כבר כשהתקרבתי לשולחן ארוחת הבוקר ראיתי שבחרנו טוב. מפה מגוהצת בתכלת בהיר, מפית נייר צהובה עם כיתוב כחול מקופלת ככובע חרוטי משמאל למזלג, שני וורדים צהובים-וורודים באגרטל. שווייץ לעולם לא מכזיבה. שקט לעיניים, שקט לאזניים, שקט למחשבות.

האוטובוס הבינעירוני התייצב בתחנה בדקה הרשומה בלוח התלוי במקומו. הרכבת המצוחצחת נעה בזמן המוקצב לה. האניה ששטה על אגם ז'נבה לא ביישה את המסורת.

שווייץ היא מדינת שלוש אומות ושלוש שפות רשמיות: גרמנית, צרפתית ואיטלקית. היינו בחופשה בחלק הצרפתי שלה. במסעדות מצאנו תפריטים בשלוש שפות ועוד אנגלית, האנשים שפגשנו דיברו או גמגמו בשלוש השפות. ברחובות ראינו המון ילדים אפריקאים ואסיאתיים משולבים בטבעיות בחבורות הילדים המקומיים שחזרו הבייתה בצהריים עם ילקוט על הגב. ראינו גם המון זוגות מעורבים – מעורבים בברכת המשפחה, כך נראה – הולכים לבלות יחד עם הסבא והסבתא ועם ילדים בכל גוון אפשרי של קפה בחלב.

להמשיך לקרוא ←

אין בו מנועי צמיחה, אמרו המבקרים על תקציב הממשלה ל-2014. מ-נועי צמיחה? תזכירו לי. כבר שנים שאין בכוחה של ממשלת ישראל ליזום מנועי צמיחה. כבר שנים שאין לכלכלני הממשלה בישראל מושג מהו הדבר הזה – "מנועי צמיחה".

ומי שלא ישב מימיו בדיון רציני על מנועי צמיחה, איך הוא ימליץ על מנועי צמיחה? איך הוא יאמין בכוחה של מדיניות קיינסיאנית, אם אין-לו-מושג-כמה-אין-לו-מושג. ועל כן ומשום כך, ניתוחיהם של כלכלני האוצר הם תמיד כל כך נחרצים. גזורו, הם אומרים, וגזורו הוא ההיפך הגמור ממשפטו של מי שהרתה וילדה את התינוק ההוא, או כל תינוק אחר.

להמשיך לקרוא ←

בכל פעם שאני עולה במדרחוב הירושלמי, אני סורקת בעיני את מצג נגני הרחוב והקבצנים. התחלתי במנהג המוזר הזה בשנות ה-90, כשבעקבות גל העלייה, מדרחוב בן-יהודה התמלא בנגנים ופושטי יד. המראה היה מדכא ועורר אצלי כל מיני תהיות. האם ממשלה (הממשלה הכי טובה) יכולה למנוע מחזות כאלה?

יש לזכור, שבשנים 1991-1990 נחתו בישראל 376 אלף איש שלא הודיעו על בואם מראש. בתקופת 2000-1992 הצטרפו למדינה בכל שנה בין 60 ל-80 אלף תושבים חדשים. כל זאת, על בסיס אוכלוסיה של 4.6 מיליון נפש שהייתה כאן בסוף 1989. בהסתכלות היסטורית, אכן משימה לא קלה.

ומצד שני, ריבוי קבצנים ונגנים (חלקם, אגב, מוסיקאים מהשורה הראשונה) ברחוב ראשי של עיר גדולה, עיר בירה, מה הוא אומר על מצבה של המדינה, על תפקוד הממשל שלה? מדינה שאינה מבטיחה פרנסה בכבוד לאזרחיה, האם היא ראויה שישקיעו בה?  האם היא יכולה להיקרא משק צומח? ולא חשוב מה הסטטיסטיקה מראה – ברור לגמרי שקליטת אנשים כה רבים בבת-אחת תקפיץ את התמ"ג לרגע. השאלה היא אם זו צמיחה בת-קיימא, צמיחה שמניחה יסודות לשיפור מתמשך ברמת החיים של כל האזרחים, למיצוי מרבי של כישוריהם ולתחושת שייכות למקום.

