פרק מעניין בדו"ח בנק ישראל 2009 דן בסיכון המוטל על המשק על ידי קבוצות עסקיות – "קבוצות של חברות המנהלות פעילות עסקית בשווקים שונים, נתונות לשליטה אדמיניסטרטיבית ופיננסית אחת, וקשורות ביניהן בקשרי אמון הדדי על בסיס רקע אישי או עסקי משותף".

 על פי הדו"ח,  בישראל ישנן כ-20 קבוצות כאלה, רובן ככולן משפחתיות, בעלות מבנה פירמידלי מובהק. הן שולטות ברבע מכלל החברות הבורסאיות, ובמחצית מנתח השוק שלהן. מבחינת פיזור השליטה, ישראל נמנית על המדינות הריכוזיות בעולם המערבי, והיא, לדברי בנק ישראל, אף קרובה מבחינה זו למדינות המתפתחות.

 בנק ישראל רואה בקבוצות אלה נשאיות של מה שהוא מכנה 'סיכון מערכתי' – כלומר סיכון לקריסת ענף שלם או קבוצת ענפים שלמה. זאת, בגלל קשרי הגומלין המסועפים בתוך כל קבוצה ובין הקבוצות, המגבירים את 'ההדבקה' מגוף אחד לשני בעת משבר. קשרי הגומלין מתבטאים בברית בין כל קבוצה לבנק 'שלה', במפגשי רעים באירועים ובדירקטוריונים, ובערוצים אחרים. הסיכון מוגבר במיוחד מתוך כך שבראש כל קבוצה עומדת משפחה ולא מקבץ כלשהו של בעלי מניות, ומכאן שההחלטות המכריעות תלויות בגחמתם של אנשים מעטים.

 אבחון השלכותיה של תופעת הקבוצות העסקיות על ידי בנק ישראל הוא מעניין וחשוב. משום כך, חשוב גם להפריד בינה לבין תופעת הריכוזיות הענפית בכלכלת ישראל. כתבנו כאן לא פעם בעבר על הריכוזיות הענפית בישראל. הגדרנו אותה במילים האלה: ריכוזיות היא שליטה של כמה גופים בודדים על הפעילות בתחום מסוים.

 בתחום הבנקאות בישראל, שתי הקבוצות הבנקאיות הגדולות – לאומי והפועלים – ריכזו בידיהן כ-58% מסך הנכסים הבנקאיים בשנת 2008. הקבוצה השלישית (דיסקונט) החזיקה בעוד 17% מהנכסים. תמונה ריכוזית דומה נראית בישראל כמעט בכל תחום – ייצור המזון, רשתות השיווק, רשתות הסלולאר, חברות האינטרנט, חברות האוטובוסים ועוד.

 הריכוזיות הענפית משקפת כלל יסוד בכלכלה: כמעט כל פעילות כלכלית יעילה יותר כשהיא נעשית בקנה מידה גדול. כינויה המקצועי של התופעה הוא 'יתרונות לגודל'. תשאלו את אמא שלכן, את בן זוגכן הבשלן – מה כדאי יותר: לטגן 30 קציצות בפעם אחת, או שלוש פעמים עשר קציצות בכל פעם?

 הריכוזיות הענפית – מיעוט החברות בכל תחום במשק קטן – היא, אם כן, תופעת טבע. עם תופעת טבע לא מתווכחים. הוספת עוד בנק או עוד חברת סלולאר לא תשנה את מודל התחרות הבסיסי. כל עוד שהענף אינו מונה מאות חברות מאותו תחום, התחרות אינה מה שמכונה בתיאוריה הכלכלית 'תחרות מושלמת'. כשהמתחרים מונים פחות מאצבעות שתי ידיים, קל להם לתאם בינם לבין עצמם, אין להם בעיה לקרוץ זה לזה על חשבון הלקוחות, הספקים ועובדי החברה.

 הפיתרון במקרה הזה, אם כן, אינו שינוי מבני, אלא חיזוק הרגולציה הממשלתית. יותר מעורבות של הממשלה בקביעת עמלות הבנקים, יותר תשומת לב שלה לדיווחי הבנקים לציבור; יותר השגחה של הממשלה על תעריפי הסלולאר, ועל השירות הניתן לצרכנים בתמורה; הידוק הפיקוח על מוקדי השירות הטלפוניים, ועוד התערבויות שלטוניות כאלה.      

