האיש בלא תכונות. הכלכלה בלא בשורה

בשבוע שעבר חגגתי את קריאת עמודו האחרון של "האיש בלא תכונות", ספרו הקלאסי של רוברט מוסיל אודות אירופה בפתח מלחמת העולם הראשונה. חגגתי את השתחררותי מספר ארוך (800 עמ'), כבד, לא תמיד בהיר. ספר שאינו מושך אך אי-אפשר להניחו מהיד. ספר שאינו עונה על הציפייה של סוף שהוא סוף הסיפור.

להמשיך לקרוא

סטטיסטיקה כלכלית ללא-מאמינים

למדי אותנו את יסודות הסטטיסטיקה הכלכלית, ביקשה ממני קבוצת בוגרי המחנות העולים.  אבל בלי מודלים סטטיסטיים משמימים, הם הוסיפו. נעניתי לאתגר, חיפשתי ומצאתי כי המשתנה הכלכלי האינטואיטיבי ביותר הוא האבטלה. מדידת אבטלה היא ספירה פשוטה של אנשים. היא אינה מותנית בהבניה קודמת של מושגים, נדבך אחר נדבך.

להמשיך לקרוא

רוח השטות ההיא של דמוקרטיה

לפני מספר שבועות, נסעתי באוטובוס מתל-אביב לירושלים. הפלגנו באיילון-דרום, התקרבנו למזלג ימינה-אשדוד-שמאלה-ירושלים. איזה פנייה אני לוקח עכשיו? שאל הנהג את הנוסעים שעל ידו. שמאלה, הם ענו, והוא עלה בביטחה על כביש ירושלים. שם הוא שב והתעדכן:  ואיפה בדרך אני אמור לעצור?

לא הופתעתי, תיארתי כאן בעבר סיפור דומה. אגד נעזרת בנהגים מחליפים מדי פעם. הם, כנראה, לא מספיקים ללמוד את מסלול הנסיעה לכל פרטיו. הפעם, ישבתי מאחורי הנהג, ולכן שמעתי טוב-טוב את מה שאמרה לו הנוסעת שהגיחה פתאום בריצה מהספסל האחורי, כעשר דקות אחרי שבעיית הניווט הקטנה נפתרה.

להמשיך לקרוא

יוגה בבית זית קלקיליה עזה

אחת-אחת נאספנו לשיעור היוגה בשבוע שעבר. כל אחת עם המונולוג שלה כמה-היא-לא-יכולה-יותר. אפשר לקרוא לדיבורים האלה התפנקות. אבל משהו באווירת עשר הדקות הראשונות של השיעור העיד שאין זה ככה. צחקוקים, קריאות ביניים, חוסר שקט במקום שאמור להיות מקדש של שקט.

כולנו בקבוצה נשים לא-צעירות. אנחנו זוכרות כל מלחמה, כל "פעולה" וכל "מבצע". אנחנו כבר לא מסוגלות לזכור כמה כאלה היו.

להמשיך לקרוא

מחשבות צפות שנה טובה

שקט ברשת. זה לא השקט הרגיל של קניות-סידורים-ראש-השנה. זה שקט של אחרי-הלם. אנשים אומרים לעצמם: הסיבוב הזה עבר בשלום, מה הלאה?

  להמשיך לקרוא

והם לא ידעו שהם ניצחו (הפסידו)

 
אחד מהבכירים והמנוסים בתחום יחסי העבודה בישראל זימר לי פעם את שיר הסיום שלו למשא ומתן מוצלח. "הרגתם אותי, גמרתם אותי", הוא אומר לצד השני, בידעו שכל סיום משא ומתן הוא תחילתו של המשא ומתן הבא. ולכן כדאי תמיד להשאיר את היריב מרוצה. המלכודות שהוטמנו לו יתגלו לעיניו בזמנו החופשי.

