בשבוע שעבר חגגתי את קריאת עמודו האחרון של "האיש בלא תכונות", ספרו הקלאסי של רוברט מוסיל אודות אירופה בפתח מלחמת העולם הראשונה. חגגתי את השתחררותי מספר ארוך (800 עמ'), כבד, לא תמיד בהיר. ספר שאינו מושך אך אי-אפשר להניחו מהיד. ספר שאינו עונה על הציפייה של סוף שהוא סוף הסיפור.
למדי אותנו את יסודות הסטטיסטיקה הכלכלית, ביקשה ממני קבוצת בוגרי המחנות העולים. אבל בלי מודלים סטטיסטיים משמימים, הם הוסיפו. נעניתי לאתגר, חיפשתי ומצאתי כי המשתנה הכלכלי האינטואיטיבי ביותר הוא האבטלה. מדידת אבטלה היא ספירה פשוטה של אנשים. היא אינה מותנית בהבניה קודמת של מושגים, נדבך אחר נדבך.
לפני מספר שבועות, נסעתי באוטובוס מתל-אביב לירושלים. הפלגנו באיילון-דרום, התקרבנו למזלג ימינה-אשדוד-שמאלה-ירושלים. איזה פנייה אני לוקח עכשיו? שאל הנהג את הנוסעים שעל ידו. שמאלה, הם ענו, והוא עלה בביטחה על כביש ירושלים. שם הוא שב והתעדכן: ואיפה בדרך אני אמור לעצור?
לא הופתעתי, תיארתי כאן בעבר סיפור דומה. אגד נעזרת בנהגים מחליפים מדי פעם. הם, כנראה, לא מספיקים ללמוד את מסלול הנסיעה לכל פרטיו. הפעם, ישבתי מאחורי הנהג, ולכן שמעתי טוב-טוב את מה שאמרה לו הנוסעת שהגיחה פתאום בריצה מהספסל האחורי, כעשר דקות אחרי שבעיית הניווט הקטנה נפתרה.
אחת-אחת נאספנו לשיעור היוגה בשבוע שעבר. כל אחת עם המונולוג שלה כמה-היא-לא-יכולה-יותר. אפשר לקרוא לדיבורים האלה התפנקות. אבל משהו באווירת עשר הדקות הראשונות של השיעור העיד שאין זה ככה. צחקוקים, קריאות ביניים, חוסר שקט במקום שאמור להיות מקדש של שקט.
כולנו בקבוצה נשים לא-צעירות. אנחנו זוכרות כל מלחמה, כל "פעולה" וכל "מבצע". אנחנו כבר לא מסוגלות לזכור כמה כאלה היו.
שקט ברשת. זה לא השקט הרגיל של קניות-סידורים-ראש-השנה. זה שקט של אחרי-הלם. אנשים אומרים לעצמם: הסיבוב הזה עבר בשלום, מה הלאה?
אחד מהבכירים והמנוסים בתחום יחסי העבודה בישראל זימר לי פעם את שיר הסיום שלו למשא ומתן מוצלח. "הרגתם אותי, גמרתם אותי", הוא אומר לצד השני, בידעו שכל סיום משא ומתן הוא תחילתו של המשא ומתן הבא. ולכן כדאי תמיד להשאיר את היריב מרוצה. המלכודות שהוטמנו לו יתגלו לעיניו בזמנו החופשי.
נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי את הפרשנויות בסגנון ביבי ניצח – עיני ניצח. נתניהו ועיני עצמם השתדלו בכל התבטאויותיהם לטשטש את מה שנחשב בעיניהם להישגים אישיים. בשיחה עם עיתונאים לאחר אישור התקציב, אמר נתניהו: "הצלחנו לעשות את האיזון הדרוש. שילבנו כאן ידיים כדי להגן על מקומות העבודה ולעזור לחלשים. זו לא רק קואליציה פוליטית, אלא ניסיון להגיע לאיחוד כוחות שאנו זקוקים לו במטרה לשמור על מקומות העבודה, לצמצם את האבטלה, להביא לצמיחה ולסייע לחלשים" (דהמארקר, 14.5.09). עיני, לצדו, טען כי המנצח בהליך אישור התקציב הוא "המשק כולו. הבהרנו לאורך כל הדרך שהעובדים מוכנים לתרום, ותרמנו. דאגנו שלפחות חצי מהכסף שעליו מוותרים העובדים ילך לקרן סיוע למפעלים. זו הפעם הראשונה שבה אנחנו מחוקקים חוקי עבודה יחד עם הממשלה" (דהמארקר, שם).
נתניהו ועיני, שני שועלי משא ומתן ידועים, נוהגים כאן לפי הכלל של אותו בכיר. מאוחר יותר, עוזריהם הנאמנים לחשו באזני העיתונאים מה שלחשו. כך יצא שרוב התקשורת מבליטה את "ניצחונו" של עיני, כמה עיתונאים מבליטים את "ניצחון" נתניהו.
