הישנה.
ולכן, מעניין להתעכב על השילוש שלו: חוכמה, משמעת ואינטגריטי, זה מה שהוא בודק כשהוא קונה חברות? קרוב לוודאי, שבאפט למד את תוואי הצמיחה הרב-שנתי של ישקר, את התפרשותה בשווקים, ואת הדו"חות הכספיים שלה. אך ניתן להאמין, שהוא או נציגיו אף ביקרו בחברה והתרשמו.
לא מפליא שהם נשבו בקסמה. בשנות ה-80, השתתפתי בסיור באחד ממפעליו של סטף וורטהיימר – אין לי מושג אם הוא חלק מישקר. זה היה מפעל קטן ליד העיירה מעלות, מחוץ לפארק התעשיות של תפן. הוא ייצר מקדחים מדויקים.
הגענו לשם, קבוצת עובדי משרד התעשייה והמסחר, והתקבלנו על ידי המנכ"ל, הנדסאי צעיר יליד מעלות. גאוותו על המפעל לא נזקקה למילים. הוא ממש זרח כשסיפר לנו שהמפעל מייצא וצומח, כשהוליך אותנו לאורך המסדרונות המוארים ועטורי התמונות, וכשהושיב אותנו בחדר האוכל היפה. אך, במיוחד, הוא שמח כשהערנו על הניקיון באולם הייצור. עיבוד שבבי מדויק הוא תהליך מזהם. אבל, לעדותו של אותו מנכ"ל, הוא הצליח לשכנע העובדים לשמור על הניקיון.
כשיצאנו מהמפעל, לאחר הביקור, הפרחים בערוגות שמסביב נשפכו בתפאורה מושלמת. חברתי גניה, נפש רוסיה, שעלתה לארץ בשנות ה-70, כבר לא יכלה להתאפק וחלקה את רשמיה עם הסובבים: "אוי, איזה בחור, אוי, איזה מפעל!". הבחור, כמובן, יצא מהדלת השנייה, וכולנו נחנקנו מצחוק.
תגובתה של גניה – סוג של חישן, אם תרצו – הייתה לגמרי שונה בסיור קודם, שערכנו במפעל טקסטיל בדרום. התופרות ישבו באולם ענק, חשוף ואפור, מסודרות בשורה עורפית. מעל כל מכונת תפירה, הותקנה נורה שדלקה רק כשהמכונה פעלה. המשגיחה ישבה ממול, ועקבה אחר האורות. "אוי, זה נורא, אני לא יכולה לראות את זה", גניה הגיבה אז. ככלכלנית בכירה בבריה"מ לשעבר, (ואגב, לא קומוניסטית) היא ראתה בחייה מאות מפעלים, גם אם זה בכלכלה מסוג שונה, וידעה משהו על תעשייה.
לימים, השליטה בישקר נמכרה לוורן באפט – לא אירוע משמח, כשלעצמו, אך עדות לכוח המשיכה של החברה. מפעל הטקסטיל בדרום מתחסל בשיטת הסלאמי.
למה אני כותבת את כל זה? כי המילים "חכמה, משמעת ואינטגריטי" הכו על מחושי הכלכליים. אינטגריטי? משמעת? איך זה נכנס לנוסחאות? מילא חוכמה, היא נמדדת בהשכלה. אז, זהו, דווקא לא. עובדי חברותיו של סטף ורטהיימר אינם בעלי השכלה פורמאלית גבוהה. סטטיסטית, הם משויכים לענף מוצרי מתכת, ששיעור המדענים והמהנדסים בו מגיע לכ-4%, לעומת כ-8% בכלל התעשייה, וכ-37% בענף ציוד תקשורת אלקטרוני, למשל (כל הנתונים מסקר מיוחד של הלמ"ס, 1997).
כלומר, החוכמה כאן טמונה במשמעת, ובאינטגריטי. באווירת העבודה הטובה, בהבנה שגלריה וגן פסלים בסביבת המפעל אינם מוציאים את העובדים לתרבות רעה, באיתור הנכון של פוטנציאל, וביכולת מימושו. אלה, כמובן, אינם משתנים מדידים. אבל, כל כלכלן שהסתובב קצת בשטח יודה שסוג האינפורמציה הזה הוא העיקרי מבחינתו – מה שקולטים משיחה, מקריאה, מראיה, מהתרשמות. אחר כך, ניגשים לנתונים ומתפללים שהם לא יסתרו את המסקנה הראשונית.
כן, בסדר העדיפות הזה. כי כמה משתנים באמת מדידים ישנם בכלכלה? תוצר, למעקב אחר הצמיחה, שמביא מידע צר וחלקי; שיעור הבלתי-מועסקים למדידת האבטלה, שמכיל בתוכו חורים רבים; מדד המחירים לצרכן, שידוע שהוא מוטה. לא, אני לא מזלזלת במדדים האלה. אני מכירה את מגבלותיהם, ומפיקה מהם מה שאפשר. אבל אני גם מבינה, שעל בסיס כזה אין טעם לבנות מגדלי פיתוחים מתמטיים פורחים באוויר.
אני כותבת את כל זה, כי כשאני מעירה לפעמים על פורמליסטיקה מתמטית מוגזמת בהוראת ומחקר הכלכלה, אני מקבלת תגובות נזעמות. אין לי בעיה עם מתמטיקה כאמצעי בקרה והמחשה. יש לי בעיה עם מתמטיקה שהופכת מאמצעי למטרה, שמוחקת מהניתוח את כל מה שלא מוכל בסמלים שלה.
משהו מעין זה נאמר באלגנטיות רבה בספרו של אבא לרנר, הנקרא בעברית "אילוף הסוררת", ובמקור "Flation" (עם עובד, 1972, תרגום: א. אמיר). לרנר, הנמנה עם גדולי הכלכלנים של המאה העשרים, לא זכה בפרס נובל על פי הביוגרפים שלו, בגלל נטייתו הסוציאליסטית, והתייחסותו לכלכלה כאל אמנות, שאינה ממש מדע. באותו קטע בלתי נשכח, לרנר מנסה להסביר איך מזהים אינפלציית ביקוש בניגוד לאינפלציית היצע. וכך הוא מציע לאבחן: "במקרים מעין אלה צצים הרבה סימפטומים אחרים (לבד מהעלאת מחירים) של ביקוש מופרז. יש תורים של לקוחות המנסים להשיג קצת מן הפריטים בטרם יאזל המלאי בחנות. החנויות חדלות מהיות נקיות ומושכות לב. הפרסומת ואומנות המכר, כגון חלונות ראווה מצודדי לב, מתמעטות. החנוונים אינם מוצאים צורך לנהוג עם לקוחותיהם בצורה נאה או נוחה, או לספק שירותים שהיו מקובלים בעבר" (שם, עמ' 15).
עד פה הפואזיה, ומפה, משפט המחץ:"העובדה שהכלכלה המסורתית אינה מצליחה להסביר בעיות שוטפות, או להורות דרך לטיפול בהן, נובעת במידה רבה מהזנחתן של תופעות אלה, מפני שאי אפשר לתרגמן בנקל ללשון של סטטיסטיקה או להזין בהן מחשבים בנתונים מספריים. (שם, עמ' 16). יש עוד מה להוסיף?
זה לא נגד המתמטיקה, זה בעד רוחב האופקים.
עידן השוק החופשי 