תגית: תוכנית ייצוב המשק של 1985

שער החליפין של השקל. אסטרטגיה (והיעדרה) ערכים (והיעדרם)

הטקסט המובא בהמשך נכתב בימים אחרים ובמצב-רוח אחר. הוא בכל-זאת מתקשר לעכשיו, דרך מה שמגדיר את המונח "חיים ביחד". ומה שמגדיר – מההיבט הטכני הוא אסטרטגיה לאומית, מההיבט המהותי הוא ערכים משותפים. ללא ערכים משותפים, אפשר אוליי לעשות, אבל אי-אפשר לדבר.

בראשית השבוע שעבר, מלאו ארבעה-עשר חודשים מיום הודעת בנק ישראל על חידוש רכישת המטבע החוץ הסדירה שלו. הבנק כבר התערב בשוק המט"ח בעבר, אבל באוגוסט 2009 הוא הכריז על עצירת רכישותיו הקבועות. במאי שעבר הוא חזר לאותה שיטה, לכאורה כדי לקזז את השפעת מכירת הגז על שער החליפין של השקל – ייסוף השקל עקב כניסה מורחבת פנימה של מטבע זר.

להמשיך לקרוא

יוקר המחיה. הדסה. מה הלאמה?

גם הסיפור הזה נפתח בתוכנית ייצוב המשק של 1985. אבל, בעצם, הוא נפתח מוקדם יותר. ב-1979, טיפסה האינפלציה בישראל למדרגה תלת-ספרתית. נהיה ברור לכולם שחייבים לפעול. כדי להמעיט באמצעי ההלם המוכרים והלא-חביבים, ניסו בהתחלה לטפל בכוח ההתמדה של האינפלציה.

להמשיך לקרוא

תוכנית ייצוב המשק – קונספציה וסיפור

בסוף שנות ה-80 נפל עליי אחד מאותם רגעי הארה, שנוחתים עלינו לפעמים כשאנו נתקלים באמירה שהגיונה לא-ברור. זה היה כששמעתי את ההתייחסות הבאה לחוק לעידוד השקעות הון: די להשקיע בברזלים, מעכשיו נשקיע באנשים.

להמשיך לקרוא

הסיפור המוזר של (אי) הדפסת כסף

מזוויתי האישית, ומה מעניין יותר מהזווית האישית, הסיפור מתחיל בתגובות על הפוסטים שכתבתי על תוכנית ייצוב המשק. לא התכוונתי לעסוק בהיבט המוניטרי של התוכנית. התרכזתי בנושאים שאני מכירה מקרוב. אבל הכסף, כהרגלו, איכשהו התגנב, גם בגלל הדרישה להדפסת כסף הנשמעת בשבועות האחרונים. הגבתי חלקית בשבוע שעבר, אבל נדמה לי  שנדרשת הבהרה נוספת.

להמשיך לקרוא

בשם הספקות, בשם החיים בכלכלה

סיכום כהונתו של בן ברננקי, בהרלד טריביון מה-25-24 לאוגוסט, מביא את הסיפור הבא. ברננקי הביישן זכה בתפקידו בעקבות פגישה עם ג'ורג' בוש, שבה ענה על שאלות הנשיא באופן הזה: "אנחנו לא באמת יודעים, אבל, הנה, באופן זה אני חושב על הסוגייה". שמונה שנים מאוחר יותר נגידותו של ברננקי מסוכמת בכותרת הבאה: "נגיד 'פד' נועז, מחושל על ידי המשבר".

ברננקי, העומד לפרוש בראשית השנה הבאה, ללא-ספק מילא את תפקידו בכבוד. הפרופסור לכלכלה, שטיפח באקדמיה מודלים מקצועיים חד-משמעיים, לא היסס לשנות את תפישותיו במהלך המשבר. תגובתו הנבונה והפרגמטית סייעה לארה"ב לרדת משיעור אבטלה של 10% בסוף 2009 לשיעור אבטלה של כ-7.5% בחודשים האחרונים.

