פשוט מאד, על פי תוצאות מסעותיו של האיש שלי למינימרקט ולמרכול השכונתי. אם מוצר מסוים, של יומיום, חסר פתאום כבר מספר שבועות, אני מבינה שמתכננים עליו. מדוע הוא צריך להיות חסר לפני ההעלאה? שאלה טובה. זה סוג של קוד שכבר למדנו, הוא לא מכזיב.
"פייסבוק (הרשת החברתית) יכולה להמשיך להתקיים, אבל למחוקקים ולרגולטורים יש חובה מוסרית וחוקית להגביל את מה שהיא עושה בשם התחרות, בשם צמצום הכוח העודף, הפרטיות והבטיחות של הצרכנים – ואפילו בשם הדמוקרטיה והחברה התקינה". כך אומרת דפנה מאור, במאמר לדהמארקר מה-6.10.2021 . יפה, אבל היא אומרת זאת יחד עם עוד אלפי עיתונאים ברחבי תבל.
עם זאת, דפנה מאור ורוב חבריה העיתונאים בישראל, ממלאים את פיהם מים לנוכח מדיניותן האגרסיבית של יצרניות ומשווקות נעלי הספורט, ונייקי בראשן. הנהלת נייקי ישראל, בבעלות נייקי העולמית, שלחה השבוע מכתבים על הפסקת אספקה ל-65 קמעונאים קטנים. מעתה והלאה, תמכור נייקי ישראל את מוצריה רק ל-55 קמעונאים המפעילים כ-250 נקודות מכירה. לפני חמש שנים, מכרה נייקי את מוצריה ל-150 קמעונאים. כך נכתב בכתבה אחרת של דהמארקר על ידי עדי דברת- מזריץ ורונית דומקה.
אין קל יותר מאשר לכתוב תוכנית כלכלית עכשיו. זאת, משום שאם אנחנו בצרה, חייבים לחשוב איך לצאת ממנה. על כן, דבר ראשון הוא מיקרו כלכלה: לשבת ולמפות את כל המגזרים שלא מצליחים לשרוד, לארגן להם סיוע הולם. נתחיל, למשל, במורי דרך שלא יראו תיירים בקרוב. נעבור לכל ענף האירוח והמזון, נבדוק מה קורה. נחשוב היטב איך אנחנו עוזרים, האם זו רק פרנסה עכשיו, או מתווה דרך לשינוי מתמשך.
המחקר שבו מדובר כאן היה צריך להגיע לראש הכותרות. הוא לא שם, בגלל הטשטוש הרגיל של דיונים חשובים בתקשורת. זהו מחקר על מחירי המזון בישראל. טיוטת מחקר רשות התחרות במשרד האוצר, על השפעת סעיף 8(ד) לחוק המזון – הסעיף אודות היחסים בין ספקים לקמעונאים – על המחירים.
אין מוסד מקודש יותר משוק בכלכלת שלושים השנה האחרונות. מקודש כל כך, שאפילו שער החליפין של המדינה, סמל לכוחה והצלחתה, נקבע היום בשוק. אין מקודש משוק, למרות שהתיאוריה הכלכלית מעולם לא הכתירה אותו בקדושה. בתיאוריה, שוק הוא שוק, מקום מפגש בין קונים ומוכרים. את הקדושה שומרים לתחרות משוכללת, שוק העונה על התניות שכמעט אף-פעם לא מתממשות במציאות.
המסר המרכזי בפרשת רשות השידור-תאגיד טמון כבר מהתחלה בהבדל בתוארם של שני הגופים. רשות, על פי אבן-שושן היא ראשות, שלטון, שררה, סמכות רשמית. תאגיד, על פי אותו מקור, הוא חברה או חבר אנשים שהתאגדו יחד לגוף משפטי. רשות, אם כן, היא תאגיד ממלכתי, שלא כמו תאגיד סתם.
במעבר בין רשות לתאגיד ולחברת חדשות, נתניהו וכחלון רוקנו את רשות השידור מממלכתיותה. התאגיד, על נספחיו, הוא עוד גוף שידור נייטרלי לכאורה, מתחרה שווה-מעמד לרשתות הרדיו והטלוויזיה הפרטיות. זאת, למרות שהוא אמור ליהנות מתקציב ציבורי.
נתניהו וכחלון עשו בעצם דבר נוסף. התאגיד, וחברת החדשות שלצדו, ישאו בוודאי מסר במה שהם משדרים. אלא שהמסר לא יהיה שקוף, ולא כפוף לכללים ידועים כמצופה מגוף ציבורי. זה יהיה מסר מפותל, אקראי ולא מחייב.
התאגיד החדש, וחברת החדשות שלצדו, ייתפשו כמתחרים לגופי השידור הוותיקים. תחרות זה טוב, על פי תפישת נתניהו וכחלון, ועל פי הבנתו של ציבור שטוף-מוח. לא על פי יסודות הכלכלה. מקצוע הכלכלה מטיף לתחרות משוכללת או מושלמת, לא תחרות סתם. תחרות בין מספר רב של גופים, העונה על תנאי יסוד מוגדרים.
גוף השידור החדש יפעל בסביבת תחרות פרועה, המביאה כמעט תמיד להורדת רמת השירות. סביבה שכבר תיארתי כאן במספר מאמרים, וביניהם סיפור של הרבה קניונים. אותו סיפור, המובא כאן להמחשה, מתמקד בשני קניונים, בקרבה למקום מגוריי. האחד, ותיק, השני, חדש במרחק מאות מטרים ממנו.