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי את הפרשנויות בסגנון ביבי ניצח – עיני ניצח. נתניהו ועיני עצמם השתדלו בכל התבטאויותיהם לטשטש  את מה שנחשב בעיניהם להישגים אישיים. בשיחה עם עיתונאים לאחר אישור התקציב, אמר נתניהו: "הצלחנו לעשות את האיזון הדרוש. שילבנו כאן ידיים כדי להגן על מקומות העבודה ולעזור לחלשים. זו לא רק קואליציה פוליטית, אלא ניסיון להגיע לאיחוד כוחות שאנו זקוקים לו במטרה לשמור על מקומות העבודה, לצמצם את האבטלה, להביא לצמיחה ולסייע לחלשים" (דהמארקר, 14.5.09). עיני, לצדו, טען כי המנצח בהליך אישור התקציב הוא "המשק כולו. הבהרנו לאורך כל הדרך שהעובדים מוכנים לתרום, ותרמנו. דאגנו שלפחות חצי מהכסף שעליו מוותרים העובדים ילך לקרן סיוע למפעלים. זו הפעם הראשונה שבה אנחנו מחוקקים חוקי עבודה יחד עם הממשלה" (דהמארקר, שם).

נתניהו ועיני, שני שועלי משא ומתן ידועים, נוהגים כאן לפי הכלל של אותו בכיר. מאוחר יותר, עוזריהם הנאמנים לחשו באזני העיתונאים מה שלחשו. כך יצא שרוב התקשורת מבליטה את "ניצחונו" של עיני, כמה עיתונאים מבליטים את "ניצחון" נתניהו.

מעניין לראות שדווקא דהמארקר מבליט את ניצחון עיני, ואילו דוברים שונים של השמאל הכלכלי-חברתי מדגישים את ניצחון נתניהו ואת ויתורי ההסתדרות. באופן טבעי כל צד היה רוצה לקבל יותר ממה שקיבל, ובאופן טבעי בכל מחנה יש כאלה החושדים במנהיגם ומבקרים את התנהלותו.

הפרשנות המפוכחת דווקא צריכה להאמין לשני המנהיגים. כן, בהרבה משאים ומתנים קשים העניינים לא נסגרים באופן לגמרי מלא. דוגמא טובה היא מתחום השכר. רוב השביתות מסתיימות בדיון לילי, שבסופו הדוברים המותשים יוצאים לעיתונות טרוטי עיניים כשבידם ראשי פרקים של הסכם. הפרטים (ואלוהים טמון בפרטים) מבוררים בדיונים נוספים (שלעתים מובילים לעוד שביתה ועוד שביתה) חודשים ושנים לאחר מכן.

נראה שהמשא ומתן על התקציב הפעם הוא בדיוק מהסוג הזה. הישגו הבולט של עיני הוא הסכמת הממשלה על הוספת מספר חוקי עבודה. לכאורה, הישג מרשים, אך נותר עוד הרבה כדי למלא אותו תוכן. החוקים עוד לא נוסחו ובוודאי שלא אושרו בממשלה ובכנסת. אם יאושרו, הציות לחוקי העבודה בישראל אינו מזהיר. הודעה לעיתונות של משרד התמ"ת (20.5.09) מצביעה על ירידה של 43% במספר התלונות נגד מעסיקים בינואר-אפריל 2009 לעומת התקופה המקבילה אשתקד. האם בגלל שהמצב הפך להיות נפלא, או בגלל שבתקופת אבטלה אנשים חורקים שניים ולא מתלוננים על מעסיקים מפירי חוק?

הישגו הבולט של נתניהו הוא הסכמתה של ההסתדרות להחלת רפורמות בחברת החשמל, בנמלים ובמנהל מקרקעי ישראל. זו הסכמה עקרונית והדיון על העיתוי והפרטים עוד יהיה מייגע. כדאי לזכור, ההסתדרות היא ארגון גג. בגופים שאמורים להיות מופרטים ישנם ועדים גדולים וחזקים שההפרטה מאיימת על קיומם. הם לא שותפו בהסכם, ויהיה מעניין לראות איך הם ינהגו בבוא העת, ומה יהיה לעיני לומר אז.