מעניין לראות שדווקא דהמארקר מבליט את ניצחון עיני, ואילו דוברים שונים של השמאל הכלכלי-חברתי מדגישים את ניצחון נתניהו ואת ויתורי ההסתדרות. באופן טבעי כל צד היה רוצה לקבל יותר ממה שקיבל, ובאופן טבעי בכל מחנה יש כאלה החושדים במנהיגם ומבקרים את התנהלותו.
הפרשנות המפוכחת דווקא צריכה להאמין לשני המנהיגים. כן, בהרבה משאים ומתנים קשים העניינים לא נסגרים באופן לגמרי מלא. דוגמא טובה היא מתחום השכר. רוב השביתות מסתיימות בדיון לילי, שבסופו הדוברים המותשים יוצאים לעיתונות טרוטי עיניים כשבידם ראשי פרקים של הסכם. הפרטים (ואלוהים טמון בפרטים) מבוררים בדיונים נוספים (שלעתים מובילים לעוד שביתה ועוד שביתה) חודשים ושנים לאחר מכן.
נראה שהמשא ומתן על התקציב הפעם הוא בדיוק מהסוג הזה. הישגו הבולט של עיני הוא הסכמת הממשלה על הוספת מספר חוקי עבודה. לכאורה, הישג מרשים, אך נותר עוד הרבה כדי למלא אותו תוכן. החוקים עוד לא נוסחו ובוודאי שלא אושרו בממשלה ובכנסת. אם יאושרו, הציות לחוקי העבודה בישראל אינו מזהיר. הודעה לעיתונות של משרד התמ"ת (20.5.09) מצביעה על ירידה של 43% במספר התלונות נגד מעסיקים בינואר-אפריל 2009 לעומת התקופה המקבילה אשתקד. האם בגלל שהמצב הפך להיות נפלא, או בגלל שבתקופת אבטלה אנשים חורקים שניים ולא מתלוננים על מעסיקים מפירי חוק?
הישגו הבולט של נתניהו הוא הסכמתה של ההסתדרות להחלת רפורמות בחברת החשמל, בנמלים ובמנהל מקרקעי ישראל. זו הסכמה עקרונית והדיון על העיתוי והפרטים עוד יהיה מייגע. כדאי לזכור, ההסתדרות היא ארגון גג. בגופים שאמורים להיות מופרטים ישנם ועדים גדולים וחזקים שההפרטה מאיימת על קיומם. הם לא שותפו בהסכם, ויהיה מעניין לראות איך הם ינהגו בבוא העת, ומה יהיה לעיני לומר אז.
רוצה לומר, הן עיני והן נתניהו, כל אחד מהם העניק לחברו "הישג" שאותו יוכל לנפנף בתקשורת, אך עניינם האמיתי אינו ב"הישגים" האלה. עניינם האמיתי והמשותף הוא בשמירת השקט במשק ודחיית ההחלטות המתבקשות עד כמה שאפשר. ההכרעות הקשות כבר ניצבות בפתח. על פי דיווחי העיתונות, כמה מהטייקונים לא יוכלו להחזיר את חובותיהם ב-2009 וב-2010. מה על הממשלה לעשות? שער החליפין של השקל, שהתנהג יפה בשנה האחרונה, פתאום מתפרע. האם ניהולו הוא בסמכות הממשלה, או בתחומו הבלעדי של בנק ישראל? מה משמעותה המקרו-כלכלית של רכישת 100 מיליון דולר ביום בשוק המטבע על ידי הבנק המרכזי? מה יהיה על שער המטבע ללא התערבות זו? מה יהיה על המשק ללא פיחות סדיר?
זה רק מדגם קטן מהסוגיות שממתינות למענה. נתניהו גם עיני חוששים מהמגמות המסתמנות ואף מכירים, כל אחד לעצמו, את חולשתם ואת קוצר ידם בהיעדר משנה סדורה לטיפול בבעיות היסוד של הכלכלה. זה לא שיש משנה של הממשלה ומשנה של האיגודים המקצועיים, אין משנה בכלל. זאת בעקבות כישלונו של מודל השוק החופשי המוקצן, שמשל בכיפה בעשרים השנה האחרונות, וניוון המודל החלופי במשך אותה תקופה.
