מה שמתעתע בדיווח מסודר מדי של אירועים – לא משנה אם זה סידור על פי זמן או על פי נושא – הוא שבהסתכלות לאחור מבינים, שלא ההכרזות הגדולות או הצעדים הגדולים הם שמעצבים את המציאות. ההיסטוריה נכתבת דווקא על ידי הסיפורים הקטנים והלא-חשובים.
היתקלותי הראשונה במונח 'גלובליזציה' בדיון ציבורי בישראל, אירעה במחצית השנייה של שנות התשעים בצוות של התאחדות התעשיינים. וכמי שתמיד תוהה על תעתועי הזיכרון, נברתי בערימת ניירותיי הישנים כדי לחפש בחומר מוקדם יותר, וגיליתי בתוכה את חוברת הסיכום של הפורום לחשיבה אסטרטגית על עתיד הכלכלה והתעשייה, אוקטובר 1991.
היום הראשון שלי בכיתה א'. על שולחן המורה, ערימת פתקי נייר. עוד כמה דקות, הם יהודקו לחולצותינו בסיכות ביטחון. שיעורי הבית: תעתיקו מה שרשום על הפתק "עבוד ולמד".
ממשלה קטנה כפזמון חוזר. ממשלה קטנה כהתחלה ותמצית של המהפך הניאו-ליברלי. ישנם עוד פרטים חשובים מלבדה, אבל אין פרט בתהליך הכלכלי המתרחש במדינת ישראל מאז שנות השבעים, שאינו קשור אליה.
נורת אזהרה ראשונה הבהבה כבר ב-1970, כשהאינפלציה קפצה לשיעור שנתי של 10%. ב-1974, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, הגיע שיעורה השנתי ל-56%, וב-1979, הוא נגע ב-111%. היה ברור שמוכרחים לפעול.
את המהפך הניאו-ליברלי בישראל נוהגים לייחס לתוכנית ייצוב המשק של 1985. אמת, אז לראשונה הוא הוצג לציבור כמשנה סדורה. אך שורשיו נעוצים בתקופה מוקדמת יותר, הם מגיעים לראשית שנות השבעים.
הטקסט המובא בהמשך נכתב בימים אחרים ובמצב-רוח אחר. הוא בכל-זאת מתקשר לעכשיו, דרך מה שמגדיר את המונח "חיים ביחד". ומה שמגדיר – מההיבט הטכני הוא אסטרטגיה לאומית, מההיבט המהותי הוא ערכים משותפים. ללא ערכים משותפים, אפשר אוליי לעשות, אבל אי-אפשר לדבר.
בראשית השבוע שעבר, מלאו ארבעה-עשר חודשים מיום הודעת בנק ישראל על חידוש רכישת המטבע החוץ הסדירה שלו. הבנק כבר התערב בשוק המט"ח בעבר, אבל באוגוסט 2009 הוא הכריז על עצירת רכישותיו הקבועות. במאי שעבר הוא חזר לאותה שיטה, לכאורה כדי לקזז את השפעת מכירת הגז על שער החליפין של השקל – ייסוף השקל עקב כניסה מורחבת פנימה של מטבע זר.
גם הסיפור הזה נפתח בתוכנית ייצוב המשק של 1985. אבל, בעצם, הוא נפתח מוקדם יותר. ב-1979, טיפסה האינפלציה בישראל למדרגה תלת-ספרתית. נהיה ברור לכולם שחייבים לפעול. כדי להמעיט באמצעי ההלם המוכרים והלא-חביבים, ניסו בהתחלה לטפל בכוח ההתמדה של האינפלציה.
בסוף שנות ה-80 נפל עליי אחד מאותם רגעי הארה, שנוחתים עלינו לפעמים כשאנו נתקלים באמירה שהגיונה לא-ברור. זה היה כששמעתי את ההתייחסות הבאה לחוק לעידוד השקעות הון: די להשקיע בברזלים, מעכשיו נשקיע באנשים.
מזוויתי האישית, ומה מעניין יותר מהזווית האישית, הסיפור מתחיל בתגובות על הפוסטים שכתבתי על תוכנית ייצוב המשק. לא התכוונתי לעסוק בהיבט המוניטרי של התוכנית. התרכזתי בנושאים שאני מכירה מקרוב. אבל הכסף, כהרגלו, איכשהו התגנב, גם בגלל הדרישה להדפסת כסף הנשמעת בשבועות האחרונים. הגבתי חלקית בשבוע שעבר, אבל נדמה לי שנדרשת הבהרה נוספת.
עידן השוק החופשי 