רוצה לומר, הן עיני והן נתניהו, כל אחד מהם העניק לחברו "הישג" שאותו יוכל לנפנף בתקשורת, אך עניינם האמיתי אינו ב"הישגים" האלה. עניינם האמיתי והמשותף הוא בשמירת השקט במשק ודחיית ההחלטות המתבקשות עד כמה שאפשר. ההכרעות הקשות כבר ניצבות בפתח. על פי דיווחי העיתונות, כמה מהטייקונים לא יוכלו להחזיר את חובותיהם ב-2009 וב-2010. מה על הממשלה לעשות? שער החליפין של השקל, שהתנהג יפה בשנה האחרונה, פתאום מתפרע. האם ניהולו הוא בסמכות הממשלה, או בתחומו הבלעדי של בנק ישראל? מה משמעותה המקרו-כלכלית של רכישת 100 מיליון דולר ביום בשוק המטבע על ידי הבנק המרכזי? מה יהיה על שער המטבע ללא התערבות זו? מה יהיה על המשק ללא פיחות סדיר?

זה רק מדגם קטן מהסוגיות שממתינות למענה. נתניהו גם עיני חוששים מהמגמות המסתמנות ואף מכירים, כל אחד לעצמו, את חולשתם ואת קוצר ידם בהיעדר משנה סדורה לטיפול  בבעיות היסוד של הכלכלה. זה לא שיש משנה של הממשלה ומשנה של האיגודים המקצועיים, אין משנה בכלל. זאת בעקבות כישלונו של מודל השוק החופשי המוקצן, שמשל בכיפה בעשרים השנה האחרונות, וניוון המודל החלופי במשך אותה תקופה.

ולכן נתניהו-עיני-ברוש מבינים שחשוב להם לדבר ביניהם, חשוב להם לפנות לציבור ולהרגיעו, וחשוב להם לחלוק ביניהם את האחריות.  מצב חדש מוליד תפישה חדשה. במצב החדש הזה אין מנצחים. ולכן, גם אם תעירו את נתניהו-עיני-ברוש משנתם באמצע הלילה, ותתפשו אותם לשבריר שנייה חשופים ולא מוגנים, תסחטו משלושתם אותה תשובה אמיתית: לא מעניין אותנו אם ניצחנו או הפסדנו. מישהו שאג פעם לקהל "ה-ם מפח-דים"? עכשיו זה "אנ -חנו מפח-דים". אנחנו בלית-ברירה משלבים ידיים.

יש. יש ממסד, יש (מ)הפכה

"בעולם נהדר ואכזר", ספרו הנהדר והאכזר של אנדריי פלטונוב, הוא ספר חובה לכל מי שמתעניין ברפורמיזם חברתי. פלטונוב, מענקי הספרות הרוסית של ראשית המאה ה-20, מתאר בו את שלביה הראשונים של המהפכה הבולשביקית. ביד אמן, הוא מוביל את הקורא מהחזון לטירוף ושפיכות הדמים, ומשם, להתפכחות ואיבוד האמונה. קצת מטעמו של הספר אולי יעבור אליכם מקטעי הסיפור "חופרים יסודות".

וושצ'וב חושב, ומפוטר מהמפעל
 
"על מה חשבת, חבר וושצ'וב?"
"על תוכנית לחיים"…
"נו, ומה כבר יכולת לעשות?"
"יכולתי להמציא משהו שדומה לאושר, ותחושת המשמעות הייתה מעלה את פיריון הייצור"…
"אם נשקע כולנו במחשבות – מי יפעל בעולם?"
"בלי מחשבה – האנשים פועלים בלי משמעות ופשר!"

ווושצ'וב ומהנדס הבניין מתבוננים במגדל

וושצ'וב רואה את המגדל החדש שמוקם בעיר על ידי פועלי הפרולטריון ותוהה:
"האם לא נגרעת מהם תחושת חייהם שלהם ככל שנוספים נדבכים למבנה?…..אדם בונה בית – ובעצמו נהרס. מי יחיה שם אז?"

לעומתו, המהנדס פרושבסקי, הוגה הבית הכל-פרולטרי, מהרהר לעצמו ככה:
"עוד שנה יקום כל הפרולטריון המקומי וייצא מן העיר הזעיר-רכושנית וייכנס אל בית הענקים לחיות בו. ובעוד עשר או עשרים שנה יבוא מהנדס אחר ויבנה מגדל בטבור העולם, ובעולם הזה יתגוררו פועלי העולם כולו, מאושרים לנצח".

