אם אתם מתחת לגיל שישים, בטח מחקתם ישר את ההודעה מבלי להסתכל. ההודעה מקופת החולים על הוזלת הביטוח המשלים מתחילת יולי. אצלנו בכללית, זו הפחתה של שקל עד שלושה שקלים לחודש במושלם זהב, חצי שקל עד עשרה שקלים במושלם פלטינום. זאת, בהמשך להפחתה דומה בשנה שעברה. שיעור ההפחתה אינו זהה בקופות השונות, למרות שהוא מוכתב על ידי משרד הבריאות והממונה על הביטוח במשרד האוצר. מטרתו, היפה לכאורה, היא להסיט פעילות משירותי הבריאות הפרטיים לאלה הציבוריים. כסף קטן כ-אילו, אך בסיכום, הפחתת מאות מיליוני שקלים בשנה מתקציב מערכת הבריאות.

להמשיך לקרוא ←

מה נשמע יותר רחוק מרוב הקוראים? סקירת כתביו של אמיל זולה, או דיבורים על שוק חופשי ותחרות. מה נשמע יותר מיושן – כותרת אני מאשים למאמר בעיתון, או דיון נוקב בניצול העובדים במאה ה-19. אבל אמיל זולה, למרות תדמיתו, אינו רק כזה. בזמנו, התפרנס יפה מכתיבת רומנים על נערות כפר נאות וישרות דרך, שפוגשות גברים שובי לב. אחד מהרומנים האלה הוא "גן עדן לאישה", שתורגם לעברית על ידי עדה פלדור, ויצא לאור  בהוצאת כרמל והמפעל לתרגום ספרי מופת ב-2005.

עיקרו, סיפור על נערה יתומה (אלא מה) הבורחת עם שני אחיה מהעוני בנורמנדי להבטחה הגדולה של פאריס. ושם, לאחר שהיא עומדת בתלאות רבות וכמובן שומרת על תומתה, היא זוכה בעושר ואושר. אבל, כדרכה של הכתיבה באותם ימים (המחצית השנייה של המאה ה-19) נפרש מסביב גם רקע רחב. והוא מעניין במיוחד משום שזו הייתה תקופה דינאמית וסוערת.

האירוע שסביבו הרומן נרקם הוא בנייתו מחדש של רובע האופרה בפאריס בשנים 1870-1852. זו תקופת נפוליאון השלישי, וידידו הברון אוסמן – אביהן של השדרות הרחבות בפאריס – כמה עשרות שנים לאחר המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון הראשון. פאריז נמצאת אז בתנופת שיקום גדולה, שמעשירה בעלי יזמה ומוחקת את כל מי שעומד בדרכו של התכנון הגרנדיוזי. הכסף הגדול מגיע לעיר האורות מהקולוניות שבשליטת המדינה, וגם טיפין-טיפין מבזבוזיהם של המוני העובדים הפשוטים שכל הזמן נשאבים לעיר.

החיכוך הזה בין המונים צמאי בידור ליזמה וכסף יוצר את תרבות הצריכה ומקדשיה – חנויות הכל-בו דוגמת גן עדן לאישה שבסיפור. תיאור השתלטותן של הענקיות האלה, תוך רמיסת הקטנים המפרפרים, הוא שיעור בכלכלה מודרנית – המחשת השוק החופשי והתחרות על כל גווניה.

