תגית: שער החליפין של השקל

אינדקס יוקר המחיה, מה-זה-יוקר-המחיה

אינדקס-יוקר-המחיה קפץ לי לראש משום מקום, כשהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה. אינדכס יוקר המחיה (בכ' במקום בק') הוא המונח שהופיע בסוגריים ליד מדד המחירים לצרכן בשנתונים הישנים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. נברתי בספרייתי, והוא נמצא שם בשנתון הכי מוקדם שאני מחזיקה (שנת תשי"ד) ובשנתון 1961. מהלשכה המרכזית לסטטיטיקה נמסר לי כי הביטוי הזה היה בשימוש רשמי עד לדצמבר 1958.

להמשיך לקרוא

יוקר המחיה. הדסה. מה הלאמה?

גם הסיפור הזה נפתח בתוכנית ייצוב המשק של 1985. אבל, בעצם, הוא נפתח מוקדם יותר. ב-1979, טיפסה האינפלציה בישראל למדרגה תלת-ספרתית. נהיה ברור לכולם שחייבים לפעול. כדי להמעיט באמצעי ההלם המוכרים והלא-חביבים, ניסו בהתחלה לטפל בכוח ההתמדה של האינפלציה.

להמשיך לקרוא

יוקר המחיה עם כל דבר

"הפלסטינים הם לא הבעיה האמיתית של ישראל, אלא יוקר המחיה", כך אמר השר נפתלי בנט בדצמבר שעבר בדיונים על חוק המזון. ראה זאת השר לפיד, ומינה וועדה נוספת (אחרי טרכטנברג וקדמי) לחקר יוקר המחיה. הפעם, בראשות מנכ"לית האוצר, יעל אנדורן. אין כמו וועדה ממשלתית (ועוד וועדה) להבהרת מושגים. ובכל זאת, אוסיף כאן בקצרה את מסקנות הוועדה האישית (המופרטת) שלי.

להמשיך לקרוא

ג'רזי ושער החליפין של השקל

משמעותו המלאה של הביטוי "מקלט מס" התבררה לי לראשונה ב-1998. דלתו של עולם הפיננסים המתוחכם נפתחה לי על ידי מנהל בנק השקעות חד-לשון. זה היה בסיור עיתונאים לכמה מקלטי מס באירופה.

להמשיך לקרוא

תוכנית ייצוב המשק – סיפור אחד

איך זה קרה? שואלים אותי לעתים קרובות. איך זה שכו-לם קיבלו את תוכנית ייצוב המשק מבלי להסתייג. ובכן, השלב הראשון של התוכנית באמת הושתת על הסכמה רחבה.   הסכמה בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים בישראל. הסכמה בין שלושת המשרדים הכלכליים הראשיים של אותה תקופה: בנק ישראל, משרד האוצר, משרד התעשייה והמסחר. חילוקי הדעות התגלעו לאחר מכן, כשהתוכנית נדבקה לקוויה ההתחלתיים, ולא  התאימה את עצמה לתנאים שהשתנו.

להמשיך לקרוא

כלכלה ואמירת אמת – הילכו שניהם יחדיו?

על ההתפתחות ב-2009 ישנה הסכמה מלאה. לכולם ברור שהתוצר בישראל יירד ושיעור האבטלה יעלה כמו במדינות המתועשות האחרות. אבל התחזיות להמשך עדיין חיוביות. לשאלה מה יהיה עונים: ב-2010 נראה את תחילת ההתאוששות.

האם התשובה הזו נכונה? מי יודע. תחושתי העמוקה היא שגם אם יחול שינוי מגמה מתי שהוא בקרוב, זו תהיה רק הפוגה קלה בתוך משבר מתמשך ומעמיק.  אבל ההתפלמסות הזו אינה לב הדברים. העיקר הוא להבין שתחזיות כלכליות תמיד מוטות מעצם הגדרתן.

נסתכל, למשל, על שני חזאים עיקריים – האוצר ובנק ישראל. האם שני גופים מייצגים כאלה של ממשלת ישראל יכולים לצאת עכשיו בבשורה פסימית לקראת 2010? אם המציאות בסוף 2009 תגיד את דברה באופן ברור הם יתאימו אליה את התחזית. אבל למה להם לקשקש כבר עכשיו? משרד האוצר מתכנן גיוס הון בחו"ל ב-2009, תחזית פסימית ל-2010 רק תקשה על הגיוס ותקפיץ את מחירו. בפנים הבית, כל תחזית שלילית תוגשם ישר בבלימת הצריכה הפרטית, בדיכוי הרצון להשקיע, ובכיווץ הצמיחה.