פועלי הבניין מאמצים ילדה

אמה, שהייתה הבת של בעל המפעל לאריחים, קרי, מהמעמד שדינו השמדה, מתה. ספרונוב, הפועל החרוץ מכולם, מכריז בדיון על גורלה: "חברים, אנחנו באמת צריכים פה איזה ילד: בדמותו נוכל לראות את המנהיגות של עולם המחר הפרולטרי!". ואכן, הילדה לא מכזיבה ומוציאה מפיה פנינים כגון: "הכי חשוב – לנין. ואחריו – בודיוני. כשהם לא היו, ובעולם היו רק בורגנים – אז לא נולדתי, כי לא רציתי. אבל ברגע שלנין בא – גם אני באתי."

הפועלים מתגייסים להקמת קולחוז
 
הלא היא הוצאת הרכוש מידי הקולאקים (האיכרים העשירים) והעברתו לרשות הכלל. אמצעי השכנוע כוללים נהרות דם והקמת "רפסודה לחיסול המעמדות, כדי שהמגזר הקולאקי ישוט מחר בנהר אל הים, ומשם עוד הלאה והלאה…"

הילדה מתה, ומה זאצ'וב הנכה אומר
 
"אי אפשר, ניקיט, אני כבר לא מאמין בשום דבר… אתה הרי רואה שאני נכה האימפריאליזם, ואילו הקומוניזם הוא עניין לילדים: בגלל זה גם אהבתי את נסטיה…ועכשיו, לפרדה, אני הולך להרוג את החבר פשקין".

המהפכה הרוסית, המתוארת כאן בהומור וזוועה, היא תופעה ששום דבר לא ישווה לה. בישראל מעולם לא התרחש אפילו משהו דומה. אולי משום שכאן ערב המדינה, וגם שנים רבות לאחר הקמתה, הזרם המוביל היה הזרם המרכזי של תנועת העבודה, בעצמו לא ממש ממסד מושרש, ושום ממסד רציני אחר לא עמד נגדו (אלא אם מחשיבים כמה איכרים במושבות הותיקות וכמה בעלי הון קטנים כ"ממסד").  ואולי משום שמקימי המדינה, שרובם גדלו במזרח אירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה והמהפיכה הרוסית כבר חוו די מהפכות בימי חייהם. אותו דור מייסדים גם גדל על ברכי החשיבה היהודית המזרח-אירופית, שכולה אירוניה וקבלה של המצב האנושי חסר השלמות – לא בדיוק בית גידול למהפכנים מנתצי-כל, מקימי מגדל כל-פרולטרי או כל-ליברלי.

כך, שבאופן פרדוקסלי, בישראל המילה מהפך נשמעה לראשונה דווקא כשמפלגות הימין עלו לשלטון.  אז כבר היה ממסד שאותו אפשר להרוס. המילה רפורמה החלה להתנגן לאחר תוכנית ייצוב המשק ובהשראתו של צוות מקצועי ליברלי. והמילה (מ)הפכה חוזרת על עצמה בוריאציות שונות דווקא בראיון ל"ביזנס וויק" שבנימין נתניהו נתן בתחילת כהונתו כראש ממשלה, פברואר 1997.

באותו טקסט, נתניהו מדבר על מהפכה בכלכלת ישראל, שבהמשך זוכה לשם טרנספורמציה (הפכה) וגם טלטלה. בהתייחסו לממסד הישן – הסתדרות, עסקים גדולים ובנקים טרם הפרטתם – נתניהו חולם בקול על "זעזוע עד ליסודות". ממסד זה גם זוכה בכתבה לשם חיבה מפי נתניהו – "נומנקלטורה", כינוי מקובל למקורבי השלטון בבריה"מ.

כך, בהפוך-על הפוך-על הפוך מגיעים לימים אלה. נתניהו משך עד לקצה החד את הרפורמה שהתחילה בתוכנית ייצוב המשק. בעת כהונתו כראש ממשלה יזם עימותים בלתי פוסקים עם ההסתדרות, שכוונתם התקשורתית הברורה: להמחיש כיצד ממסד וותיק יכול להישבר. מכאן, הדרך לרפורמות הייתה סלולה. במקום מהפכה סובייטית, קיבלנו מהפך אמריקאי ניאו-מוסרני: מצילים את החינוך התיכוני, מצילים את האוניברסיטאות. רק שלא ברור, מי מלבד המצילים רוצה כזאת הצלה.