להמשיך לקרוא

תוכנית ייצוב המשק – סיפור שלישי

אפשר לפתוח את הסיפור הזה ברשימה. רשימת הכוחות המניעים אנשים. תאוות בצע, תאוות שררה, תאוות כבוד. פחד, חשש משינוי, נאמנות. טיפשות, אטימות, בורות. וגם אומץ, יושר ומוסר.

אבל נכון יותר לספר את הסיפור סתם ככה. סיפור תוכנית ייצוב המשק מדבר בעד עצמו. עוסקים הרבה בניתוח הקשר בין המשתנים הכלכליים שעליו התוכנית הושתתה. כגון הקשר ההפוך בין שיעור האינפלציה לרמת הרבית. כותבים לא-מעט על השימוש הפוליטי שעשו בה: מכה אנושה לתשתית הממסד הישן – הממסד המפא"ניקי-קיבוצי-הסתדרותי. מדברים מפעם לפעם על המחטף – מחטף של רכוש ושל השפעה מקבוצת אוכלוסיה אחת לקבוצה אחרת.

להמשיך לקרוא

תוכנית ייצוב המשק – סיפור שני

כמו בכל סיפור מודרני, גם בסיפור הזה יש יותר מנראטיב אחד. כמו בכל סיפור מודרני, גם בסיפור הזה כל נראטיב וכותרתו. ובעצם, הנראטיבים כולם חותרים לדבר אחד, אולי לכסות על משהו, ואולי לבטא את אמונת כותביהם.

 הסיפור הזה מתחיל בריסון השוק המקומי. מונח שנכנס לשימוש מתישהו בשנות ה-70 או ה-80. כניסתו המרשימה ארעה לאחר קפיצה אדירה בחלקה של ההוצאה הציבורית (בעיקר הוצאת הממשלה והרשויות המקומיות) מהתמ"ג. להמשיך לקרוא

תוכנית ייצוב המשק – סיפור אחד

איך זה קרה? שואלים אותי לעתים קרובות. איך זה שכו-לם קיבלו את תוכנית ייצוב המשק מבלי להסתייג. ובכן, השלב הראשון של התוכנית באמת הושתת על הסכמה רחבה.   הסכמה בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים בישראל. הסכמה בין שלושת המשרדים הכלכליים הראשיים של אותה תקופה: בנק ישראל, משרד האוצר, משרד התעשייה והמסחר. חילוקי הדעות התגלעו לאחר מכן, כשהתוכנית נדבקה לקוויה ההתחלתיים, ולא  התאימה את עצמה לתנאים שהשתנו.

להמשיך לקרוא

להיות צודק או להקשיב

הם לא פראיירים, חשבתי לעצמי, כשקראתי בעיתון את הדיווח על התכנסות פורום ערי הפריפריה לתמיכה בנוחי דנקנר. הם לא פראיירים, הם עומדים בקו החזית של המגזר הציבורי בישראל. הם לא טירוני תקשורת, הזכרתי לעצמי. הם לא טירונים, ובכל זאת הם חושפים את עצמם למתקפה הכל-כך צפויה לכל מי שמעז לומר: רגע, הההתיחסות השיפוטית לנוחי דנקנר אינה העיקר כרגע.

יתכן שראשי הפריפריה מפחיתים מחומרת מעשיו של דנקנר מעבר לראוי. אולי הם מעדיפים להתעלם מהנזקים שהוא הסב. אבל זה לא העניין הדחוף ביותר עכשיו. העניין הבוער הוא ניהול מיטבי של המשבר. ובניהול כזה, אין מי שמבין יותר מממנהיגי הפריפריה. הם מבינים, משום שהם חיים ממשבר למשבר. הם מבינים משום שהם הראשונים לקלוט כל איתות של מצוקה.

להמשיך לקרוא

יום עצמאות שמח! כלכלה ים-תיכונית

 כמו בכל יום הולדת, גם ביום הולדת הזה למדינה, עולות המחשבות על מאין באנו ולאן אנו הולכים. מאין באנו? בהיסטוריה של ישראל בולטות במיוחד העלייה השנייה והעלייה השלישית, שהניחו יסודות לרבים מהגופים הציבוריים החשובים כאן: הסתדרות העובדים, החינוך הציבורי, הבריאות הציבורית, הבנייה הציבורית, הקיבוצים, המושבים, ומפעלי תעשייה ותשתית.

