איך שזה נגמר במספרה, גלשתי ברחוב בן-יהודה אל המשביר בכיכר ציון. כבר חודש, שאני מפנטזת את הרגע הזה. חורף, אני פחות מגיעה לעיר, חולמת על קיר הגרביים. הגעתי למשביר, עליתי לקומת הנשים, שלחו אותי למטה, למרתף. עמדתי מול הקיר ואיזו אכזבה.
כמו בסוף כל קייץ, גם הפעם קיבלתי את הדו"ח החצי-שנתי של הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח – OECD. כמו בכל סוף קייץ, בדקתי את נתוני הצמיחה לאורך שנים ב-44 המדינות המופיעות בטבלה. שלא כמו בסוף כל קייץ, ראיתי פתאום את הערת השוליים בתחתית.
גידול תמ"ג של 26% לשנה? נס כזה לא היה פה מאז 1951. אז, בשנתה הראשונה של מדידת התוצר הלאומי אצלנו, נמדד שינוי תוצר של כ-30%. נסים כאלה קורים פעם אחת בחיי אומה: בנקודת ההתחלה שלה. על כן הנס האירי – אומדן צמיחה של 26% לשנה שחלפה – התקבל בהרמת גבה אצל ציבור המבינים. די לצטט תגובה אחת, זו של הכלכלן האירי העצמאי ג'ים פאואר, שאמר: "היינו צוחקים אילו הנתונים האלה היו מגיעים מסין".
עידן השוק החופשי 