ולכן נתניהו-עיני-ברוש מבינים שחשוב להם לדבר ביניהם, חשוב להם לפנות לציבור ולהרגיעו, וחשוב להם לחלוק ביניהם את האחריות. מצב חדש מוליד תפישה חדשה. במצב החדש הזה אין מנצחים. ולכן, גם אם תעירו את נתניהו-עיני-ברוש משנתם באמצע הלילה, ותתפשו אותם לשבריר שנייה חשופים ולא מוגנים, תסחטו משלושתם אותה תשובה אמיתית: לא מעניין אותנו אם ניצחנו או הפסדנו. מישהו שאג פעם לקהל "ה-ם מפח-דים"? עכשיו זה "אנ -חנו מפח-דים". אנחנו בלית-ברירה משלבים ידיים.
"בעולם נהדר ואכזר", ספרו הנהדר והאכזר של אנדריי פלטונוב, הוא ספר חובה לכל מי שמתעניין ברפורמיזם חברתי. פלטונוב, מענקי הספרות הרוסית של ראשית המאה ה-20, מתאר בו את שלביה הראשונים של המהפכה הבולשביקית. ביד אמן, הוא מוביל את הקורא מהחזון לטירוף ושפיכות הדמים, ומשם, להתפכחות ואיבוד האמונה. קצת מטעמו של הספר אולי יעבור אליכם מקטעי הסיפור "חופרים יסודות".
וושצ'וב חושב, ומפוטר מהמפעל
"על מה חשבת, חבר וושצ'וב?"
"על תוכנית לחיים"…
"נו, ומה כבר יכולת לעשות?"
"יכולתי להמציא משהו שדומה לאושר, ותחושת המשמעות הייתה מעלה את פיריון הייצור"…
"אם נשקע כולנו במחשבות – מי יפעל בעולם?"
"בלי מחשבה – האנשים פועלים בלי משמעות ופשר!"
ווושצ'וב ומהנדס הבניין מתבוננים במגדל
וושצ'וב רואה את המגדל החדש שמוקם בעיר על ידי פועלי הפרולטריון ותוהה:
"האם לא נגרעת מהם תחושת חייהם שלהם ככל שנוספים נדבכים למבנה?…..אדם בונה בית – ובעצמו נהרס. מי יחיה שם אז?"
לעומתו, המהנדס פרושבסקי, הוגה הבית הכל-פרולטרי, מהרהר לעצמו ככה:
"עוד שנה יקום כל הפרולטריון המקומי וייצא מן העיר הזעיר-רכושנית וייכנס אל בית הענקים לחיות בו. ובעוד עשר או עשרים שנה יבוא מהנדס אחר ויבנה מגדל בטבור העולם, ובעולם הזה יתגוררו פועלי העולם כולו, מאושרים לנצח".
פועלי הבניין מאמצים ילדה
אמה, שהייתה הבת של בעל המפעל לאריחים, קרי, מהמעמד שדינו השמדה, מתה. ספרונוב, הפועל החרוץ מכולם, מכריז בדיון על גורלה: "חברים, אנחנו באמת צריכים פה איזה ילד: בדמותו נוכל לראות את המנהיגות של עולם המחר הפרולטרי!". ואכן, הילדה לא מכזיבה ומוציאה מפיה פנינים כגון: "הכי חשוב – לנין. ואחריו – בודיוני. כשהם לא היו, ובעולם היו רק בורגנים – אז לא נולדתי, כי לא רציתי. אבל ברגע שלנין בא – גם אני באתי."
הפועלים מתגייסים להקמת קולחוז
הלא היא הוצאת הרכוש מידי הקולאקים (האיכרים העשירים) והעברתו לרשות הכלל. אמצעי השכנוע כוללים נהרות דם והקמת "רפסודה לחיסול המעמדות, כדי שהמגזר הקולאקי ישוט מחר בנהר אל הים, ומשם עוד הלאה והלאה…"
הילדה מתה, ומה זאצ'וב הנכה אומר
"אי אפשר, ניקיט, אני כבר לא מאמין בשום דבר… אתה הרי רואה שאני נכה האימפריאליזם, ואילו הקומוניזם הוא עניין לילדים: בגלל זה גם אהבתי את נסטיה…ועכשיו, לפרדה, אני הולך להרוג את החבר פשקין".
המהפכה הרוסית, המתוארת כאן בהומור וזוועה, היא תופעה ששום דבר לא ישווה לה. בישראל מעולם לא התרחש אפילו משהו דומה. אולי משום שכאן ערב המדינה, וגם שנים רבות לאחר הקמתה, הזרם המוביל היה הזרם המרכזי של תנועת העבודה, בעצמו לא ממש ממסד מושרש, ושום ממסד רציני אחר לא עמד נגדו (אלא אם מחשיבים כמה איכרים במושבות הותיקות וכמה בעלי הון קטנים כ"ממסד"). ואולי משום שמקימי המדינה, שרובם גדלו במזרח אירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה והמהפיכה הרוסית כבר חוו די מהפכות בימי חייהם. אותו דור מייסדים גם גדל על ברכי החשיבה היהודית המזרח-אירופית, שכולה אירוניה וקבלה של המצב האנושי חסר השלמות – לא בדיוק בית גידול למהפכנים מנתצי-כל, מקימי מגדל כל-פרולטרי או כל-ליברלי.