מכאן אנו למדים שממשלות אינן הראשונות לומר את האמת בניתוחיהן הכלכליים. ומה עם המחלקות הכלכליות במגזר העסקי? הן ברובן יושבות בבנקים ובגופים הפיננסיים. מעניין לשאול כלכלן ראשי בגוף כזה מתי לאחרונה אמר את מה שהוא חושב, בידעו שכל אמירה שלו ישר מיתרגמת למחיר האג"ח, לתנודה במניות, ולתזוזת שער החליפין של השקל. ולא, הוא לא חייב להיות כלכלן דגול כדי לישר את השוק על פי הסמן שלו. מספיק שחבריו בבורסה חושבים שהוא מתבטא מטעם, ושאחרים חושבים כמותם.

כלכלני הארגונים הכלכליים הגדולים – ההסתדרות, התאחדות התעשיינים, ארגון לשכות המסחר, ואחרים – גם הם אנשי ממסד. תחזיותיהם בנויות מראש כדי לייצג אינטרס או עמדה. אין לצפות לבשורה שונה מהתקשורת הכלכלית. היא יודעת היטב מי הם נותני לחמה: המפרסמים מהמגזר העסקי ובמיוחד מהמגזר הפיננסי. אם כך, נלך לאקדמיה – מעוז החופש האינטלקטואלי. אבל מימון האוניברסיטאות בא מממשלה שרק מחפשת איפה להתעצבן כדי לקצץ, ומאילי הון שמעריצים מחשבה חופשית אבל למה עכשיו לפני ההנפקה בנאסד"ק.

מה לעשות, אלה עובדות החיים ב-2009. האם הן הכרחיות? בואו נראה מה היה פה עד לפני 25 שנה. בממשלה פעלו מחלקות כלכליות עצמאיות בכל אחד מהמשרדים הגדולים – תעשייה ומסחר, עבודה, שיכון, חינוך ועוד. כל אחת מהן שיקפה אינטרס מגזרי משלה. כך, התמונה ששודרה לציבור הייתה הרבה יותר עשירה ומורכבת מזו המשודרת היום. משרד העבודה, למשל, אילו פעל היום במתכונת של שנות ה-80 המוקדמות, היה מנצל את מצב המשק הנוכחי כדי לקדם את ההכשרה המקצועית שלו. לצורך זה, הוא היה מציג תחזית צמיחה ותעסוקה פסימית יותר מזו של האוצר. למה הוא לא נוהג כך עכשיו? כי מאז תוכנית ייצוב המשק של 1985 הוא כפוף לאגף התקציבים של האוצר כמו שאר משרדי הממשלה.
לא
לפני 25 שנה, התאחדות התעשיינים שעוד לא נחלשה ולא התפצלה בגלל הגלובליזציה הייתה אומרת את דברה בקול ברור. ההסתדרות הייתה מרשה לעצמה לעמוד על ביצוע הסכמי שכר שכבר נחתמו תוך הצגת משנה סדורה משלה על הקשר בין שכר לצריכה ולצמיחה. עיתוני מפלגות האופוזיציה – ולא חשוב אם מימין או משמאל – היו כותבים מאמרי מערכת חוצבי להבות על אדישות הממשלה לסבלם של המובטלים. בכירי האקדמיה, במיוחד מהחוג לכלכלה, היו מתגייסים להכנת תוכנית חירום כלכלית שתעזור לממשלה להציל את עצמה מעצמה.

כל זה לא קורה עכשיו, ולא יקרה מחר, אבל נדמה לי שזו תהיה תוצאתה החשובה ביותר של המצוקה ההולכת ומצטברת. לאחר 25 שנה של השתקת הדיון הכלכלי בישראל, והפיכתו לדקלום מונוליתי חסר-משמעות, יישמעו בעתיד הלא-רחוק עוד ועוד קולות חדשים. פקידי ממשלה בוטים ושרים עם פה גדול ימאסו בגרסה הקולקטיבית, שהופכת אותם לנושאים אוטומטיים באחריות-ללא-סמכות, וינסו להשמיע קול משלהם. העיתונות הפוליטית המושמצת והנלעגת תהפוך למושא של געגוע. פרופסורים פרועים ובלתי-תקינים פוליטית יזרחו בשמי האקדמיה והתקשורת. הרדיו והטלוויזיה הציבוריים ייחלצו מהדיכוי.

האם מישהו מכל אלה יהיה נושא ה-אמת בכלכלה? לא, כי אין אמת מוחלטת כזו. אבל הדיון הער וחילוקי הדעות יתנו לפחות משהו מטעמו של חיפוש כן, בתחום שבו אין תשובה אחת ויחידה לשום שאלה.

בנק ישראל בתפקיד ספקולנט מן השורה

בראשית השבוע הודיע בנק ישראל על תוכניתו לרכוש אגרות חוב ממשלתיות. היקף הרכישה היומי ינוע מעשרות למאות מיליוני שקלים. ביום הראשון לרכישה דווח על זינוק של כמעט 5% במחירי אגרות החוב ארוכות הטווח, ירידה בתשואתן, ופיחות של כ-1.5% בשער הדולר.

