ביום ד' שעבר, גיליתי פתאום את ההודעה על מכתב רשום שהסתתרה בתחתית הערימה. מיהרתי לסניף הדואר בקניון, תלשתי מספר, והתייצבתי בסוף התור שגלש אל מחוץ לחדר הזעיר. לפניי היו רשומים תשעה-עשר איש. חיכיתי שלושת-רבעי שעה, וצפיתי מרחוק בפקידים מניפים חבילה צבעונית בכל פעם שניגש לאשנב עוד לקוח. כשהגעתי אני, התברר שהחבילה היא הגדת פסח לילדים. אמרתי לא תודה, כמו שאמרו כל האנשים שעמדו באשנבים לפניי.
באלה המילים אפשר לסכם את הבריחה ממשרת שר האוצר בממשלה המוקמת. כבר שנים רבות שלא מכירים בישראל, ובמדינות מתועשות אחרות, בתורה ממשית לשליטה בכלכלה. את מקומה של תורה כזאת ממלאת קלישאה של תורת הכלכלה. ועובדה, גם אנשים שאינם כלכלנים בהכשרתם, או בניסיונם המקצועי, אינם מתנדבים למלא את תפקיד שר הקלישאה.
ומי מוביל בארה"ב? הבנק המרכזי, כמובן. שום דבר כבר לא יכול להיחשב למוזר מדי בעידן הזה של שנות האלפיים. מעוז התפישה הכלכלית השמרנית, הלא הוא הפד האמריקאי, הכריז לאחרונה על צעד שאי-אפשר לפרשו אלא כחזרה לתכנון כלכלי. אותו תכנון כלכלי שהיה דגלה של הסוציאל-דמורקטיה לאחר מלחמת העולם השניה. אותו תכנון כלכלי, שבגרסתו המוקצנת, מזוהה עם המשטר הקומוניסטי בבריה"מ.
אין הבחנה ברורה יותר בין סוציאל-דמוקרטיה למה שמחוצה לה מאשר גודלה של הממשלה. סוציאל-דמוקרטיה מאופיינת ב"ממשלה גדולה" – ממשלה בעלת שיעור הוצאה גבוה בתוצר. ניאו-ליברליזם מאופיין ב"ממשלה קטנה" – ממשלה בעלת שיעור הוצאה נמוך בתוצר. משמעותו של שיעור ההוצאה בתוצר חורגת מתרומת הממשלה לשירותים הציבוריים. הוא מסמן גם את מעורבות הממשלה בתכנון, בניתוח, ברגולציה ובניהול הכלכלי בכלל.
אחת המילים שמובנן נהפך בעשרות השנים האחרונות – עידן של דיבור מפותל וממוסחר – היא המילה פרגמטיות. פירושה, במקור, הוא מעשיות – פרגמה ביוונית היא מעשה, עסק. בפועל, פרגמטיות נושאת היום משמעות של היעדר ערכים.
השנה הייתה 1977, הגעתי לראיון עבודה במשרד התעשייה והמסחר. בכניסה לבניין פאלאס ברחוב אגרון, עצרתי נפעמת מול החלל שנפתח לי למלוא גובהו. ארבע קומות של בניה ירושלמית ישנה, מעליהן כיפת זכוכית צבעונית אדירה. אור השמש חדר מלמעלה, מבעד לכיפה, והאיר את מה שנבנה כלובי של מלון פאר בסוף שנות העשרים של המאה העשרים. גרם מדרגות מלכותי נפרש למולי, ישר אל הקומה השנייה. סביב החלל באמצע, היו תלויות אכסדראות מוקפות במעקות ברזל. כל אכסדרה כזו הובילה לפרוזדור שלאורכו שכנו המשרדים.
בשבוע שעבר ירדתי לסידורים במדרחוב הירושלמי. על יד העץ הראשון מלמעלה, עמד זמר רחוב ושר באנגלית. שמתי כמה מטבעות בקופסה שלו.
באחת מהתכנסויות הקיץ של המחאה, הוזמנתי לדבר במאהל נודד שאורגן על ידי המכללה החברתית-כלכלית בשכונת בלוקי דירות מדכאים בירושלים. ישבנו ברחבת המכולת השכונתית, והשתדלנו לנהל שיחה למרות רעש האוטובוסים שעצרו בתחנה הסמוכה, ולמרות קולות העוברים והשבים.
על ההיבט הזה של המחאה לא מדברים מספיק. על היותה הדימוי הכי קרוב לניסוי מעבדה שאפשר להשיג בכלכלה. ככה זה במקצוענו הלא-מדעי: את השפעתו של משתנה יחיד אפשר לבודד רק בעקבות אירוע דרמטי. בשגרה, פועלים יחד משתנים רבים, המשפיעים ומושפעים אהדדי, חלקם לא-מדידים ואולי גם לא-מזוהים. קשה לשים את האצבע על תרומתו הסגולית לתהליך של כל אחד מהם.
בראשית שנות ה-80, הייתי שותפה לכתיבת הספר "יעדים לפיתוח התעשייה בישראל 1990-1978". הספר עב הכרס, שיצא בדצמבר 1981 במרכז לתכנון תעשייתי במשרד התעשייה והמסחר, תופש 315 עמודים.
עידן השוק החופשי 