כך אמר מנהל המאפיה במרכול "שלי" לבעל חנות המעדנים שליד המרכול. זה היה לפני חנוכה, הוא התכוון לשמן שבסיר טיגון הסופגניות. מיד ידעתי איפה אני לא קונה את הסופגניות לחג. הבחור מהמעדנייה, לעומתו, הצהיר שהוא מחליף את השמן פעם ביום.
""חקר הריכוזיות" ו"החברתיות" מבריחים את גב' כהן מהפוליטיקה. גב' כהן כבר לא מצפה לשום דבר. גב' כהן לא מצביעה בבחירות, לכן קולה נפקד גם מהמנדטים שמקבלות מפלגות השמאל הסוציאל-דמוקרטי בסקרים.
על המימד הדתי הגלום במודל התחרות המשוכללת העירו כבר רבים וטובים. בעברית מדוברת, "תחרות משוכללת" היא "תחרות מושלמת" (perfect competition במקור). ומה מושלם בעולם הזה חוץ מהקדוש-ברוך-הוא, בורא עולם, בורא התחרות המשוכללת.
מאמר חדש שלי בנושא הריכוזיות עלה היום באתר התוכנית לכלכלה וחברה במכון ון-ליר. מגזין מס. 3 של התוכנית כולל מאמרים מעניינים נוספים. קראו ותיהנו.
התחושה הזו רק מתחדדת אצלי כל הזמן. אין לי כוח לטענות סמול-יאמין, שוק-חופשי-שוק-לא-חופשי, ממשלה-טובה-ממשלה-רעה, קיינס-הומו-קיינס-לא-הומו.
כמה הרבה עוסקים ב'חטאיו' של ראש הממשלה. כמה מעט עוסקים בתהליך המכוון של ייתור מוסד ראש הממשלה, וערעור תכלית קיומו.
כשרוצים לעורר חיוך של מישהו, לא מותחים בכוח את שפתיו. מדגדגים את כף רגלו בעדינות, אמרה לנו מורתנו ליוגה, כשרצתה להמחיש את כוליות הגוף – דבר קשור בדבר. שמעתי, ומחשבה חדשה הצטרפה למחשבות היוגה שריחפו בקלילות במוחי.
ריכוזיות המשק הישראלי אינה מתכונותיו המלבבות. עובדה. אבל היא מום מולד, תכונה בלתי ניתנת לשינוי. גם זו עובדה. משק קטן יהיה תמיד משק ריכוזי ברוב תחומיו בגלל כלל יסוד של הכלכלה – "יתרונות לגודל". רוב ההתארגנויות הכלכליות יעילות יותר בקנה מידה גדול (כמובן, לא עד אינסוף). הבחנה זו היא שעומדת בבסיס ההתחברות לכפרים, לשבטים, למדינות, ובבסיס המהפכה התעשייתית של המאה ה-18.
מחמת היתרונות לגודל, שולטים בישראל שלושה בנקים גדולים, כמה חברות סלולר, מספר קטן של רשתות שיווק מזון, ומעט מתחרים כמעט בכל תחום – מביטוח ועד ליבוא תרופות. יש לזה פיתרון מבני? כנראה שלא. ולראיה, ממשלות ישראל ניסו למשוך לכאן בנקים זרים והם לא באו. השוק עצמו קובע את מספר הפעילים בו. ובאמת, חמישה בנקים במקום שלושה לא ישנו באופן מהותי את המודל שאינו מודל של תחרות משוכללת לפי הספר. גם עם חמישה בנקים ימשיך לקרות מה שקורה עכשיו: תיאום סמוי או תחרות פרועה ומזיקה.
עד כאן, מספר מילים על הריכוזיות הענפית – מספרם המועט של המתחרים בכל ענף ובכל תחום. אבל מעבר לריכוזיות הענפית, התפתחה בישראל עוד תופעה מדאיגה שאני מכנה 'תמנוניות'. התמנוניות היא התארגנותם של מספר גופים עסקיים תחת פירמידת שליטה – מבנה רב-זרועות שיש לו יד ורגל בכל דבר. התמנוניות היא במידה רבה פועל יוצא של הריכוזיות – ניצול מתקדם יותר של ההון ושל הכוח שהושג בעזרת שליטה בתחום מסוים. ואגב, במידה רבה של צדק אומרים שגם חברת העובדים ההסתדרותית שקרסה בסוף שנות ה-80 הייתה מעין תמנון. והנה, אנו רואים מה עלה בגורלה. יתכן מאד ששמץ מחששותיו של בנק ישראל נובע מפיסת היסטוריה זאת.