את השיעור מעביר ביד רמה אוקטב מורה, בעליו של גן עדן לאישה. מורה קולט בחושיו את רוח העידן החדש שהפציע. הוא רותם את התחרות לתועלתו. ובגלל הכוח והאמצעים שהוא בוחר להפעיל, זו אינה תמיד תועלתם של רוב היצרנים, רוב הצרכנים, רוב עובדיו, או רוב העובדים האחרים שמושפעים מעסקיו.
הנה דוגמא אחת לשיטות העבודה של מורה. במפגש בין סוחרים קטנים מאזור הכל-בו בפאריז לגוז'אן, יצרן משי בליון: "גוז'אן האשים את החנויות הגדולות בחיסול הייצור הצרפתי , שלוש או ארבע חנויות קובעות את הכללים, שולטות בשוק כאדוניות" (עמ' 20). אחד מעובדיו של מורה מבהיר בשיחה עם אדונו למה גוז'אן המסכן מתכוון: "היצרנים הם אלה שלא צוחקים" אמר אז בוטמון. "בליון רותחים עלינו מכעס, הם טוענים שהמחירים הזולים שלך הורסים אותם" (עמ' 42).
איך מורה יכול להרשות לעצמו את המחירים האלה, והסוחרים הקטנים לא? ראשית, קנה המידה הענקי של מכירותיו מאפשר לו להסתפק בשיעור רווח מזערי. שנית, לעתים, כשהוא רוצה לשבור את מתחריו, הוא מוריד מחירים בלי חשבון.  בניגוד לאנשי העסקים החלשים, הוא יכול לספוג הפסדים כשכדאי לו, ולקזז אותם לאחר מכן בפעילות מצליחה. שלישית, מורה מעסיק את רוב עובדיו בתנאים לא מפנקים: מאכיל אותם במזון נחות, מאלץ אותם לעמוד על רגליהם כל המשמרת, ומפטר אותם בתואנות שווא בעונות מתות.
מורה גם מבין היטב עוד יסוד אחד של השוק: אספקת מידע. גם כאן הוא מנצל את יתרון הגודל שלו. הוא מפרסם קטלוגים, מודעות וכרזות, מה שהקטנים אינם יכולים להרשות לעצמם. אינפורמציה – כן, אך לא, בהכרח, אינפורמציה מלאה כנדרש בתחרות אמיתית. מורה יכול לספק מידע חלקי ומגמתי, מי מסוגל לבדוק אותו, מי מסוגל להגיב. כך הוא עושה, למשל, במלחמות המחירים שהוא מנהל. "אחר כך הילל מורה את שיטת הצגת המחירים הברורה. החידוש הזה היה שורש המהפכה הגדולה במסחר האופנה. אם המסחר הישן, המסחר הזעיר, גוסס, הרי זה מפני שאינו יכול לעמוד במאבק נגד המחירים הנמוכים. מאבק שהוא תולדה של התיוג הברור. עכשיו מתנהלת התחרות תחת עיני הציבור ממש, טיול בין התצוגות הוא שקובע את המחירים, וכל חנות מורידה אותם, מסתפקת ברווח הקטן ביותר האפשרי" (עמ' 78).

לכאורה, זו הזרמת מידע מלאה, אך הציבור אינו מכיר את השיקולים שמאחוריה. מורה מפציץ את הלקוחות בסחורה שאינה תמיד איכותית, ומשבש את שיקול דעתם בתצוגה ראוותנית ושופעת. לקוחותיו אינם בודקים איך ינהג לאחר שחיסל את מתחריו. הם, ללא יודעין, מסייעים לו בחיסול הברוטאלי, על ידי כניעתם לפיתויים הרגעיים. מאוחר יותר, יהיו שבויים בידיו, וייאלצו להסתפק בשירות שיבחר לתת להם במחירים שיתאימו לו.
על פי הערות השוליים, הספר גן עדן לאישה דמיוני בעלילתו אך נאמן למציאות בפרטים הטכניים שהוא מביא. זולה בילה מספר חודשים לקראת כתיבתו לצד מנהלה של החנות בון מארשה שהוקמה אז. ניתן, כמובן, למצוא היום אינספור תיאורים כאלה בעיתונות, כששיטת רשתות השיווק התמסדה. כך, למשל, החקלאים בישראל טוענים טענות נוסח גוז'אן כלפי רשתות שיווק המזון הגדולות. או, המאבק על צמצום מספרן של עמלות הבנקים והטלת פיקוח עליהן. מה הוא, אם לא התערבות הרשויות – המחוקקת והמבצעת – בתחום שבו כאילו כל המידע מובא לידיעת הציבור, אך איזה אדם פרטי מסוגל לעכל אותו.
ולבסוף, אם ניתן למצוא הכל כאן ועכשיו, למה להרחיק עד אמיל זולה? הרגשתי היא שלניתוח התחרות מבית מדרשו יש יתרון על הכתיבה העיתונאית ועל הכתיבה האקדמית בנושא. הכתיבה העיתונאית לא תמיד מתאמצת לדייק, ובשנים האחרונות מחויבויותיה הערכיות והעסקיות אינן שקופות. הכתיבה האקדמית בכלכלה בארבעים השנה האחרונות, ברובה כפופה מדי למודלים קשיחים, ולהנחות יסוד מפשטות שלא תמיד נהירות לקורא. כך הולכים לאיבוד ניואנסים חשובים, ונותרת הסתגרות בתוך ריבוע צר. אמיל זולה, בתיעוד היפה שלו, אינו מאבד שום פרט. וכמו תמיד בכתיבה ספרותית טובה, הוא פורץ  גבולות ופותח אופקים חדשים.