בנק ישראל לא הצטער על תגובה זו. מטרתו הראשונית ברכישת האג"ח היא הורדת הרבית לטווח ארוך. ואם לצדה הוא השיג פיחות קטן – מה טוב. מאז יולי 2008 מזרים הבנק  כ-100 מיליון דולר ליום לשוק המט"ח כדי לתמוך בפיחות. כמו בשוק ההון, גם כאן הוא מגדיל את כמות הכסף במשק לצורך מימון התערבותו. כמו בשוק ההון גם כאן התערבותו מעידה על אכזבה מקוצרה של היד הנעלמה.

בשוק ההון שבו נקבע מחיר השימוש בכסף, דהינו הרבית, הבנק ניסה להפגין את מנהיגותו בקריאה "אחריי". זאת, על ידי הורדות רבית חדות ורציפות בחודשים האחרונים. רבית בנק ישראל עומדת היום על השיעור המזערי של 1%. הורדתה משכה כלפי מטה את רבית החובה לעסקים, אך זו תלויה בשיקולי הבנק המלווה וכל מקרה נשקל לגופו. הניסיון בישראל מורה שהבנקים מעדיפים את העסקים הגדולים, גם אם כמה מתאגידי הענק סבכו אותם בצרות. עסקים קטנים ובינוניים לא רק שנדרשים לשלם רבית גבוהה, אלא גם שלעתים קרובות לא מקבלים כלל אשראי.

שאלה מעניינת היא מדוע הבנקים נוהגים כפי שהם נוהגים. יתכן שהם מאמינים שאת הפסדי העתק הצפויים להם מהלוואותיהם לתאגידים תכסה הממשלה בלית-ברירה. בעוד שמהשחיקה הכוססת לאטה עקב כישלונותיהם של העסקים הקטנים היא תבחר להתעלם. אבל כרגע ההסברים פחות חשובים, ויותר דחוף להבין איך להניע את הבנקים להלוות בתנאים הוגנים גם למי שהם לא חפצים ביקרו.

שאלה מקבילה היא איך לנווט את שער החליפין של הדולר על פי צורכי המגזר היצרני בישראל וצורכי הציבור, ולא על פי מאווייהם של סוחרי מטבע בודדים. בנק ישראל עונה על שתי השאלות האלה בהתגלמותו לסוחר גדול בשווקים. מאז יולי, הוא מזרים 100 מיליון דולר ליום לשוק המט"ח, דהינו, מאות מיליוני שקלים ליום. כעת, מצטרפים לסכום הזה עוד עשרות ואפילו מאות מיליוני שקלים ליום שיופנו לשוק אגרות החוב.

להתערבות הזו, הכרוכה בהגדלת כמות הכסף במשק, יש מחיר משלה. היא עלולה ללבות את האינפלציה בתנאים מסוימים. מאידך, הצלחת ההתערבות בשוק האג"ח ובשוק המטבע  היא תלוית נסיבות מורכבות ולגמרי לא מובטחת.

גרוע מזה, הידיעה הפומבית על שחקן גדול שמשחק בכיוון אחד בלבד – הורדת רבית  ודחיפה לפיחות – היא מתכון להגברת התעניינותם של ספקולנטים בשוק ההון והמטבע של מדינת ישראל. התעניינות שלא תיטיב עם רוב-רובו של הציבור. הרי בגלל החשש הזה ממסירת מידע גלוי מדי על מטרותיה של הממשלה בשווקים עברו בזמנו לניוד מלא של שער החליפין ולנטישת כל ניסיון לניהולו. או, במילים אחרות, להנהגת דה-רגולציה וליברליזציה בשוקי ההון והמטבע.

והנה, עכשיו, חוזרים לניהול הרבית ושער החליפין בדלת האחורית, תוך הפיכתו של הבנק המרכזי לסוג של ספקולנט-על. זאת, בעוד שכל שליטה של הממשלה בשווקים על ידי תחיקה, בקרה, פיקוח, או בשמה המפורש רגולציה נחשבת להתערבות מוקצה במנגנון המופלא של השוק.

אין להכחיש, לא קל להכריח את הבנקים להלוות למי שהם לא רוצים, ברבית שלא בא להם לקבל. וייתכן שחקיקה פרטנית בתחום הזה לא תועיל. אבל סביר להאמין שחזרה למידה מסוימת של רגולציה בתחום הבנקאות בכלל תחזק את מילתו של בנק ישראל אצל הבנקים. בעשרים השנה האחרונות, יצא הבנק המרכזי מכל אמירה בתחום הצרכני. הוא מתמקד בעיקר בשמירת יציבותו הפיננסית של המשק.

