היא אמנם קיבלה את לוח נסיעותיו הקרובות של ראש הממשלה, אך היא לא יודעת מה יש לה לחפש באירופה. היא כאן, עדיין גבוהה (5.4% בינואר האחרון, לעומת מקבילו אשתקד) בדיוק כמו באיחוד האירופי באותו חודש. היא נמוכה מזו שבארה"ב (6.4% בינואר). אז מבחינת האינפלציה עדיף להישאר בארץ. ובפרט, שמדד ארה"ב האחרון הוא הנמוך ביותר מאז אוקטובר 2021.
מסר מעניין מפורום דאבוס, שבדרך כלל מתיש אותי בטמטומו ובאדישותו. קבוצת מיליארדרים ומיליונרים חתמה על מכתב הקורא להטיל עליהם עוד מיסים. כך מדווח על ידי דפנה מאור בדה-מארקר. יותר מ-200 מיליונרים ומיליארדרים, בעיקר מארה"ב ומאירופה, חתומים על המסר. הם מדברים על עושר שזורם אך ורק למעלה, בחמשת העשורים האחרונים, ועל ההקצנה, לאחרונה. בשתי השנים הראשונות של הקורונה עשרת האנשים העשירים ביותר בעולם הכפילו את עושרם, בעוד ש-99% מהאנשים סבלו מירידה בהכנסה. על פי ארגון הצדקה, אוקספאם, המאון העליון בעולם גרף לכיסו 63% מהגידול בעושר ב-2021-2020. בתום אותן שנתיים, וכנראה לא במקרה, החלה אינפלציה שלא נראתה כמוה כבר 40 שנה.
לא משהו, על פי הנתונים. אינפלציה של כ-5% לשנה ב-2022, עלייה של 1.9% בלבד בתמ"ג ברבעון השלישי של 2022 לעומת קודמו. זה לכאורה מסכם הכל. אבל אתם יודעים מה יחסי לנתונים. אני מעדיפה להתרשם בשטח. אז בשבוע שעבר הייתה לי הזדמנות, ביקרתי במספרתי האהובה בירושלים.
ממש לא, אם מביטים מתוך הביוגרפיה המקצועית שלי. כשהתחלתי את לימודיי, בשנות הששים, למדנו בקנאות דתית את המודל הקיינסיאני. הוא לא היה 'המודל הקיינסיאני', הוא היה הכלכלה. כששבתי למ.א. בכלכלה ב-1971, כבר היינו עמוק במודל הניאו-ליברלי, למרות שאף אחד לא העז לקרוא ללימודינו כך. יותר מזה, ספרי הכלכלה התעקשו לומר שהם עדיין קיינסיאניים. אך, בפועל, ניתוחם היה ניאו-ליברלי במידה רבה.
בארה"ב, רואים תגובה מאד שיטתית להעלאות הריבית שהחלו במארס 2022. הן החלו ב-0.25% לחודש, וצמחו עד ל-0.75%. שער הריבית מגיע ל-4% עכשיו, לאחר שעמד תקופה ארוכה על 0.25%. מעניין לראות שמדד המחירים לצרכן החל להגיב ארבעה חודשים לאחר פתיחת ההעלאות – בחודש יולי. אותו חודש, היה שינוי המדד, מנוכה העונתיות, אפס אחוזים לעומת קודמו. לאחר מכן, עשירית האחוז, ובאוקטובר – 0.4%. זאת, בעוד שבארבעת החודשים שקדמו, כל שיעורי האינפלציה, לבד מאחד, הגיעו לאחוז אחד ויותר מדי חודש. וב-13 החודשים, מאז אוקטובר שעבר, כל שיעורי האינפלציה, מנוכי העונתיות, חודש לעומת קודמו, הגיעו ל-0.6% ומעלה.
הייתה שנה מוזרה, לא נכחיש. החצבים בחצרנו העליונה לא פרחו – גוש בצלים שבשנים מסוימות מוציא שלושים פרחי חצב. רק בצד, פרח חצב אחד ויחיד, מצמח שנבט לפני מספר שנים. עץ הפומלה של השכנים כבר נושא פירות גדולים, ואיתו עוד עצי הדר בסביבה. ובגינה, בקדמת הבית, צמחו בעיקר עשבים שוטים ענקיים. הם כיסו את פרחי הציניה והפטוניה, מאיפה הם הגיעו? הם לא היו כאן מעולם.
המדד ירד, הכריזו בטלוויזיה ערב חמישי. מדד אוגוסט צנח ב-0.3% לעומת יולי. סיבה למסיבה? לא ממש, אם כי התרגשות ברגע הראשון.
מהי ריבית? חשבתי פתאום לעצמי. אנחנו כותבים על ריבית בוקר וערב, האם הגדרנו מהי ריבית? נכנסתי לכל ספרי המבוא לכלכלה שאני מכירה. כולם כמובן עוסקים הרבה בריבית, אף לא אחד מהם מגדיר מהי ריבית. מעניין, אמרתי לעצמי. עד שנתקלתי בסמואלסון (בסט סלר עתיק יומין של פול א. סמואלסון), שכדרכו לא מסוגל לטייח דבר. סמואלסון כותב כי ריבית היא גמול ההון, כפי ששכר הוא גמול העבודה.
זה אולי ייראה לכם מנג'ס, אבל אני מאמינה שאי אפשר להבין כלכלה בלי זה – בלי מעקב פרטני אחר הנתונים. ובכן, מתברר כבר ממבט ראשון, שמה שקרוי האינפלציה של שנות השמונים היא בעצם האינפלציה של שנות הששים, ואולי גם של שנות החמישים – האינפלציה מאז קום המדינה ועד היום. כי עליות מדד של 2% ו-3% היו בעצם רק פעמיים כל התקופה, ב-1959–1960, וב-1967-68. שאר הזמן, עליות המחירים גבוהות יותר. זאת, משום שלא הפנו לשם תשומת לב. לא התמקדו באינפלציה, אלא בהקמת תשתיות ומבנים למען העולים החדשים.
עידן השוק החופשי 