כך, שבאופן פרדוקסלי, בישראל המילה מהפך נשמעה לראשונה דווקא כשמפלגות הימין עלו לשלטון. אז כבר היה ממסד שאותו אפשר להרוס. המילה רפורמה החלה להתנגן לאחר תוכנית ייצוב המשק ובהשראתו של צוות מקצועי ליברלי. והמילה (מ)הפכה חוזרת על עצמה בוריאציות שונות דווקא בראיון ל"ביזנס וויק" שבנימין נתניהו נתן בתחילת כהונתו כראש ממשלה, פברואר 1997.
באותו טקסט, נתניהו מדבר על מהפכה בכלכלת ישראל, שבהמשך זוכה לשם טרנספורמציה (הפכה) וגם טלטלה. בהתייחסו לממסד הישן – הסתדרות, עסקים גדולים ובנקים טרם הפרטתם – נתניהו חולם בקול על "זעזוע עד ליסודות". ממסד זה גם זוכה בכתבה לשם חיבה מפי נתניהו – "נומנקלטורה", כינוי מקובל למקורבי השלטון בבריה"מ.
כך, בהפוך-על הפוך-על הפוך מגיעים לימים אלה. נתניהו משך עד לקצה החד את הרפורמה שהתחילה בתוכנית ייצוב המשק. בעת כהונתו כראש ממשלה יזם עימותים בלתי פוסקים עם ההסתדרות, שכוונתם התקשורתית הברורה: להמחיש כיצד ממסד וותיק יכול להישבר. מכאן, הדרך לרפורמות הייתה סלולה. במקום מהפכה סובייטית, קיבלנו מהפך אמריקאי ניאו-מוסרני: מצילים את החינוך התיכוני, מצילים את האוניברסיטאות. רק שלא ברור, מי מלבד המצילים רוצה כזאת הצלה.
אחד מהספרים הבודדים המרתקים באמת, שנכתבו על כלכלת ישראל, הוא ספרו של מיכאל ברונו על תוכנית ייצוב המשק של 1985. ברונו, שהיה פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ירושלים, ונגיד בנק ישראל בשנים 1991-1986, נחשב לאדריכלה הראשי של התוכנית. הסתכלותו האישית מופיעה בספר Crisis, Stabilization, And Economic Reform, Oxford University Press, 1993.
נזכרתי בספר, לאחר שראיתי את כותרות הענק בעיתונים על חזרתה של האינפלציה. על פי נתוני נובמבר, יש סיכוי רב שהאינפלציה ב-2007 תחצה את קו ה-3%. מאז 2003, זה הקו העליון של יעד האינפלציה בישראל. ומעל הכל, מרחף החשש להמשך עליית המחירים, והאצתה. בעולם, מסתמנת התייקרות עקבית במחירי חומרי הגלם. יש האומרים שהיא תימשך עוד זמן רב, בגלל כניסתן של סין והודו למעגל הצריכה והייצור התעשייתי.
זה, אם כן, המקרה הקלאסי של זעזוע חיצוני מעורר אינפלציה. המשך הסיפור תלוי בתגובת מעצבי המדיניות, ולא רק בישראל. בשנות ה-70 וה-80 זה לא נגמר טוב. העלאת מחירי הדלק, במיוחד בשנים 1973 ו-1979, הקפיצה את המחירים העולמיים. בישראל, נוספה אליה חריגה תקציבית עקב מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון. התוצאה, אינפלציה שהלכה וטיפסה ממדרגה למדרגה – 10% ב-1970, 111% ב-1979, ושיא של 445% ב-1984. אז, כבר כולם השתכנעו שצריך לפעול.
דרך הפעולה מתומצתת בכותרת ספרו של ברונו: "משבר, ייצוב ורפורמה כלכלית". ומתחתיה, באותיות קטנות: "ריפוי בעזרת קונסנסוס". ברונו מתאר חודשים של התלבטויות וניסיונות כושלים. לא מפני שהתרופה לדיכוי מיידי של אינפלציה הייתה בלתי ידועה, אלא משום שלא הייתה רצויה בגלל תופעות הלוואי שלה.
