סוף השבוע האחרון עבר עלינו בנעימים על חוף ימה של הרצלייה. המלון שבו התארחנו הוא מהמלונות הראשונים על החוף, ואחד ממלונות הנופש הראשונים בישראל. הוא הוקם מספר שנים לאחר קום המדינה. לי הוא זכור במיוחד מדוכן הגלידה שלו, אותו פקדנו בדרך חזרה מהים.
הרבה שנים חשבתי שהיא תקרה יום אחד בגדול. החלפת המודל הכלכלי תזרח עלינו כשחר באור התבונה הזוהר. נסביר ל"הם" כיצד יבוא חופשי מדיי גוזל את פרנסתם. נמחיש להם בדוגמאות איך הוא לא הגיוני. נראה להם, איך המדינות הכי חופשיות, ארה"ב בראשן, מגינות על ענפיהן היצרניים. ואז, כו-לם יצביעו נכון בבחירות, נחליף את הממשלה ואת הכלכלה.
שוק, חשבתי לעצמי, איזה שוק. סיבוב הקניות השבועי שלי מורכב מביקור במרכול לרכישת המוצרים ה"יבשים", בתוספת נסיעה לקצבייה ולחנות הירקות בקצה המרוחק של היישוב. פה ושם, רכישה אינטרנטית אקראית. איך ריכוז קניות כזה עונה על הגדרת שוק? איפה הוא שם את הדיון על כלכלת שוק לעומת כלכלה מנוהלת על ידי הממשלה.
מזה חמש-עשרה שנה שאני גרה בשכונת היוקרה, בשולי פרבר היוקרה. חמש-עשרה שנה מאז שאלתי את עצמי לראשונה: איך זה שלוש מספרות ואף לא מכולת אחת, אף לא חנות רלוונטית אחת. המענה קפץ לראשי ביום פתיחת המספרה הרביעית. היא באה במקום האופטומטריסט הכלל-פרברי שהעתיק את מושבו למרכז הרפואי החדש. כולם רוצים לפעול מתוך קניון ממותג, הבנתי פתאום.
ערב החג יצאתי לקניה השבועית. אין כמו לצאת לקנייה השבועית, אין עוד שיעור כזה בכלכלה.
סתם מסעדה איטלקית באיזור הצרפתי של שווייץ. אחת מרשת מקומית לא גדולה. בשר, דגים, פסטה, פיצות, מנות צמחוניות – מסעדה רגילה לגמרי.
ובאמצע התפריט, הפתעה, עמוד שכותרתו "האיכות שלנו מובטחת". מתחת לכותרת, רשימת חמרי הגלם של המסעדה עם פירוט מקורם. השמן זית, בכבישה קרה, מטוסקנה. העוף משווייץ ומצרפת. העגל, הבקר והחזיר משווייץ. הכבש מאוסטרליה, ניו-זילנד, בריטניה. גבינות הפרמזן והמוצרלה מאיטליה. העגבניות מאיטליה.
לכאורה, תו תקן תמים. ובכל זאת, משהו חבוי מאחוריו. ברוב מדינות העולם המתועש נהוג היום ליבא חלק ניכר מפריטי הצריכה הפרטית – מוצרים מוגמרים וחמרי גלם. רכישת התוצרת במדינות העניות מאפשרת למתן את יוקר המחיה במדינות העשירות יותר.
עידן השוק החופשי 