יציבות פיננסית – מה זה? שאלה טובה. אך מה שברור הוא שתוך כדי שחרור הבנקים לעשיית מיטבם למען הכלכלה והחברה שמט בנק ישראל מידו את הכוח של מי שיכול לאיים ולהעניש. ומי שלא יכול להעניש, גם לא זוכה להקשבה, כפי שיודע מניסיונו כל הורה לילדים הלומדים בבית ספר רגיש במיוחד לזכויות התלמיד.

לא רק בתחום הרבית קשה להתערב ביעילות. גם בתחום המטבע לא פשוט להחזיר מידה מסוימת של רגולציה, אם כי ברור שהיא נחוצה. רק מיון מחדש של תנועות הכספים לישראל והחוצה ממנה, איסור על תנועות קצרות טווח מסוימות, לימוד מדוקדק של התנהגות שחקני שוק המטבע, ומניעת צעדים שאינם מתיישבים עם טובתו של הציבור – רק מהלך כזה של חזרה לרגולציה יחזיר מידה של שליטה ממשלתית לשוק המטבע בישראל.

התחפשותו של בנק ישראל לסוחר מן השורה בשוק ההון ובשוק המטבע, תוך הזרמת כספים ענקית למשק, עלולה להתברר כמזיקה בה בעת שהיא בלתי מועילה. ויותר מכל היא מעידה על כשלון הדה-רגולציה – אחת מאבני הדרך של מודל השוק החופשי בעשרים השנה האחרונות. תם עידן הדה-רגולציה. מתי כבר יקראו לילד בשמו.

 

ואי-הבנת הנקרא (בכלכלה) רק תתרום לסיכויי המועמד

לתפקיד בכיר בשוק ההון דרושים בעלי הופעה נאה ולשון מתגלגלת, שיכולים לומר דבר אחד ביום אחד והיפוכו ביום אחר, ויודעים להפעיל את מתג הניתוק-חיבור בין הכלכלה הריאלית לכלכלה הפיננסית לפי הזמנה.

התכונה האחרונה נחוצה במיוחד, כי היא מאפשרת בינתיים – ובינתיים הוא נצח במונחי בורסה – להמשיך בהרצה כאילו לא קרה דבר. טוב, כמה בנקי השקעות מחקו סכומי עתק בגלל הסאבפריים או משהו כזה. הסיפור כבר מאחורינו. והכלכלה הריאלית שהיא מנוע הבורסה האמיתי – אתם רואים איך היא פורחת ונפתחת להנפקות. ומה לגבי הפחד שזורם לכלכלה הריאלית מכלכלת הכספים הפגועה? למה תמיד לראות שחורות, תודה שנתתם לי הזדמנות לדבר בכנס החשוב הזה.

היכולת לשתוק היא עוד תכונה שתוסיף לסיכויי המועמד, ומיותר לומר שאי-הבנת הנקרא רק תתרום להצלחתו – ראו לדוגמא את חגיגת 'הצמיחה' בתקשורת, בעקבות ההודעה לעיתונות על גידול התוצר מיום 25.5.08.

ואכן, התוצר גדל בשיעור שנתי של 5.4% ברבע הראשון של 2008. לכאורה, גידול יפה, במיוחד שהוא ממשיך שלשלת רצופה של גידולים כאלה מאז הרבע הראשון של 2004. אך כניסה לרכיבי התוצר מציגה צרוף של התנפחויות, שאינן מבטאות מגמות יסוד של צמיחה.

חלק ניכר ממה שמכונה בעיתונות 'צמיחה' נזקף לזכות הצריכה הפרטית שזינקה בשיעור של כ-14% ברבעון הנסקר. זינוק זה נדחף במידה רבה על ידי התחזקותו הדרמטית של השקל לעומת הדולר, שהוזילה מוצרי צריכה רבים שמקורם החלקי או המלא הוא ביבוא (כתשומות או כמוצרים מוגמרים). המחשה לכך ניתן לראות מהקפיצה שנרשמה בהוצאה למוצרים בני-קיימה – 102% ברבע אחד, במונחים שנתיים.

חלקם המכריע של המוצרים בני-קיימה  בא מיבוא, והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אף מדגישה כי רכישת כלי רכב פרטיים תרמה הרבה לקפיצה זו. הכל יודעים כי בחירת עיתוי מתאים לרכישת בני-קיימה הפכה לאחת מאמנויות החיים בישראל, וברגע ששער השקל לעומת הדולר והמטבעות האחרים יתחיל לטפס, או סתם כך בגלל רוויה, יבוא זה יצנח באחת.