הדיבורים על הריכוזיות, אם כן, יש להם סיבה טובה. אך כמה מהפתרונות המוצעים די מצחיקים. הומוריסטית במיוחד היא הצעת החוק שהוגשה לצמצום כוחן של קבוצות ריכוז (גופים מעטים המחזיקים ביותר מ-50% מהשוק בענף מסוים) ולהרחבת פיקוחו של הממונה על ההגבלים העסקיים עליהן. אם תרומתו של הממונה על ההגבלים העסקיים להסדרה היא כה רבה, איך זה שהריכוזיות במשק הישראלי לא פסה, והתמנוניות דווקא עולה ופורחת מאז ראשית שנות ה-90 – עידן היווסדו של הממונה במתכונתו הנוכחית?
ובכלל, נדמה כי הכרזת מלחמה כוללת על הריכוזיות או על התמנוניות תשיג ניצחון הרואי כמו זה המושג כל קיץ במלחמה נגד חום יולי-אוגוסט. חום יולי-אוגוסט בוטל? ממש לא. מזגן, אבטיח, מים קרים, בלי תנועות מוגזמות, ואנחנו בספטמבר. גם בעניין הריכוזיות-תמנוניות לא יועילו מחוות גדולות מן החיים, אלא דווקא טיפול קטן-קטן. ובמיוחד שכל ענף וכל פירמידת שליטה הם גם מקור פרנסתם של אלפי עובדים.
איך מתחילים? דווקא בהכרה בעובדה היבשה: ריכוזיות היא תופעת טבע בישראל. היא גוררת אחריה תמנוניות. אפשר לטפל בסימפטומים של התופעה. אפשר גם לחסום לאט ובאופן מבוקר את מקורות חיותה.
להחלשת הסימפטומים אין ברירה אלא להחזיר את הרגולציה הצרכנית שהייתה כאן בכל תחום עד סוף שנות ה-80, ומאז נעלמה. להגביר את הפיקוח הצרכני על הבנקים, על חברות הטלפונים, על ספקי התוכן בטלוויזיה, על רשתות שיווק המזון ועל שאר מוכרי המצרכים והשירותים. הגברת הרגולציה לא רק תגן על הצרכנים. היא גם תמתן את רווחיהם המופרזים של הספקים, ובכך תרסן את כוחם. ומעל לכל, רגולציה רצינית היא גם לימוד של החברות על ידי הממשלה. היא מאפשרת לממשלה להבין איך הדברים באמת פועלים.
טיפול צרכני הוא ההתחלה, ובמקביל חייבים גם לדלדל את מקורות חיותה של התופעה. אלה רבים ומגוונים. כך, למשל, הורדת מס החברות המתמשכת מאז סוף שנות ה-80, מותירה בידי החברות הרווחיות כסף רב שברובו אינו מופנה להשקעה יצרנית אלא לבניית פירמידות שליטה. מקור אחר לחומר ולבנים למבני הפאר מגיע מהאשראי הממונף הניתן על ידי הבנקים – אשראי שאינו בהכרח מותנה בשעבוד נכסים ממשיים של מקבליו. גם הנפקת מניות ואג"ח שלעתים אינה נושאת אתה ערך אמיתי מספקת את הכספים הדרושים. בכל אלה, צריך לטפל. ומעל לכל, חייבים לגבש מדיניות לאומית לתגובה במשברי פירמידות. מדיניות שתכריע בעד הגנה על התעסוקה, אך נגד הזרמת כספים ציבוריים לשימור המבנה הפירמידלי. משבר הוא הזדמנות לשינוי, כך לימדונו יועצי הניהול. והם, כידוע, מורי ההלכה של עידן השוק החופשי.
פרק מעניין בדו"ח בנק ישראל 2009 דן בסיכון המוטל על המשק על ידי קבוצות עסקיות – "קבוצות של חברות המנהלות פעילות עסקית בשווקים שונים, נתונות לשליטה אדמיניסטרטיבית ופיננסית אחת, וקשורות ביניהן בקשרי אמון הדדי על בסיס רקע אישי או עסקי משותף".
