מה אני זוכרת מהאירוע ההוא – זו השאלה המסתובבת במוחי בשנותיי המתקדמות. מה שאני זוכרת הוא בעיניי האמת, הלב, לא המוח של הדברים. כנס דאבוס, ראשית 1998. לא נשאר לי ממנו הרבה יידע מקצועי, לא הכי התפעלתי מהדיון. אני זוכרת ממנו קבלת שבת מביכה. קבלת שבת שלא הייתי אמורה להשתתף בה. קבלת שבת שלא ידעתי על קיומה.
בניגוד לסיפור השחיתות של מרכול קטן, או של מועצה מקומית קטנה, שחיתות מערכתית היא תמיד משעממת. היא מגובה במיטב חוות הדעת המשפטיות והחשבונאיות. היא מבליעה לעצמה פיהוק קטן לנוכח זעקות הנגזלים. פיהוק קטן, אפילו לא פיהוק במלוא הפה.
שיר ישן שהתנגן ברדיו עורר אצלי זיכרון רדום של מסיבה. היא התקיימה בשנתי הראשונה ב"גלובס" בהאנגר ענק בקיבוץ געש. להקת אתניקס שרה על במה מאולתרת, המון צעירים קיפצו סביבה. ואני, עם עוד מספר מבוגרים מהעיתון, עמדנו שם בתקן הגננים והגננות.
הטקסט המובא בהמשך נכתב בימים אחרים ובמצב-רוח אחר. הוא בכל-זאת מתקשר לעכשיו, דרך מה שמגדיר את המונח "חיים ביחד". ומה שמגדיר – מההיבט הטכני הוא אסטרטגיה לאומית, מההיבט המהותי הוא ערכים משותפים. ללא ערכים משותפים, אפשר אוליי לעשות, אבל אי-אפשר לדבר.
בראשית השבוע שעבר, מלאו ארבעה-עשר חודשים מיום הודעת בנק ישראל על חידוש רכישת המטבע החוץ הסדירה שלו. הבנק כבר התערב בשוק המט"ח בעבר, אבל באוגוסט 2009 הוא הכריז על עצירת רכישותיו הקבועות. במאי שעבר הוא חזר לאותה שיטה, לכאורה כדי לקזז את השפעת מכירת הגז על שער החליפין של השקל – ייסוף השקל עקב כניסה מורחבת פנימה של מטבע זר.
עידן השוק החופשי 