אותה תרופה היא טיפול הלם על ידי כיווץ תקציב והקפצת ריבית. הפעלתה, פעמים רבות, מצליחה להחניק את עליית המחירים בבת-אחת. לכאורה, נס מדיציני, אך, בפועל, הפרעה מערכתית קשה, שעלולה להיות מלווה בשיעורי אבטלה גבוהים, גם אם לתקופות קצרות (Bruno pp. 4-6 (
ולכן, בתוכנית הייצוב של 1985, הוחלט על הסתייעות ברפואה משלימה. לצד הכיווץ התקציבי והזנקת הרבית, הופעל מרכיב של הסכמה בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים. שלוש צלעות המשולש, נדברו ביחד להקפיא מחירים, שכר ושער חליפין, לאחר שאלה הובאו עד כמה שאפשר לאיזון בנקודת ההתחלה. מאותה נקודה ואילך, העלאות המחירים והשכר נדרשו לאישור הממשלה. שער החליפין ממילא נוהל על ידה. מרכיב הטרודוקסי (לא-אורתודוקסי) זה של התוכנית, שהובא כדי להמעיט ככל שאפשר בטיפול ההלם, הוא החידוש העיקרי בה, שאומץ לאחר מכן במדינות אחרות. הוא גם מקור גאוותו של אדריכלה.
מעניין לראות, כי ברונו בתיאור שיטת ההלם שעדיין ננקטת באירועי אינפלציה רבים, משתמש במילה רפורמה בנוסח הבא: "כל האינפלציות הגיעו לשיא של 100% לחודש ויותר…. לפני שהריפוי בהלם משך את האינפלציה למטה בבת-אחת, באמצעות צעדים שבתוכם רפורמה תקציבית ומוניטרית" (Bruno p. 4).
המילה רפורמה מופיעה גם בכותרת ספרו, והיא בעלת משמעות רחבה יותר מאשר הצירוף השגרתי של ריסון תקציבי ומוניטרי. למעשה, תוכנית ייצוב המשק היא קו פרשת המים של כלכלת ישראל. בעקבותיה, היא שונתה מן היסוד. כל מה שיש היום בכלכלה: ממשלה קטנה, הסרת הבקרות והפיקוחים, פתיחת המשק ליבוא, שחרור תנועות הכספים וההון, ההפרטה – כל זה הוא תוצאת תוכנית הייצוב.
תוכנית ייצוב המשק לא הסתיימה ב-1985. מעצביה השתמשו בלקחי האינפלציה, ובהצלחת צעדי החירום שננקטו, כדי להחדיר מהפיכה כלכלית לישראל. כמה מהמלצותיהם היו בלתי נמנעות. אחרות, שנויות במחלוקת עד היום, הובלעו באווירה הציבורית הפתוחה לשינוי עקב טראומת האינפלציה וריפויה. תוכנית ייצוב המשק היא, אם כן, האמא של הרפורמציה בישראל. אחריה, הפעלת רפורמה ועוד רפורמה נראית כדבר המובן מאליו.
דווקא בגלל זה, כדאי לשים לב למשפט נוסף בכותרת ספרו של ברונו, שאמנם מודפס למטה באותיות קטנות: "ריפוי בעזרת קונסנסוס". ההסכמה, המבוססת על יכולת ההידברות בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים, היא אחת מאשיות התוכנית. ברונו בחר לשים אותה בכריכה.
ובכלל, בהערת אגב, העניין הרב שספרו של ברונו מעורר אינו בהכרח נובע מהזדהות עם כל מה שכתוב בו. אלא, במידה רבה, מזיהוי המתח הפנימי של הכותב בין ההלם להסכמה, ובין גאוותו על סיפור ההצלחה הכביר של תוכנית הייצוב, להתכחשותו להאטה בצמיחה וההרס של מגזרי ייצור שלמים שבעקבותיה.
נזכרתי, בכל אלה, עם פרסום הסימנים להתאספות אינפלציה מחדש. זה לא שכל תרחישי האינפלציה דומים זה לזה. אבל משהו בצירוף הנתונים: התייקרות חומרי הגלם, פרפורי הבורסות, הפסדי העתק בכמה מבנקי ההשקעות הגדולים והנחשבים – מעורר אי-נוחות.
ומה יהיה אם האינפלציה תתחיל לטפס שוב? האם בישראל, 2008, אפשר יהיה לגבש הסכמה משולשת כמו אז? זו בוודאי שאלה שצריכה להתחיל להישאל. מי יהיה עכשיו מוכן לשבת לדבר – התאחדות התעשיינים המפוצלת והחלשה? ההסתדרות שכוחה תש? לאחר ששיטת הרפורמה הובאה עד הקצה, אפילו המורים, אפילו חברי הסגל האקדמי, מאבדים את היכולת לתקשר. והם הרי מה תפקידם, אם לא ללמד את כולם איך מדברים.