על פי הדו"ח, בישראל ישנן כ-20 קבוצות כאלה, רובן ככולן משפחתיות, בעלות מבנה פירמידלי מובהק. הן שולטות ברבע מכלל החברות הבורסאיות, ובמחצית מנתח השוק שלהן. מבחינת פיזור השליטה, ישראל נמנית על המדינות הריכוזיות בעולם המערבי, והיא, לדברי בנק ישראל, אף קרובה מבחינה זו למדינות המתפתחות.
בנק ישראל רואה בקבוצות אלה נשאיות של מה שהוא מכנה 'סיכון מערכתי' – כלומר סיכון לקריסת ענף שלם או קבוצת ענפים שלמה. זאת, בגלל קשרי הגומלין המסועפים בתוך כל קבוצה ובין הקבוצות, המגבירים את 'ההדבקה' מגוף אחד לשני בעת משבר. קשרי הגומלין מתבטאים בברית בין כל קבוצה לבנק 'שלה', במפגשי רעים באירועים ובדירקטוריונים, ובערוצים אחרים. הסיכון מוגבר במיוחד מתוך כך שבראש כל קבוצה עומדת משפחה ולא מקבץ כלשהו של בעלי מניות, ומכאן שההחלטות המכריעות תלויות בגחמתם של אנשים מעטים.
אבחון השלכותיה של תופעת הקבוצות העסקיות על ידי בנק ישראל הוא מעניין וחשוב. משום כך, חשוב גם להפריד בינה לבין תופעת הריכוזיות הענפית בכלכלת ישראל. כתבנו כאן לא פעם בעבר על הריכוזיות הענפית בישראל. הגדרנו אותה במילים האלה: ריכוזיות היא שליטה של כמה גופים בודדים על הפעילות בתחום מסוים.
בתחום הבנקאות בישראל, שתי הקבוצות הבנקאיות הגדולות – לאומי והפועלים – ריכזו בידיהן כ-58% מסך הנכסים הבנקאיים בשנת 2008. הקבוצה השלישית (דיסקונט) החזיקה בעוד 17% מהנכסים. תמונה ריכוזית דומה נראית בישראל כמעט בכל תחום – ייצור המזון, רשתות השיווק, רשתות הסלולאר, חברות האינטרנט, חברות האוטובוסים ועוד.
הריכוזיות הענפית משקפת כלל יסוד בכלכלה: כמעט כל פעילות כלכלית יעילה יותר כשהיא נעשית בקנה מידה גדול. כינויה המקצועי של התופעה הוא 'יתרונות לגודל'. תשאלו את אמא שלכן, את בן זוגכן הבשלן – מה כדאי יותר: לטגן 30 קציצות בפעם אחת, או שלוש פעמים עשר קציצות בכל פעם?
הריכוזיות הענפית – מיעוט החברות בכל תחום במשק קטן – היא, אם כן, תופעת טבע. עם תופעת טבע לא מתווכחים. הוספת עוד בנק או עוד חברת סלולאר לא תשנה את מודל התחרות הבסיסי. כל עוד שהענף אינו מונה מאות חברות מאותו תחום, התחרות אינה מה שמכונה בתיאוריה הכלכלית 'תחרות מושלמת'. כשהמתחרים מונים פחות מאצבעות שתי ידיים, קל להם לתאם בינם לבין עצמם, אין להם בעיה לקרוץ זה לזה על חשבון הלקוחות, הספקים ועובדי החברה.
הפיתרון במקרה הזה, אם כן, אינו שינוי מבני, אלא חיזוק הרגולציה הממשלתית. יותר מעורבות של הממשלה בקביעת עמלות הבנקים, יותר תשומת לב שלה לדיווחי הבנקים לציבור; יותר השגחה של הממשלה על תעריפי הסלולאר, ועל השירות הניתן לצרכנים בתמורה; הידוק הפיקוח על מוקדי השירות הטלפוניים, ועוד התערבויות שלטוניות כאלה.
פיתרון די פשוט, אבל לא בריכוזיות הענפית מתמקד דו"ח בנק ישראל. דו"ח בנק ישראל מתמקד במשהו שהוא עדיין בן-בלי-שם. אנחנו נקרא לו 'תמנוניות' , מלשון 'תמנון' – ייצור רב-זרועות. בנק ישראל מדבר על קבוצות עסקיות בעלות ראש אחד וזרועות רבות, זרועות שלעתים מסתבכות זו בזו. צילום תת-ימי נדיר של תמנונים, תוכלו לראות בדו"ח הבנק, פרק ד', עמ' 157.
