כניסתה של שביתת המורים ליומה המי-זוכר-כמה, הצלחתה של שביתת הסטודנטים, מאבקו של המטה נגד הפרטת בתי הסוהר. שלושתם אומרים את זה. תם עידן הרפורמות. כי רפורמות מכתיבים מלמעלה. הציבור תובע הידברות.
כל השיטה, מראשיתה, בנויה על הטעיה אחת גדולה: הצגת הרפורמות כמסלול ישיר לשוק חופשי, וזיהוי שוק חופשי עם תחרות משוכללת או מושלמת. כאילו ששבירת כל התכנונים, הבקרות, והתיאומים השוטפים של הממשלה, בהכרח, מובילה למצב המיטבי.
אבל, רפורמה – מתן צורה מחדש – אומרת הכתבה מלמעלה, אומרת חוסר סבלנות לתהליכים, אומרת כוח. ובמילים אחרות, היא אומרת אנטי-שוק חופשי במובנו העמוק שהוא תחרות משוכללת. כי מדוע מציבים את השוק החופשי כמושא חלומות? משום ששוק חופשי אמיתי, שוק של תחרות משוכללת, נתפש כהגשמת הדמוקרטיה.
בדמוקרטיה מחליטים על סמך הצבעת הרוב? כך, בשוק של תחרות משוכללת קובעים את המחיר על סמך הצבעת הרבה קונים ומוכרים. בדמוקרטיה מדברים לפני שמצביעים? כך בשוק של תחרות משוכללת מנהלים רב-שיח בין קונים למוכרים. בדמוקרטיה מקדשים את חופש המידע? כך בשוק של תחרות משוכללת דואגים למידע מלא לכל המשתתפים.
כן, המודל המיוחל הוא לא סתם שוק חופשי, אלא שוק של תחרות מושלמת. ומבחינה זו, הרפורמות שמונחתות על הציבור בישראל הן העתקת מודל השוק כפי שהיא מוגשם בישראל היום. שוק של גדולים וחזקים שקובעים עובדות – בנקים, רשתות שיווק, שירותי תקשורת ועוד. שוק של הסתרת מידע מהצרכן, שאין לו אף פעם מושג מה הרבית האמיתית במשכנתא שלו, ומהו יום התפוגה האמיתי של הבשר שהוא קנה. שוק שבו מדברים עם חברת השירות דרך נציגה הטלפוני המתחלף, שלא תופש מה הלקוח רוצה מחייו, ועל כך בדיוק הוא מקבל את משכורתו.
שוק כוחני זה גם מתבטא בגרסת הרפורמציה הממשלתית. זה לא רק שהצגת העובדות תמיד מגמתית ולא שלמה, זה לא רק שאף פעם לא מגלים את כל הנתונים. אלא, בעיקר, שמעצבי הרפורמות לא מגלים לציבור, ואולי אפילו לעצמם, שאין להם מושג לאן הרפורמה התורנית מובילה.
האם למישהו היה מושג, מראש, או יש עכשיו, כמה גירעון יצטבר בקרנות הפנסיה, לאחר שנשלחו להשיג את רווחיהן בשוק ההון? האם מישהו ידע, או יודע עכשיו, מה יהיה גורלם של הסכומים המופקדים בקופות הגמל, שהועברו לחברות לא תמיד מנוסות, ובתנאים שאינם לגמרי נהירים לרוב החוסכים. הארגון מחדש של חסכונות הפנסיה התקבל בזמנו באדישות תמוהה. רק, עכשיו, אנשים מתחילים לתהות באיזה אתר קרוונים יבלו את זקנתם. כשמודל כפרי הגמלאים של המעמד הבינוני האמריקאי, שמאבד את בטחונו הכלכלי בבת-אחת עם פרישתו, עומד לנגד עיניהם.
וחסכונות הפנסיה הם רק כסף. לא ידע, לא ערכים, לא התנהגות. לא בתי ספר, לא אוניברסיטאות, ולא אפילו בתי סוהר. בבתי הספר, באמת מוזר, הממשלה רוצה לקבוע כמקשה אחת את מספר התלמידים בכיתה, את שעות ההוראה, את השכר, את תוכנית הלימודים, ואת הארגון הכולל. כאילו שלמצב הנוכחי הגיעו בעקבות תכנון חד-פעמי, וכאילו שלמישהו יש מושג לאן החינוך יגיע בעקבות הצעדים המוצעים.
לא פלא, שהמחאה נגד הרפורמה בחינוך הפכה להיות כל כך קולנית, וכל כך מקיפה. מה שהמורים וההורים רוצים זה לא רק תנאים משופרים. אם נשאל אותם, הם גם לא יידעו להגדיר בדיוק מה הם רוצים. כי מי שחי את תחום הפעילות שלו יודע שהמציאות בו כל הזמן משתנה, ואיתה גם המחשבות והתובנות. על כן, המורים וההורים רק רוצים הקשבה מצד הממשלה. הם רוצים שקיפות בהצגת הנתונים, ומשא ומתן כן. הם רוצים יראה וידיים רועדות מצד מי שבא לגעת בעניין חשוב שהוא לא ממש מכיר. הם רוצים מתן כבוד לדיווחים מהשטח, ולהתלבטויות המתחדשות לבקרים של אלה שעומדים בפני התלמידים יומיום.
עידן השוק החופשי 