במאמץ לבדל בין תכנון כלכלי לרפורמה, שכחתי להגדיר מה זה בכלל תכנון. ובכן, תכנון הוא הצבת יעדים, ועיבודם לצעדים ישימים. את היעדים יכול להציב הדרג הפוליטי או הדרג המקצועי, ותרגומם לצעדים נעשה על ידי הדרג המקצועי. אבל תכנון, במהותו, הוא רב-שיח. כי מה אם הדרג הפוליטי לא מרוצה מהיעדים שהדרג המקצועי מציב? או שהוא חושב שהאמצעים הנגזרים מהם קשים מדי? ומה אם הדרג המקצועי סבור שיעדיהם של הפוליטיקאים לא ניתנים להגשמה? על הכל מדברים, וגם הדרג המקצועי בדרך כלל לא שר בקול אחד.
על כן, כשאומרים תכנון – כאילו דבר אחד – מתכוונים לעשרות דברים שונים. מה שתיארתי כאן הוא תכנון בדמוקרטיה מערבית. וכבר על ידי התיאור, אני מקווה שהצלחתי לחסל סטיגמה נפוצה. תכנון – זה לא רק הדגם הסובייטי התקוע במוחם של כמה אנשים. נכון, היה פעם תכנון כזה שהורה למפעלים כמה זוגות נעליים לייצר מכל סוג. זה לא התכנון שעליו אני ממליצה.
מה כן עושה תכנון מערבי? מה עשו כאן, במשרדי הממשלה, מראשית שנות ה-50 ועד לראשית שנות ה-90? מה אני עשיתי במשרד התעשייה והמסחר בשנות ה-70 וה-80? הנה תיאור חלקי שיבהיר את המושג.
תכנון נפתח בהצגת יעד כמותי, כמו, למשל, יעד כמותי לצמיחה. נגיד, 5% לשנה בין 2007 ל-2012. 5%? למה דווקא 5%? אפשר 4.9%, 4.8%, 4.7% ועוד. כל מתכנן טוב לומד שעשירית האחוז לשנה זה המון. כי תכנון עושים לכמה שנים, ובתחשיב ריבית דריבית כל הבדל קטן מצטבר להרבה. עכשיו, שואלים איך ה-5% האלה יושגו. הגדלת הצריכה הפרטית? הגדלת ההשקעות? הגדלת הייצוא? ואם ייצוא, איזה ענפים? חייבים להגדיר את היתרון היחסי של ישראל. איפה המשק הזה מתמודד הכי טוב.
הגדלת ייצוא שנשענת על ענף האלקטרוניקה, למשל, דורשת הוספת אלפי מהנדסים בשנים הבאות. כשעבדנו על התוכניות במשרד התעשייה והמסחר, קיימנו קשר רצוף עם הטכניון, עם מכללת שנקר, ועם מוסדות השכלה גבוהה אחרים. נציגיהם בילו אצלנו שעות רבות. מבחינתם, היכולת להציג מערך נתונים מסודר על צרכי המשק בעתיד תאמה לסיסמא יידע הוא כוח. הם יכלו לבוא לממשלה ולומר: רוצים ייצוא אלקטרוניקה או אפנה בעוד עשר שנים? הבו לנו מימון להגדלת החוג להנדסת תעשייה וייצור.
חמש עשרה שנה שנות ישיבתי במשרד סיפקו הזדמנויות לא מעטות להפגשת הנתונים שהנפקנו עם המציאות. נכון, היו לפעמים מקרים לא נעימים. אבל חשוב להדגיש, ואולי זה סוג של אליבי מתוחכם, כי תכנון אף פעם אינו מתיימר לחזות את מה שיקרה. הוא רק עוזר לממשלה לברור את האמצעים שיקרבו אותה ליעד מוגדר. זה ההבדל בין תכנון לחיזוי. חיזוי הוא סוג של נבואה. תכנון הוא רק תרגיל אינטלקטואלי לבדיקת סבירות של תרחישים, ולאיתור האמצעים להגשמתם.
דעיכתו של התכנון התרחשה בד בבד עם עליית השוק החופשי. תחילתה בישראל, בסוף שנות ה-80, כחלק ממגמה כלל-עולמית של ליברליזציה, דה-רגולציה, פרייבטיזציה וכל שאר הדקלום החביב. לגיטימי לשאול, למי אכפת שהרשות לתכנון כלכלי נסגרה, ומחלקות התכנון בשאר משרדי הממשלה הפכו לשרידים של מה שהן היו פעם. הנה תשובה חלקית – כמה דוגמאות לחלל שהתכנון הותיר אחריו.
מי שיחפש היום נתונים מעודכנים על מספר המהנדסים בענף הכימיה בתעשייה, יתקשה למצוא. הסקר המקיף האחרון על הרכבו המקצועי של כוח אדם בתעשייה נערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 1997. מאז, חלף עשור, ענף האלקטרוניקה זינק לשיא פריחתו, ועבר לשלב של התקדמות יותר אטית. מראשית שנות ה-2000, כוכב הייצוא החדש בישראל הוא ענף התרופות. קשה למצוא עדות להתעניינות ממשלתית רצינית במהפך שחל. לפחות, אין לה ביטוי בנתונים המתפרסמים. במקום זה, כך ניתן להתרשם, מקדישים את הכוחות לייעול מוסדות ההשכלה הגבוהה.