עושי ההיסטוריה האלה – צעירים, רווקים, יוצאי מזרח-אירופה – נסו משם כל-עוד-נפשם לאחר שחוו את אימי המהפכה הרוסית, התהפוכות שקדמו לה, מלחמת העולם הראשונה, והאנטישמיות. הזוועה שעברו צעירים אלה, הפכו אותם נחושים להקים בית לעם היהודי בארצו, חברה רודפת צדק בארצם.

בהיותם בני תקופתם, הם חתרו להקים כאן חברה וכלכלה בעלות גוון סוציאליסטי. בהיותם יוצאי החינוך היהודי המסורתי, הם אמנם הצהירו על השתחררותם מ"כבלי הדת", אבל היו ספוגים ביהדות. על היסודות האלה, יותר מאשר על כל יסוד אחר, קמה מדינת ישראל. ומי שבוחן את דמותה של המדינה היום, ממרחק הזמן, רואה בה את רוסיה של ראשית המאה ה-20, את העיירה היהודית באוקראינה, ואת הגעגועים לעולם טוב יותר.

עלייה שנייה ועלייה שלישית נתנו את הטון בישראל במשך כמה עשורים. ההשתחררות מתפישתן לא ארעה ביום אחד. כמה תאריכי מפתח יכולים לסמן את המעבר לעידן אחר: מלחמת יום הכיפורים שגררה חילופי דורות במפלגת העבודה, עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977, תוכנית ייצוב המשק של 1985, ועוד אירועים כאלה. התהליך, עצמו, היה הדרגתי ומתמשך.

אופייה של מדינת ישראל החל להשתנות עוד לפני הקמתה, כבר מהעלייה הרביעית והלאה. אנשי עלייה זו היו בני השכבה היהודית הבורגנית בפולין, שנרדפה על ידי שלטון עוין. בבואם לכאן, הם הביאו אתם משפחה, רכוש, כסף, יידע וקשרים מקצועיים. הם לא מרדו, לא שברו כלים, ושאפו להמשיך כאן את דפוס חייהם מהגולה. לזכותם עומדת תרומה גדולה להקמת התעשייה בישראל, המסחר, המלאכה, ומכלול החיים העירוניים במרכז הארץ. העליות שבאו מאוחר יותר – עליית יהודי אירופה בעקבות השתלטות הפאשיזם ואחרי השואה, עליית יהודי אסיה ואפריקה עם קום המדינה – כולן היו נטולות אתוס מהפכני. אנשיהן, בסתר לבם, שמרו אמונים לאורח חייהם הקודם – אורח חיים של שוק חופשי מסוג זה או אחר – הגם שאולצו להסתגל למשק הסוציאליסטי ששרר כאן עם בואם.

רחשי לבם הסמויים של רבים בישראל התגלמו למהפך הפוליטי של 1977, ולמהפך הכלכלי של 1985. תוכנית ייצוב המשק של 1985– התוכנית להבסת האינפלציה, שהגיעה לשיאה ב-1984- היא קו פרשת המים של הכלכלה והחברה בישראל. לפניה, משק שמונהג על ידי הממשלה וההסתדרות. אחריה, שוק חופשי וגלובליזציה. בגלל מרכזיותה, חשוב לזהות מי נתן את הטון בתוכנית הזאת. לא במפתיע, מוצאים בה את מנגינת הכלכלה האמריקאית בעיבודיה השונים: המודל הניאו-ליברלי, הקונסנסוס הוושינגטוני, אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.