בהשקעות, כמו בתמ"ג, שוב משחקת הוזלת היבוא הזמנית תפקיד חשוב. ההשקעה בנכסים קבועים עלתה ברבע האחרון של 2008 כמעט ב-10% בחישוב שנתי. אך חיטוט בקרבי ההשקעה חושף גידול של 181% ברכישת כלי רכב מיבוא לשימוש המגזר העסקי. ההשקעה בבינוי (שהיא רכיב ההשקעה המקומי) גדלה ב-2% בלבד. ההשקעה במכונות וציוד קטנה בכ-2%.

פה המקום לומר כי היבוא כשלעצמו (בערכו בנמל) אינו כלול בתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג), שהוא הערך הכספי של הסחורות והשירותים שיוצרו בגבולות המדינה בתקופה מסוימת. אך המיסוי עליו (ומיסוי הרכב הגבוה בתוכו), ערך השירותים הצמודים אליו, ורווחי התיווך של כי מי שעוסק בשיווקו – כלולים גם כלולים. עובדה זו לא נעלמה מעיניו של בנק ישראל, שבהודעת הרבית שלו חישב בנפרד את גידול התמ"ג ללא מיסי יבוא ברבע הראשון של 2008. שיעור זה מגיע ל-4.2% לעומת שיעורו הגולמי של גידול התמ"ג המוצג על ידי הלמ"ס – 5.4%. וכאמור, השפעת המס אינה הדבר היחיד שצריך לנכות מהתמ"ג, אלא שאת שאר הגורמים תלויי היבוא המפריעים לאיתור המגמה ארוכת הטווח קשה לכמת.

היבט נוסף על מה שמכונה צמיחה מתקבל מהתבוננות בייצוא. התוצר כולל את סך הייצוא – ייצוא הסחורות והשירותים. ומה שגדל בעיקר ברבעון הראשון של 2008 הוא ייצוא השירותים (34%). ייצוא הסחורות טיפס ב-6% בלבד. לא ניכנס כאן לפרטי-הפרטים המייגעים של מדידת הייצוא, ורק נאמר כי נתוני ייצוא הסחורות הם האמינים יותר. הם מבוססים על בדיקה פרטנית במכס, בעוד שייצוא השירותים מחושב לעתים כתמונת ראי של העברות כספים לישראל (שהתגברו מאד לאחרונה), ואימות דיווחיו רופף למדי.

עוד אי-וודאות שכדאי להזכיר מתקיימת לגבי חישוב גידולו הכמותי של הייצוא הנכלל בתמ"ג (שבדרך כלל אינו זהה לגידולו במונחים דולריים, במיוחד בתקופת טלטלת מחירים כמו הנוכחית). החישוב הכמותי נערך בעזרת ניכוי מחירי הייצוא, ועל פי הודעת הלמ"ס המחירים שעליהם הסתמכו באומדן התמ"ג לרבעון הראשון של 2008 הם אומדן ארעי בלבד. קרוב לוודאי שזה גם אומדן זהיר, שאינו מכיל את מלוא ההתייקרויות האחרונות, ואת מלוא התנודה ביחסי המטבעות.

ובהכללה, הסערה הבינלאומית המתבטאת בשער החליפין של ישראל, וביחסי המטבעות הבינלאומיים, מקשה על זיהוי מגמות הצמיחה העכשוויות ועל חיזוין. במצב כזה, הבחירה נתונה. אפשר לדבוק באופטימיות נוסח שוק ההון. אי-הבנת הנקרא רק תעזור להרגשה הטובה. אפשר גם לחטט בנתונים ולנסות להבין, או לפחות לקלוט שהספקנות היא התכונה היפה לשעה זו.

זכות המרקס אנד ספנסר של גב' כהן

 
פעם בשנה, היא נוסעת לכריסמס סייל. פיג'מה עם תחרה, סוודר לבעל (100% צמר טלאים), ג'ינס לבת בטופ שופ ומחזמר. זכותה של גב' כהן, להילולה השנתית שלה, תעמוד למבחן בחודשים הקרובים.

נכון, גב' כהן דווקא מוציאה מטבע זר – מה שמעלה את שער החליפין של השקל, בניגוד למגמת ירידתו לאחרונה. אבל עיסוק בשאלת שער החליפין הוא תמיד דו-כיווני, והתערבות בנק ישראל בסחר המטבע, בשבוע שעבר, אומרת כי מדיניות שער החליפין משנה את פניה.

מחזור הייסוף הנוכחי של השקל נמשך בעקביות מאז אמצע פברואר 2006. ייסופו, לעומת הדולר, מסתכם באותה תקופה בכ-26%; ולעומת האירו, בכ-4% בלבד. מזווית אחרת, באותו פרק זמן, יוסף האירו מול הדולר בכ-24%. כלומר, רוב ייסוף השקל לעומת הדולר בשנתיים האחרונות, הוא חלק ממגמה כללית של ייסוף המטבעות העולמיים לעומת המטבע האמריקאי.