מתנצלת על מחיקת התגובות שהיו בגלל תקלה טכנית

לא חשוב מה אני כותבת כאן, ולא חשוב איך הקוראים מגיבים. תמיד מגיעים בסוף לנושא אחד: תיאור, הגדרה, שיפוט של השוק החופשי בישראל. היה קל אילו אפשר היה לשלול לגמרי את כלכלת  השוק. שחור-לבן זה תמיד הכי נוח. אבל השוק הוא מוסד אנושי נצחי. ואם מוטלת חובת הוכחה היא לא עליו, אלא על מבקריו.

מצד שני, גם מאורות סמים וזנות הם מוסדות לא פחות נכבדים. משום כך, התיאוריה הכלכלית חיפשה מאז ראשיתה הצדקה למוסד השוק מעבר לעצם הישרדותו. היא מצאה אותה בדמות התחרות המשוכללת. שוק, כך נקבע בכלכלה, הוא הארגון הכי מוצלח להגשמת התחרות. ותחרות היא הדבר הכי קרוב בכלכלה למנגנון הצבעה דמוקרטי. יש היצע, יש ביקוש, וההכרעה נעשית על ידי הרוב. מה שמבוקש – מחירו עולה, מה שאינו מבוקש – מחירו צונח. מה שקיים בשפע – בדרך כלל זול, מה שנדיר – הוא יקר. אותה הכרעה נתפשת בתיאוריה כמצב המיוחל של שיווי משקל.

המודל שאליו שואפים ומקווים הוא, אם כן, תחרות משוכללת. היא שמביאה ליעילות המרבית, ויש האומרים גם למרב הרווחה לכל. אך התחרות המשוכללת היא רק מבנה תיאורטי מפואר. ובאין לה ייצוג טוב יותר, השוק הוא שמשמש כנציגה עלי אדמות. וככל התגשמות של רעיון, השוק אף פעם אינו מגיע להיות הדבר האמיתי, אלא רק מה שהכי קרוב אליו.

מדוע השגת תחרות משוכללת כה בלתי אפשרית? משום שתחרות משוכללת מוגדרת מראש כצירוף תנאים שברוב המקרים אינו ניתן להשגה. פירוט הנחות היסוד לקיום תחרות כזו נמצא בכל ספר מבוא לכלכלה. הזמין ביותר בעברית הוא ספרם של יצחק אורון, נילי מארק וגליה עופר בהוצאת עמיחי. נביא כאן רק שניים מהתנאים החשובים ביותר המפורטים בספר זה ובספרים אחרים.

תנאי ראשון: ריבוי קונים ומוכרים. כך, כל יחידה כלכלית סבורה שהתנהגותה אינה יכולה להשפיע חזק על המחיר. דמוקרטיה, כבר אמרנו, כל הפעלת כוח הופכת את השיטה לפחות נקייה. לכן גם כל התאגדות של קונים או מוכרים אינה רצויה. והתאגדות אינה בהכרח פגישת תיאום חגיגית. מספיק שמנכ"ל בנק גדול אחד עומד על הבמה בכנס מקצועי ופורש את הגיגיו. תאמינו או לא, מנכ"ל הבנק הגדול השני אינו צריך יותר מזה.