לא במפתיע, כי בצוות התוכנית ישבו אנשי אקדמיה וממשל מארה"ב יחד עם הישראלים. לא במפתיע, בגלל תלותה של ישראל בארה"ב מאז היווסדה. תלות שהפכה להיות מודגשת יותר מאז תוכנית ייצוב המשק, עם קיבועו של המענק האמריקאי לישראל, בסך 3 מיליארד דולר לשנה. תלות שהועצמה גם בעקבות חתימת הסכם הסחר בין ישראל לארה"ב – גם זו מחווה של הממשל האמריקאי לישראל שהבשילה ב-1985 – 1985, האם לגמרי במקרה?

לא במפתיע, כי הגרסה הכלכלית האמריקאית היא ששולטת היום בכל העולם המתועש, גם אם מעבר לאוקיאנוס היא נקראת אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי. הגרסה הזו דומיננטית ברוב החוגים לכלכלה באוניברסיטאות. בישראל היא זוכה לכבוד מיוחד בגלל הקשר ההדוק בין החוגים לכלכלה כאן לחוגי הכלכלה באוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב.

עשרים וחמש שנה של אמריקניזציה במשק הישראלי. כעת, בעקבות המשבר העולמי, מתעוררים ספקות כלפי המודל האמריקאי בכל מקום וגם אצלנו. ספקות כלפי המודל כשלעצמו, ובמיוחד ספקות כלפי הפיכתו לטי-שירט תוצרת גאפ, תואם כל, של הכלכלה. אנחנו אמריקה? מספיק להסתכל על משתנה אחד. התמ"ג לנפש בארה"ב, 2007, הוא 45.5 אלף דולר לשנה. בישראל, הוא 26.4 אלף דולר לשנה (במונחי שווי כוח הקנייה). כלומר, התמ"ג לנפש שלנו הוא רק 58% מהתמ"ג לנפש של ארה"ב. מאידך, התמ"ג לנפש בישראל קרוב לזה של יוון (93% ממנו), של איטליה (87% ממנו) ושל ספרד (84% ממנו). כן, אנחנו כמעט שם, במדינות המפותחות של הים התיכון. מדוע שם? האם לגמרי במקרה?

נכון, זה לא כבוד גדול להיות שם עכשיו. יוון במשבר חובות, ספרד מתקרבת למצבה, ואיטליה, על פי הנרמז, לא רחוקה מזה. אנחנו, בינתיים, שומרים על חוב ציבורי בריא, שאינו מהווה חלק נכבד מדי מהתמ"ג. מה יתרוננו על פני המדינות האלה? אין לכך תשובה חד-משמעית. אולי היותה של ישראל לבד, מחוץ לקלחת ההשקעות של האיחוד, מחוץ לאירו הכופה, מחוץ לשאר תכתיבי האיחוד האירופי שעונים בעיקר על האינטרסים וההעדפות הגרמניים. מדינות דרום-אירופה מתחילות עכשיו לקלוט את מעמדן האמיתי. אנחנו – שלמזלנו הרב, ולא מחמת שלא רצינו, איננו שייכים לאיחוד האירופי ולגוש האירו – שומרים כל העת על בדל כלשהו של עצמאות כלכלית.

מה שנחשב למקור חולשה עד לפני שנתיים-שלוש, הופך עכשיו למקור כוח. באירופה, שיחת היום היא האירו – אם ומתי הוא יתפרק. מה עוד יקרה למדינות הלא-מנהיגות בגוש האירו לפני או אחרי התפרקותו/הישרדותו בלית-ברירה? ניתן להאמין שבסופו של דבר יחזרו לכלכלה לאומית. ניתן לקוות שישראל לא תהיה האחרונה בתהליך הזה. הבה נקווה שישראל, כמו בשנותיה הראשונות, תדע לזהות את שורשיה, את מקורות הכוח שלה: מהסוציאליזם המזרח-אירופי שלפני הקמת המדינה, לאמריקניזציה של שנות ה-90 והעשור הראשון של שנות ה-2000, לים-תיכוניות עכשיו. אנחנו מדינה קטנה, מדינה ים-תיכונית, בעלת עבר סוציאליסטי- הווה קפיטליסטי-היסטוריה של אלפי שנות מסחר ומלאכה בגלות. ככה נעשים יפים: על ידי נאמנות  לגרעין העצמי.

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***