לכאורה, ועל פי הפרשנות השגורה, אם השקל הולך יחד עם האירו והמטבעות האחרים, הכל בסדר. אבל, כקביעת התיאוריה המצדיקה את חופש המטבע, שער החליפין הוא השתקפות כוחות היסוד במשק – אלה שאחראים לצמיחה, ובעיקר היבוא והייצוא. סחר החוץ של ישראל נערך, בחלקו המכריע, במונחי דולרים. כלומר, שער החליפין של השקל לעומת הדולר הוא המדד הרלוונטי, והתחזקותו עומדת בניגוד למה שאמור לקרות כתוצאה מעודף היבוא השורר בישראל מאז סוף 2006, ראשית 2007.

אי-התאמה זו של שער החליפין למגמות היסוד המשקיות היא אחת ההוכחות לטענה הנשמעת לאחרונה מפי התעשיינים ושאר הגורמים העוסקים בכלכלה יצרנית, בניגוד לכלכלת כספים, לאמור: שער החליפין של השקל נקבע בשוק משלו, ועל סמך גורמים שלעתים קרובות מנותקים מגורמי היסוד המשקיים במשך תקופה ארוכה.

שער החליפין של השקל נקבע בכמה חדרי עסקות בישראל, אליהם מוזרמים ביקושים והיצעים – לכאורה, כמו מחיר העגבניות במחנה יהודה. אלא, שבניגוד לעגבניות שהן מוצר מתכלה, הדולרים או השקלים ניתנים לאגירה בבנקים, בחברות השקעה, ומתחת לבלטה. היכולת הזו לשליפת המטבע בעיתוי הנבחר היא שמקנה לו את אפיו הספקולטיבי. (ואגב, גם בעגבניות ניתן לנהל מעין ספקולציה על ידי ויסות שטחי גידולם, אבל זו אופרה אחרת).

גורמים שיש בידם כספים, או שמסוגלים ללוות סכומים ניכרים בבנקים, יכולים לגרום לייסוף השקל על ידי מכירת מט"ח ורכישת שקלים. משהם נוכחים שמספיק תמימים הלכו אחריהם, ושער השקל ירד דיו, אותם גורמים מוכרים את השקלים שברשותם, וגורפים לידם יותר דולרים משהוציאו בהתחלה.

ספקולציה, משמעה, ששער המטבע מנוהל על ידי גורמים שלא נבחרו בהליך דמוקרטי, וטובת הכלל לא תמיד עומדת לנגד עיניהם. את הטענה הזו, מן הסתם, לא כולם יאמצו. אבל, עובדה, בנק ישראל טרח בשבוע שעבר לקנות דולרים, בניגוד להימנעותו המוצהרת בגאווה מכל התערבות, מאז 1997.

תגובתו הנחרצת של הבנק המרכזי מעלה לדיון את הנסיבות שבהן מותר לו, ואולי הוא אף חייב, להתערב. היא קוראת להגדרת דרכי ההתערבות הרצויות – מדיניות רבית, כניסה לסחר המטבע, ואולי חזרה להשגחה מסוימת על מרכיבי הביקוש וההיצע, והטלת מגבלות או איסורים על חלקם. לשם כך, חייבים לעורר מחדש את השאלות שהורדמו מאז סוף שנות ה-80 – בעשרים שנות ההתפעמות מהשוק החופשי.

הגיע הזמן שהציבור ישאל, מי מזרים את הביקושים וההיצעים הגדולים לשוק המטבע, בתקופות רגועות ובימים סוערים. הרבה אגדות נשמעו בחודשים האחרונים על משקיעים זרים שבאים לעשות סיבוב על השקל, ועל ישראלים שאוהבים לשחק במטבעות. לא נשמע קול מוסמך שאומר: הנה, אלה נכנסו לשוק ביום ב', ואלה ביום ג'. תחקיר עקבי שייעשה, יאתר את השחקנים הגדולים, למרות נטייתם להסתוות.

שוק המטבע הוא הזירה שבה מתבצע המסחר. הוא ניזון ממלאי הכסף במדינה באותו רגע: שקלים מתוך העוף בפריזר, שדחוף להם להפוך לדולרים, או דולרים שמשתוקקים להתהפך. אבל, לאורך זמן, אספקת הכסף לשוק המטבע תלויה בזרימת הכספים אל המדינה, והחוצה ממנה. ולכן, דיון רציני בהסדרת שוק המטבע, צריך להיות מלווה גם במיון תנועות ההון: כמה מהכסף שנכנס למדינה הוא של זרים שבאים לסיבוב מהיר, כמה של ישראלים, שעשו את הסיבוב שלהם בחוץ ומתגעגעים לחומוס-טחינה, וכמה של יצואנים שמביאים תקבולים, או אזרחים שחזרו מחו"ל ולא רוצים להחביא יואנים סיניים במגירה.