התמנוניות מציבה את ישראל בראש הדיאגרמה המתארת את שיעור בעלותן של עשר המשפחות הגדולות על נכסים במשק: ישראל מספר 8 במסדר, אחרי אינדונזיה, הפיליפינים, שוודיה, תאילנד, קוריאה, פורטוגל, הונג-קונג – אוסף של מדינות שאינן מצטיינות בשמירה על כללי האתיקה המערביים, להוציא את שוודיה.
התמנוניות בישראל נולדה עם ההפרטה – הממשלה שמכרה חברות, לא הקפידה מספיק על פיזור הנכסים. התמנוניות מטופחת כל העת על ידי הבנקים – חלק ניכר מהאימפריות הפרטיות הוקמו בעזרת אשראי בנקאי ולא בכסף שהובא מהבית. גם היום, הבנקים מעדיפים להעניק אשראי לגופים הגדולים (שאליהם הם מחוברים בקשר סימביוטי) ולא ליזמים קטנים בודדים. התמנוניות עולה ופורחת כשהבורסה הגואה מאפשרת לאותם קונצרנים גדולים להנפיק מניות ואגרות חוב באווירת השמחה הכללית. התמנוניות משגשגת היכן שהממשלה מעדיפה להתעלם מקשרי הון-שלטון-תקשורת ומקשרי גומלין בין חברות.
אחרי כל אלה, נדמה שהאמצעים להפחתת התמנוניות שבנק ישראל מונה בסוף הפרק שלו הם רק התחלה של התחלה. הבנק עדיין חושש מדיבורים על התערבות, למרות שבשטח הוא התערב בחוכמה מספר פעמים בתקופה האחרונה. מה עוד אפשר לעשות? נראה, שאין ברירה אלא להגביר את מעורבותו הפרטנית של בנק ישראל באשראי שהבנקים מעבירים לרכישת חברות. אין ברירה אלא לפקח יותר על הנפקת מניות ואגרות חוב תאגידיות, על מנת לבלום את התרחבותם הנוספת של גופים שכבר התרחבו מדי. אין מנוס מלפקח יותר על תנועות ההון הנכנסות לישראל והיוצאות ממנה, ולסנן מתוכן את אלה שעלולות לפגוע ברווחת הציבור.
ומעל הכל, אם כבר מתפשטת ההכרה שלא כל התארגנות עסקית היא בהכרח התארגנות לטובת אזרחי המדינה , נראה שהגיע הרגע לגבש אסטרטגיה לאומית לטיפול בקבוצות עסקיות הנקלעות לקשיים. הדיון בנושא התעורר לפני כשנתיים כשעלה החשש שכמה מהקבוצות לא יוכלו לפרוע את חובותיהן. אז, היו מי שהציעו להזרים אליהן סיוע ממשלתי. אבל, אם מתחילים לפקפק בתועלתו של המבנה הקבוצתי, זו ההזדמנות לתיקונו. במקום סיוע לקבוצה חדלת הפירעון, עדיף שהממשלה תסייע לחברות בעלות הסיכוי שבתוכה. אותן חברות ייקנו על ידי הממשלה או (בתמיכה ממשלתית) על ידי גופים פרטיים שאינם גדולים מדי. כספי המכירה יעזרו לקבוצת החברות המתפרקת להציל את מה שהיא יכולה להציל. ומנגד, הבעלים החדשים של החברות שנמכרו יתחייבו לקיים את המפעלים לתועלת הציבור בישראל, ולשמור בהם על תעסוקה לטווח ארוך בתנאים נאותים.
***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***
העליהום על שרי אריסון הוא דוגמא לניהול מוטה ולא הוגן של דיון כלכלי. במקום לדון במהות הכשל בבנק הפועלים, נטפלים לנוהגיה האישיים של אריסון. ואגב, רק אתמול, דווח בעיתונות על הילולת הרנטגן בנתיבות שבה השתתפו נוחי דנקנר, ג. יפית, עו"ד ציון אמיר ועוד אנשים מצליחים שאיש אינו מטיל דופי בשיקול דעתם.
שרי אריסון מסוגלת לטפל בענייניה בעצמה, אך מה שמטריד הוא קיומו של דפוס התנהגות קבוע של הממשל והתקשורת בישראל: הסטת הדיון מדילמות מרכזיות בביטחון, בפוליטיקה ובכלכלה לרכילות אישית.
מי ינהל את מי: הבנק את המדינה, המדינה את הבנק?