תנאי שני: מידע מושלם (אינפורמציה מלאה). לכל מוכר או קונה יש מידע מלא על המוצר או השירות הנמכר, תכונותיו, והצעות המחיר של המוכרים והקונים השונים.

עכשיו, נסו לחשוב איפה תנאים כאלה מתקיימים. אולי במכירת עגבניות במחנה יהודה ביום קיץ. במדינה קטנה כישראל, כל תחום שתבדקו מצטיין במיעוט שחקנים. זאת, בגלל, אבחנה כלכלית אחרת: יתרונות לגודל. בדרך כלל, יעיל יותר לפעול בקנה מידה גדול. ולכן, אם תסרקו את מדף המזון בסופרמרקט, לא תמצאו שם הרבה שמות. לא רק בייצור המקומי, אלא גם ביבוא. כי גם ביבוא נדרשת היערכות מיוחדת להבאת המוצר לארץ, שיווקו והפצתו, והיא כדאית יותר בקנה מידה גדול. אצל היצרנים המובילים בישראל, גם נהוג  שכל אחד מהם מייבא מוצרים משלימים למדף שלו. כך הוא, שולט על מה שאמור להתחרות במוצריו. בבדיקה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נמצא, כי שלושת מפעלי התעשייה הגדולים ביותר תופשים למעלה מ-40% מהשוק בענף המזון (ייצור מקומי ויבוא). בדיקת מוצר-מוצר, בוודאי תניב תוצאות הרבה יותר מרשימות.

דוגמא אחרת, ענף הבנקאות. שני הבנקים הגדולים בישראל תופשים כ-60% מנפח הפעילות בענף. הבנק השלישי, עוד קרוב ל-20%. מה הפלא שתנאי המשכנתא, העמלות, וכל השאר כל כך דומים אצל כולם. טועה גם מי שחושב שהבורסה יותר טובה. גופים גדולים הם שנותנים בה את הטון. לא רק בסכומי הכסף שהם שמים, אלא גם במידע. איפה הם ואיפה גב' כהן מחדרה. לא רק שהם יודעים הרבה יותר. הם גם יכולים ליצור מידע על ידי הזרמת סיפורים מגמתית לתקשורת.

כל המתואר כאן מעמיד באור קצת מגוחך כל מאמץ של האוצר להכניס מפעיל נוסף לייצור חשמל, או זיקוק דלק או ניהול בתי החולים. שלושה יצרנים, ארבעה, חמישה, שבעה – זה באמת לא משנה. לעתים, אפילו, המוסיף רק גורע. כי אחרי מפעיל אחד קל לעקוב, וכשהמפעילים מתרבים המשימה הופכת לבלתי אפשרית. אבל עזבו שירותים כאלה, אין בהם תחרות משוכללת גם במדינות ענק. בישראל, אין ולא יכולה להיות תחרות אמיתית כמעט בשום תחום.  אמרנו ריבוי קונים ומוכרים –  איפה, איפה, באיזה מוצר או שירות תמצאו כזה ריבוי במדינה קטנה. אמרנו מידע מושלם  לכל – איפה זה ואיפה המניפולציה הקלה במידע במדינה של שני עיתונים כלכליים ושני בנקים.

ולכן, ממשלות ישראל, מאז קום המדינה ובמשך ארבעים שנה לא ויתרו על הבקרה והשליטה בתחומים רבים. המפנה חל בראשית שנות ה-90, עם אימוצה של הגלובליזציה. כמסקנת האינפלציה הגדולה של שנות ה-80, ותוכנית ייצוב המשק של 1985, הוחלט להחדיר למשק יותר תחרות. ואם יותר תחרות, אז פחות בקרה, מעקב, הכוונה, שליטה של הממשלה. תודו, רעיון יפה, תמיד צריך לשאוף להגשמת יעדים נשגבים. אך במשק לא תחרותי במהותו, מה שהתקבל זו מראית עין של תחרות. מראית עין. כאילו. כתשתית מודל היסוד של הכלכלה.