 פיתרון די פשוט, אבל לא בריכוזיות הענפית  מתמקד דו"ח בנק ישראל. דו"ח בנק ישראל מתמקד במשהו שהוא עדיין בן-בלי-שם. אנחנו נקרא לו 'תמנוניות' , מלשון 'תמנון' – ייצור רב-זרועות. בנק ישראל מדבר על קבוצות עסקיות בעלות ראש אחד וזרועות רבות, זרועות שלעתים מסתבכות זו בזו. צילום תת-ימי נדיר של תמנונים, תוכלו לראות בדו"ח הבנק, פרק ד', עמ' 157.

 התמנוניות מציבה את ישראל בראש הדיאגרמה המתארת את שיעור בעלותן של עשר המשפחות הגדולות על נכסים במשק: ישראל מספר 8 במסדר, אחרי אינדונזיה, הפיליפינים, שוודיה, תאילנד, קוריאה, פורטוגל, הונג-קונג – אוסף של מדינות שאינן מצטיינות בשמירה על כללי האתיקה המערביים, להוציא את שוודיה.

 התמנוניות בישראל נולדה עם ההפרטה – הממשלה שמכרה חברות, לא הקפידה מספיק על פיזור הנכסים. התמנוניות מטופחת כל העת על ידי הבנקים – חלק ניכר מהאימפריות הפרטיות הוקמו בעזרת אשראי בנקאי ולא בכסף שהובא מהבית. גם היום, הבנקים מעדיפים להעניק אשראי לגופים הגדולים (שאליהם הם מחוברים בקשר סימביוטי) ולא ליזמים קטנים בודדים. התמנוניות עולה ופורחת כשהבורסה הגואה מאפשרת לאותם קונצרנים גדולים להנפיק מניות ואגרות חוב באווירת השמחה הכללית. התמנוניות משגשגת היכן שהממשלה מעדיפה להתעלם מקשרי הון-שלטון-תקשורת ומקשרי גומלין בין חברות.

 אחרי כל אלה, נדמה שהאמצעים להפחתת התמנוניות שבנק ישראל מונה בסוף הפרק שלו הם רק התחלה של התחלה. הבנק עדיין חושש מדיבורים על התערבות, למרות שבשטח הוא התערב בחוכמה מספר פעמים בתקופה האחרונה. מה עוד אפשר לעשות? נראה, שאין ברירה אלא להגביר את מעורבותו הפרטנית של בנק ישראל באשראי שהבנקים מעבירים לרכישת חברות. אין ברירה אלא לפקח יותר על הנפקת מניות ואגרות חוב תאגידיות, על מנת לבלום את התרחבותם הנוספת של גופים שכבר התרחבו מדי. אין מנוס מלפקח יותר על תנועות ההון הנכנסות לישראל והיוצאות ממנה, ולסנן מתוכן את אלה שעלולות לפגוע ברווחת הציבור.

 ומעל הכל, אם כבר מתפשטת ההכרה שלא כל התארגנות עסקית היא בהכרח התארגנות לטובת אזרחי המדינה , נראה שהגיע הרגע לגבש אסטרטגיה לאומית לטיפול בקבוצות עסקיות הנקלעות לקשיים. הדיון בנושא התעורר לפני כשנתיים כשעלה החשש שכמה מהקבוצות לא יוכלו לפרוע את חובותיהן. אז, היו מי שהציעו  להזרים אליהן סיוע ממשלתי. אבל, אם מתחילים לפקפק בתועלתו של המבנה הקבוצתי, זו ההזדמנות לתיקונו. במקום סיוע לקבוצה חדלת הפירעון, עדיף שהממשלה תסייע לחברות בעלות הסיכוי שבתוכה. אותן חברות ייקנו על ידי הממשלה או (בתמיכה ממשלתית) על ידי גופים פרטיים שאינם גדולים מדי. כספי המכירה יעזרו לקבוצת החברות המתפרקת להציל את מה שהיא יכולה להציל. ומנגד, הבעלים החדשים של החברות שנמכרו יתחייבו לקיים את המפעלים לתועלת הציבור בישראל, ולשמור בהם על תעסוקה לטווח ארוך בתנאים נאותים.

 ***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***