גב' כהן במסלול מרקס אנד ספנסר? הוצאתה השנתית, יחד עם הוצאתם של כל חבריה בישראל על בילויים בחו"ל, עומדת כבר תקופה ארוכה על כ-3 מיליארד דולר בשנה. מה זה, לעומת היקף הסחר היומי בשוק המט"ח (כ-2.5 מיליארד דולר), או לעומת המיליארדים שמהמר מטבע בכיר משחיל לשוק ביום טוב? מיותר להרחיב, אין טעם לחבל בגאוותה של גב' כהן על היותה אזרחית של מדינה מתקדמת וחופשית.

מפעל היי-טק מקים בסיס שיווק ושירות בקליפורניה? ברכותינו, יש להקל עליו ככל האפשר. אם כי, כדאי לעתים לערוך ביקורת על ההתאמה  בין דיווחיו על יבואו, ייצואו והשקעותיו, להעברות הכספים המקבילות.

אוליגרך תימני רוכש את מכבי פתח-תקוה?  יתכן שזו דרכו המתוחכמת והיעילה להזרמת כספים דו-כיוונית. תועלתה של הרכישה לכלכלת ישראל עוד לא הוכחה, ובעת משבר פיננסי עולמי, אולי כדאי לחשוב על הנוסח האדיב שבו יובהר לאוליגרך שמעורבותו מאד רצויה, אך לא בבית ספרנו.

בעל הון ישראלי בונה קניון באבו-דאבי? יופי, השלום יפרח, והירי על שד
רות יופסק עם הנחת אבן הפינה. טוב, נסחפנו, לא כל הימור נדל"ן של יזם ישראלי, שמנפיק את חברתו המצליחה לקופת הגמל בבעלות גיסו, צריך להתקבל בהתלהבות. גם לא כל מתן אשראי, על ידי הבנקים, למימון העסקות רבות המעוף האלה. כאן, בסוגיות האלה, כל מי שאיכות החיים בישראל חשובה לו, חייב להתעקש על זכות השאלה.

כמה חצאי אחוז יש בארבעה אחוזים

 
חישבתם נכון, שמונה בלבד. כלומר, נותרו עוד שמונה הורדות של מחצית אחוז עד שרבית בנק ישראל, העומדת כיום על 3.75%, תתאפס.

הורדת הרבית של מחצית האחוז, בסוף החודש שעבר, התקבלה בהתלהבות משום שנתפשה כחריגה משגרת הרבע אחוז לחודש. היא התפרשה כהליכה לקראת שרגא ברוש וראשי ארגונים אחרים, שזועקים על השקל המיוסף. שקל חזק מדי מוזיל את היבוא לקונים בשקלים, ומייקר את הייצוא הישראלי בתעריף דולרי.

הורדת מחצית האחוז הצליחה מבחינה זו. יום לאחר ההורדה, השקל פוחת ב-1.3% לעמת הדולר. אך בשלושת הימים הבאים, הוא נסוג במידת מה. ואז, הגיעה המתיחות בעזה, שער השקל שוב עלה, ואתמול, בסיום המסחר הוא עמד על 3.63 – 1.3% יותר מאשר לפני הורדת הרבית. הצלחה, אבל לא דרמטית. במיוחד, שאין לדעת אם כל הפיחות הוא תוצאה של הורדת הרבית , או של האירועים הביטחוניים.

אם נניח, שגם בהמשך יושג פיחות של 1.3% לכל הורדה של מחצית האחוז בריבית, לאחר שמונה הורדות כאלה, נקבל תזוזה של כ-10% בשער השקל. זאת, לעומת הייסוף של כ-20% בשער השקל לעומת הדולר מאז סוף דצמבר 2005. מיותר לומר שהתרגיל הזה מאד גלמי. אבל הוא נותן איזשהו מושג על כוחו של מכשיר הרבית, לכשעצמו.

מנגנון השוואתי פשוט מקשר בין הרבית לשער החליפין

הוא מבוסס על חופש תנועות ההון בעולם המתועש. אם ניתן לקנות ולמכור כל מטבע, אם ניתן להוציא אותו מגבולות המדינה ולהחזירו אליה ללא כל מעצור, הרי מבחינת אנשי הפיננסים המחפשים תשואה מרבית מהירה,  אמת המידה להחלטה היא הפרש הרבית בין מדינה א' למדינה ב', לעומת השינוי הצפוי בשער החליפין בין מטבעותיהן.

כי אם, למשל, בעולם יציב, ניתן לקבל רבית שנתית של 4% על הזוז, ורבית שנתית של 6% על הדינר, הרי ברור שלמשך אותה שנה כדאי להפקיד את הכסף בחשבון דינרים. אבל, אם באותה שנה הזוז יתחזק ב-5% לעומת הדינר, הרי בהמרה חוזרת מדינר לזוז, רווחיהם בריבית של מפקידי הדינרים יימחקו עקב שחיקת ערך המטבע שבו השקיעו.