אין זכר להתעניינות גם במצב החינוך התיכוני-מקצועי, והקורסים להכשרה מקצועית שנוהלו בזמנו על ידי משרד העבודה. מדהים לראות, איך שני גופי הכשרה רציניים חוסלו בעזרת קלישאות – לא כדאי, לא יעיל, לא תפקיד הממשלה, למה לשלוח אנשים לחינוך מקצועי נחות. תשאלו את חברתי, מעצבת אופנה, איך ואיפה, בשוק החופשי, מוצאים תופרות שיודעות מה הן עושות. תודה, אמא רוסיה, שמה נתנו הכשרה מקצועית ראויה.
בתעשייה, בכלל, מתלוננים על מחסור בטכנאים ופועלים מקצועיים. וכנגד הקלישאות, כדאי להזכיר מה שהתכנון תמיד ידע: התעשייה היא מקום עבודה טוב. ענף בו חוקי העבודה מקוימים, לועדים יש עדיין מילה, ונציגות העל – התאחדות התעשיינים – מכבדת את ההסתדרות. והנמלטים מהחינוך המקצועי הדכאני? לא מעטים מהם ודאי נהנים מהחופש הנפלא שחברות כוח האדם מספקות לעובדיהן.
הרביתי בכוונה בפרטי-פרטים, כדי להמחיש עד כמה התכנון הכאילו אפור רגיש לצבע, ומתעכב על כל גוון. דמיינו לעצמכם, עכשיו, את תמונת השוק החופשי בישראל בעשרים השנה האחרונות: שחור-לבן – רק תתנו לשוק לפעול; תיקון אקספרס – מוחקים ברגע כל מה שהיה, והופ, אנחנו באוטופיה.
מי ששורד מספיק שנים במקצוע הקשה, שקוראים לו כלכלה, רואה איך גלגל הדעות מסתובב. כשהגעתי למשרד התעשייה והמסחר בראשית 1977, היה התכנון הכלכלי כבר מעבר לשיא פריחתו. זאת, לאחר 30 שנה של משילה בכיפה, מאז סיום מלחמת העולם השנייה.
כן, באירופה המוכה לאחר המלחמה, לא חיכו ליד הנעלמה שתקים מחדש את הערים החרבות, ותיצור משרות למיליוני המובטלים. ולו רק, משום שרבות מהמשפחות שהניעו קודם לכן את הכלכלה איבדו את הונן, והכסף הגדול מתוכנית מרשל האמריקאית הועבר לידי הממשלות. אבל, עוד לפני זה, במערב אירופה באותה תקופה, שרתה רוחה של התפישה הקיינסיאנית, בעקבות פרסום "התיאוריה הכללית של התעסוקה, הרבית והכסף", ב-1936. אחת מנגזרות התיאוריה הזו, שדגלה בהתערבות ממשלתית בעת שפל, הייתה התכנון הכלכלי. כי אם מוטל על הממשלה להזרים כספים בשעת משבר, עדיף שתגדיר מראש בשביל מה, ובאלה ערוצים.
תגובתי לתכנון, כשנתקלתי בו לראשונה, הייתה די מסויגת. במשרד התעשייה והמסחר, באותה תקופה, הכינו תוכנית פרטנית לכל עיר פיתוח. כך, יכולתם למצוא בתוכנית ל-1990 את מספר המועסקים (50 בדיוק) בענף העץ בירוחם, ובענף ההלבשה (535, לא פחות) באופקים – נתונים אמיתיים מחוברת "יעדים לפיתוח התעשייה 1978-1990" (המרכז לתכנון תעשייתי, משרד התעשייה והמסחר, 1981). אני, שהגעתי לשם מלימודי התואר השני, שנטו חזק לכלכלה חופשית, לא ממש התלהבתי להיות מעורבת בתחשיבים האלה.
חלפו 30 שנה, וגם היום לא הייתי מכינה תוכנית ענפית מפורטת לירוחם. ובכל זאת, אני מבינה את הערך שהיה להכנתה. היא אילצה אותנו, כלכלני המשרד, לנסוע לירוחם, להקשיב לפקידי המועצה שם, להיכנס לאולמות העבודה, חדרי האוכל והשירותים במפעלים. אחרי ביקור כזה, לא יכולנו למחוק את הדיסקט. משהו מירוחם חלחל להחלטות המקרו-כלכליות.