נתבונן בתמונה מספר חודשים לאחר שהקניון החדש החל לפעול. כתושבי הסביבה ציפינו למסר טרי מקניון טרי, מסר שינסה לענות על משאלות לבם של התושבים. אבל לא זה מה שקרה. מה שעינינו רואות זה עוד פוקס, עוד קסטרו, עוד סניף מכל רשת שכבר נמצאת בקניון הותיק. ולא שיש לי משהו נגד רשת כלשהי. רק הכפילות במרחק קצר כזה היא מיותרת. בהסתכלות מהצד, היא נתפשת ככוונה – אולי לא מודעת – להפלת המתחרה.
עינינו רואות גם הפחתה ניכרת במספר המבקרים בקניון הוותיק. הוא לחוץ, ובתגובה הוא מחליף את עסקיו: יותר אוכל מהיר, פחות מוצרים מוצקים. זה, כנראה, מה שהכי רווחי באותו רגע, הוא נלחם לשרוד את הרגע.
כמה מחנויות האיכות שהיו בקניון הישן נעלמו, כנראה לא שרדו בתנאים שהוא משית עכשיו, לאחר שסביבתו השתנתה. חנויות אחרות הקטינו את מגוון מוצריהן, ומציעות כעת מוצרים פחות איכותיים. ככה זה כשמכוונים להמונים. ככה זה כשממול מציעים מוצרים זולים יותר. אנחנו, הצרכנים, אמנם קיבלנו קניון נוסף (שלא ביקשנו), אך איבדנו מספר חנויות שדיברו אלינו יותר.
נשאלת השאלה אם רשות כלשהי – רשות מקומית או מטעם הממשלה – לא צריכה להתערב. הקניונים עומדים על קרקע ציבורית, ובתוקף זה אמורים לענות על רחשי לבו של הציבור, מה עם קולנוע, למשל? שימו לב למילה רשות: גורם שלטוני רשמי. גורם שאמור לשרת את טעמינו ודרישותינו, אנו האזרחים שקונים בקניונים. אנו האזרחים בעלי הקרקע שעליה הקניונים ניצבים.
ובמעבר חד, כמו שאומרים בגופי השידור, חזרה לרשות השידור-תאגיד. כסף רב כבר נשפך בתהליך הארגון מחדש, שסופו לא ברור. מה שאומר שתאגיד השידור החדש וחברת החדשות יתחילו את דרכם בחסר תקציבי. הגדרת מעמדם החדש גורעת מהם את ייחודם הממלכתי. מה הם יהיו עכשיו? עוד גוף לא ברור, בתחרות עם הגופים הפרטיים. תחרות כמו בשני קניונים, תחרות מהסוג המדרדר. את יתרון הממלכתיות, שהיה להם ולא הוערך מספיק, הם איבדו. הם לא זכו תמורתו בחופש הביטוי המוענק לכאורה בגוף פרטי, הם עדיין תלויים לפרנסתם בממשלה. תאגיד שידור וחברת חדשות, במעמד של קניון חסר כבוד להמונים.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
שני קניונים יושבים בראש ההר. שניהם נראים למרחוק. האחד, שנבנה לפני שנים, תוכנן מתוך התחשבות כלשהי בנוף. השני, החדש יותר, הוקם על מנת לצעוק: אני הכי גדול. שניהם גדולים. שניהם עמוסים בשלטי פרסומת רעשניים. מראהו של הראשון איכשהו עומד באמות המידה של הכיעור המקובל. השני חורג מכל אמת מידה: מרובע, אטום, מחסני, משתלט על סביבתו.
באחד מימי הששי האחרונים, הסתובבתי עם נכדתי בשוק מחנה-יהודה. לפתע, בפינת רח' עץ-חיים-האגס, נחה עיני על ערימת מלונים יפהפיה: זהובים-כתומים, מוצקים, מעלי ריח ניחוח. קניתי מלון ושאלתי את המוכר:
– איך זה שאתה מוכר סחורה כזו יפה, ובסופר שלי הם מוכרים מלונים רקובים?
יום אחר יום חזר הסווטשרט אל המרקע. הסווטשרט שמתחתיו נחבא טכנאי הגז האומלל. על פי דיווחי התקשורת, רק מזלו הרע הביא אותו לסרט הזה. מספר טכנאים ביקרו באתר דליפת הגז לפניו, וגם הם לא מצאו את מקור התקלה.
לא יודעת איך וממתי החל הביטוי "כשל שוק" לככב בעסקי הספרים. אך אני נתקלתי בו פעמיים בתקופה האחרונה.
פעם ראשונה, שהתלכדה עם שבוע הספר לגמרי במקרה, הייתה בשיחה עם תלמידותיי מקבוצת הבוגרים של ה"השומר הצעיר" שהכינו עבודה מסכמת על שוק הספרים בישראל. באחת מפסקאות העבודה הן ציטטו את דבריה של השרה, לימור לבנת, בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת: "הדואופול {צומת וסטימצקי} יצר מצב של כשל שוק שלצערנו הממונים על ההגבלים העסקיים לא ידעו לטפל בו. במקום שהממונה מסרב להתערב ולראות את התמונה, אז לצערנו צריך להתערב באמצעות חקיקה…לצערי, כי זה בניגוד להשקפת עולמי. אני מאמינה בשוק חופשי…"
הגבתי מהבטן והערתי כי הביטוי "כשל שוק" מבטא עמדה ערכית כבר מעצם ניסוחו. הוא באופן מכוון מוביל לתפישה כי השוק בדרך כלל פועל באופן מושלם, והבעיה הקטנה צצה לה רק בשוק הספרים ואולי בעוד כמה מצבים דומים. התפתחה שיחה מעניינת, שחידדה לי את המושג "כשל שוק".
עידן השוק החופשי 