רק שמנגנון פשוט אף פעם לא מסביר הכל בכלכלה  
 
כי מי שבא לבחור בין זוז לדינר, בין דולר לשקל – איך הוא יודע מה יהיה שיעור הפיחות או הייסוף בשנה הבאה. מה, התחזקות השקל לעומת הדולר בשיעור של יותר מ-20%, מאז סוף דצמבר 2005, הייתה צפויה מראש? ובמילים אחרות, ההשוואה החשבונאית שלעיל טובה לתקופות רגועות, בהן אפשר פחות או יותר לצפות את כיוון ושיעור השתנותם של שערי החליפין. היא נהיית חסרת ערך בזמנים פרועים, בהם נפילות בורסה וזרימות ההון האדירות שבעקבותיהן, טורפות את כל הקלפים.

שער החליפין של השקל נקבע בשוק של ביקוש והיצע
 
לכאורה, כמו מחיר העגבניות במחנה יהודה. אבל בסחר של מוצר תעשייתי או חקלאי, בדרך כלל נזהרים שלא "לשבור את השוק" (להוציא כמה מקרים של עוף בשקל). כי שבירת השוק עלולה להתגלגל לשבירת היצרנים, ולערער את פרנסת כל העוסקים בתחום.

כלל הגיוני זה לא חל בשוק המטבע. מהמרי המטבע לא היו מהמרים אילו האמינו שהם ייצאו הניזוקים ממעלליהם. שער המטבע בישראל נקבע בעיקר בשניים-שלושה חדרי עסקות גדולים בבנקים, ונתון במידה רבה לניווטם של כמה סוחרי מטבע משפיעים. הם הגוזרים את דינו של השקל לעלייה או ירידה, בעזרת הביקושים וההיצעים שלהם, ובסיוען של השמועות שהם שותלים בעיתונות ובקהילת המטבע.

יתכן מאד, שפיחות השקל בעקבות הורדת הרבית של מחצית האחוז, היה מימוש צפוי מבחינתם. כלומר, הם ניצלו את ההפתעה כדי למכור דולרים קצת יותר ביוקר.

מכאן והלאה, אין למהמרי המטבע שום סיבה להמשיך ולהתרגש  
 
רבית בנק ישראל עומדת על 3.75%. רבית ה"פד" האמריקאי עומדת על 3%, והיא תרד, כנראה בעוד חצי אחוז בקרוב. אז, איזה דרמה סטנלי פישר מסוגל לחולל בעזרת הורדת רבית של עוד חצי אחוז – 3.25% לעומת 2.5%: מישהו סופר הבדלים כאלה?

גם אם פישר יוריד את רבית בנק ישראל לאפס, ההפרש שיישאר בין רבית בנק ישראל לרבית ה"פד" קטן מכדי לרגש את שוק המטבע. באווירה הלא-רגועה של היום, לא צריך יותר משמועה טיפשית על המצב המדיני-בטחוני, או על איזשהו אירוע בבנק גדול, כדי שמיליארדי דולרים יתעופפו הנה והחוצה, ובמעופם, יקפיצו את שער החליפין ב-10% לכאן או לכאן. רוצה לומר, לשמועות טיפשיות יש היום הרבה יותר כוח מאשר לנגיד בנק ישראל.

בנק ישראל, כבר מזמן אינו שחקן מנצח בשוק המטבע

היחלשותו של הבנק המרכזי, כמו גם היחלשותה של הממשלה, הן תולדה ישירה של הגלובליזציה. כשקביעת שער החליפין נעזבת לגמרי לכוחות השוק, הם הופכים להיות נותני הטון.

העברת השליטה בשער החליפין של המטבע לכוחות השוק נשענת על הכתרתם לנציגיהן הנאמנים של מגמות היסוד המשקיות. ממליכי כוחות השוק מאמינים כי ביקושי והיצעי שוק המטבע משקפים במדויק את התפתחויות הייצור והעסקים. אלא, שבפועל, מה שקובע את שער החליפין יום-יום הן דווקא תנועות ההון לטווח קצר, שברוב המקרים אינן קשורות לשום פעילות יצרנית. הן מונעות על ידי הפרשי ריבית, ניחוש הפיחות הצפוי, ובעיקר, שמועות ומניפולציה.

יוצא מכאן, שמי שרוצה להחזיר את ניווט הכלכלה לממשלה, חייב לנתק את הקשר ההדוק מדי בין שער החליפין לאותן תנועות הון קצרות טווח . דהינו, להקשות על תנועותיו של אותו כסף "חם", שבא לשוק המטבע "לעשות מכה" מהירה.