המהפך הפוליטי של 1977 הביא לחיסולו ההדרגתי של התכנון במשרדי הממשלה. התכנון נתפש כאנטי-תזה לשוק החופשי, שנחרט על דגלן של כל הממשלות מאז. ובמיוחד, התכנית לייצוב המשק של 1985, החדירה למדיניות הכלכלית תחושה של דחיפות: חייבים לבנות מחדש את המשק, כך שלא יידרדר לאינפלציה חוזרת. הרצון הזה, לתקן דברים מהר, הוא שהציב בקדמת הבמה את הרפורמציה. רפורמה בשוק ההון, רפורמה בקופות הגמל, רפורמה בקרנות הפנסיה, רפורמה בחינוך, רפורמה בבריאות, רפורמה עם כל דבר.
אבל הגולם, שהובא לעולם כדי לטלטל כמה מאובנים, קם בשנים האחרונות על יוצרו. שביתת המורים. התנגדות הסגל האקדמי, התקוממות הסטודנטים – כל אלה הם סימפטומים להתערערות השלטון המרכזי. וכדי להבין איך הרפורמות גורמות להקצנה הזו, הנה תיאור השיטה הנגדית – שיטת התכנון. שיטה, שביטאה כבוד מצד הרשויות לנתיניהן, ובתמורה, כמובן מאליו, החזירה כבוד מהנתינים לרשויות.
מתחילים (או לא) בהגדרת יעד
תכנון כלכלי נפתח בהגדרת יעד ברורה. כמו, למשל, השגת תעסוקה מלאה בירוחם ב-1990, או צמצום שיעור האבטלה בכלל המדינה ל-5% ב-2020. הגדרת היעד קוראת לדיון ציבורי: זה היעד, אלה האמצעים, אלה המחירים שישולמו. גם אם הלבוש הכמותי אף פעם אינו הכי מדויק, עדיין מתבררים היחסים בין המשתנים. ובעיקר, ניתן לחלוק על היעד מלכתחילה, ולערער על מחיר השגתו.
רפורמה, לעומת זאת, נפתחת ונסגרת בצעדים. אין לה יעד מוגדר, אבל כאילו מובן מאליו שהיא באה לעשות טוב. מישהו יכול לומר, מהי מטרת רפורמת קרנות הפנסיה? הסרת עול מימון הפנסיה מעל הממשלה? חיסכון תקציבי? ומה אם כמה קרנות יתמוטטו מחמת ניהול רע? הממשלה ערבה להן? עד כמה? מה הקשר בין יציאת קרנות הפנסיה לבורסה והנפקתו ההמונית של אג"ח הזבל? מישהו כימת את העלות לעם ישראל אם וכאשר אג"ח הזבל יתרסק?
ממשיכים (או לא) ביישום זהיר והדרגתי של הפרטים
התכנון הכלכלי, במהותו, הוא שיטת הידברות. כשעבדנו על תכנית לפיתוח התעשייה במשרד התמ"ס, נפגשנו עם כל מחלקות התכנון (שנגוזו מאז) במשרדי הממשלה. קיימנו קשר הדוק עם התאחדות התעשיינים עם איגוד לשכות המסחר ועם ההסתדרות. דיברנו עם תעשיינים בכירים, ביקרנו במפעלים, הקשבנו לנציגי העובדים וגם לאנשים שפגשנו בקו הייצור. בדקנו את המספרים מדי תקופה, ושינינו בהתאם להתפתחויות. התבשיל הסופי הדיף ריח של הסכמה.
צריך עוד לומר שרפורמות לא עושים ככה? אני, לפחות, מרוב הרפורמות, זוכרת משפט מפתח אחד: "מסקנות הועדה הן מקשה אחת". מקשה? איך אוכלים מקשה? המורים, הסטודנטים, הסגל הבכיר באוניברסיטאות – כולם מסבים את הראש, לא לבלוע ולא להקיא.
עד, שהגלגל שוב מסתובב
שיטת הרפורמות בישראל פורחת מאז המעבר לשוק חופשי וגלובליזציה. היא חלק ממערך עולמי נרחב. החדרתה לישראל, בסוף שנות ה-80, נעשתה בחסות ההלם שלאחר האינפלציה הגדולה ותוכנית הייצוב. כלכלנים בכירים, שהבינו את העצמה שהיא מוסרת לידיהם, תמכו בה. פוליטיקאים כוחניים, ואנשי עסקים מתוחכמים הבינו ישר את יתרונה על התכנון: פחות פומביות, פחות מעצורים לכוונותיהם הבלתי סבירות של כמה מהשרים להיטיב עם מקורבים. כך שגשגה לה שיטת הרפורמות עד הלום. כעת היא מתקרבת לקצה. בפתח, ונקווה שלא לאחר משבר, התכנון כבר עומד ומחכה.
עידן השוק החופשי 