זו השאלה האמיתית שמבוררת מאחרי הקלעים בחודשים האחרונים. בנק הפועלים מחזיק בכ-30% מהנכסים הבנקאיים בישראל, בנק לאומי אוחז בנתח דומה, ודיסקונט נגרר מאחריהם עם קצת פחות מ-20% מסך הנכסים. הרכב הבעלות הזה מקנה לשלושת הבנקים הגדולים כוח רב.
ברור לגמרי שהממשלה כל עוד שהיא יכולה לא תיתן לאף אחד מהם ליפול. ברור לגמרי שהתערבותה, אם תידרש, תעלה לציבור כסף רב. ברור לגמרי שכוחה של הממשלה מוגבל ועדיף שהיא תאתר מוקדם את ההחלטות שעלולות לגרור אותה לשאת בעלות חילוצו של בנק כושל. ולכן ברור לגמרי שבימים אלה של משבר הממשלה נחרדת מכל מה שנראה כהשקעה בנקאית חסרת אחריות.
חשוב לראות שהממשלה כאן היא נגררת ולא מובילה. הבנקים שנמצאים בבעלות פרטית חופשיים להחליט מה שיחליטו. רק אם המפקח על הבנקים בבנק ישראל מזהה סיכון גדול, הוא פועל למניעתו.
האם השולט הוא הבעיה?
מה נאמר, עדיף שליט חכם, נאור, הגון ואחראי על יורש עצר מופרע בן 12. ובכל זאת, מדינות נוהלו באופן תקין גם כשבראשן עמדו מלכים-ילדים, וראשי ממשלה דמוקרטיים לא-חכמים ולא-יציבים. איך? חוקי המדינה דאגו לכך שלשליט לא יוקנה כוח בלתי מוגבל. מוסדות המדינה בדקו אותו, ריסנו אותו, אילצו אותו להקשיב ליועצים מנוסים, וכך הצליחו לנטרל את תכונות אופיו הבעייתיות של השליט.
גרעין שליטה? ביזור שליטה? טכנוקרטים גאונים?
מושג "גרעין השליטה" בבנקים הוצג לציבור כפיתרון שאין בלתו לקראת הפרטתם. ולא סתם גרעין שליטה, אלא שליטה של תושב חוץ. השולט בבנק, שהוגדר כמי שמחזיק את הנתח הגדול של מניותיו, היה אמור להיות הגורם האחראי והמייצב. אלא שפרשיות הבורסה בעולם הוכיחו שבעלים נשואי פנים עד מאד אינם ערובה לניהול תיקון, וקרבה לצמרת וול-סטריט ונאסד"ק אינה מהווה תעודת יושר.
על כן שוב צצה ועולה ההצעה הנגדית: ביזור השליטה לכלל הציבור על ידי מכירת המניות בבורסה או הענקתן במתנה מהממשלה לאזרחיה. נשמע יפה, אך לא ברור מה משיגים בדרך זו. מישהו ממחזיקי המניות הרי יתפוש לבסוף מנהיגות כמו בכל קבוצת אנושית. אין כל ערובה שהוא ישאף לטובת המדינה.
אותה מידה של תקווה ניתן לתלות בדירקטוריון של גאונים. לא חשוב מה ההכשרה של אנשיו, לא חשוב על ידי מי הם מונו. יושבי דירקטוריונים, ככלל, אינם אדישים לטובות הנאה ולשידולים. אחרת, למה הם שם בתוך השעמום והמריחות?
קטן הוא יפה גם ברגולציה
מכאן שאין לתלות תקוה מופרזת בשינוי מבנה הבעלות בבנקים או בהקפדת יתר על הרכב חברי הדירקטוריון. הדרך למנוע הרפתקנות פיננסית של הבנקים היא תחיקה נכונה – חזרה לתחיקה ההדוקה טרם עידן הדה-רגולציה, תחיקה של פרטים קטנים. שימו רובוט בבנק הפועלים. רק השיתו עליו חוקים ברורים, שאוסרים משחק בנגזרים פיננסיים והשקעות רבות מעוף. הושיבו רובוט גם בצד השני, אצל המפקח על הבנקים. רובוט שלא נלאה לנבור בפרטים, ולא מתעייף מלשקוע בענייני הבנק שתחת פיקוחו יום-יום. ואז, לא תיקלעו לעימות דרמטי בין מחזיק גרעין השליטה בבנק השני הכי גדול במדינה לנגיד הבנק שלה. עימות שעלול להזיק למשק כולו.
עידן השוק החופשי 