הגיגי הצמיחה הישנים שוב ניעורו אצלי בביקורי החצי-שנתי במרכז ירושלים שארע בשבוע שעבר. שוב עליתי מכיכר ציון לכיוון המשביר, וסרקתי בעיני את המוני הקבצנים והמוני הנגנים. המון כזה לא ראיתי שם מאז שנות ה-90. כשפניתי שמאלה, לרח' בן-הילל, באה מולי בחורה צעירה שדיברה בסלולארי. פיטרו אותי, היא סיפרה למאזין בעבר השני וכולם שמעו, פיטרו אותי עכשיו.

יום אחרי המדרחוב, עשיתי את הקנייה השבועית בסופרמרקט השכונתי. זה היה יום חמישי אחר הצהריים, שיא העומס לקראת שבת. עברתי בקושי בין המדפים, כי בכל מקום ישבו הסדרנים ועל-ידם קרטונים זרוקים וערימות מצרכים לסידור. חשבתי, פתאום, איך מעולם לא נתקלתי במחזה כזה מחוץ לישראל. לא בארה"ב שבה חייתי פרק זמן, ולא בביקורי הרבים באירופה. שם, כשמכניסים אנשים לעבודת שירות, מלמדים אותם איך ומתי לסדר את המדפים.

תוך כדי תמרון העגלה שלי בין המכשולים, נזכרתי בעוד תופעה שתופשת את עיני כבר זמן-מה: החניית עגלות הסופרמרקט ב"אלכסון" על ידי הקונים. אדם שמחפש משהו בין המדפים לא טורח לפנות מקום למי שממתין אחריו, אלא זורק את העגלה איפה שבא לו. כמו החניה במגרשים הציבוריים וליד המדרכות, כמו ההתפתלות בין מסלולים בכביש המהיר.

יש כאלה שיגידו עכשיו "נכון, אבל מה הקשר?" לתחושתי, ההיעדר המוחלט של התחשבות, המאבק התוקפני על כל פיסת טריטוריה לא-חשוב-איך, ואפילו שיחת הטלפון על פיטורים באמצע הרחוב, הם ביטוי להיעדר מוחלט של בושה, של תקוה, של "חיים טובים". וכשתופעות כאלה מתגברות, כמו בתקופה האחרונה, אז מה אם התמ"ג עלה ברבע אחוז ברבע השני של 2009.

 
בשבוע שעבר, בביקורי בסופר השכונתי, חיפשתי צמר פלדה ולא מצאתי. נברתי במדף, הזזתי את השורה הקדמית כי את הצמר פלדה תמיד שמים מאחור – אתם יודעים מה קורה עם מוצר של יצרן קטן ונידח שאין לו דיבור עם הנהלת רשת המרכולים – ולא מצאתי.

ניגשתי אל הקופה הראשית :
-סליחה, חסר צמר פלדה במדף. אולי תרשמי?
-א-ין צמר פלדה, ירתה לעברי הקוזאקית החסונה שתמיד יושבת שם.
-א-ין.
שאני אבין. א-ין.

השבוע, שוב הלכתי אל אותו מדף הזזתי את השורה הקדמית ולא מצאתי. ניגשתי לקופה הראשית:

-סליחה, חסר צמר פלדה במדף.
-אנחנו יודעות, חסר כבר כמה זמן ענו לי שתי הבחורות שישבו שם.
-מה זה חסר? מה זה אין? התפרצתי. אין במדינה? מחסור עולמי בצמר פלדה?

הבחורות שתקו, ומהצד נשמע פתאום קולו של מסדר המדפים הערבי מהכפר השכן:
-יש צמר פלדה במדף, בואי אני אראה לך.
ניגשנו למדף, המומחה הזיז במקצועיות את השורה הקדמית, ואין צמר פלדה.
-טוב, אני אביא מהמחסן, יש הרבה, הוא אמר.
המשכתי את סיבוב הקניות, ולאחר מספר דקות קראו ברמקול: הקונה שמחפשת צמר פלדה לקופה הראשית.

ניגשתי לקופה הראשית, מסדר המדפים עמד שם עם קרטון גדול מלא חבילות צמר פלדה. התעצבנתי וצעקתי אל הבחורות:
-מה זה הסיפור הזה. אני כבר שבועיים מחפשת צמר פלדה ואומרים לי שאין. אתן רוצות שאני אתלונן בהנהלה?
השתיים הביטו בי במבוכה וחשקו שפתיים.

-זה בגלל ככה הוציאו אותה מהסניף, אמר פתאום מסדר המדפים שלא מכיר את כללי המשחק.
-הוציאו? לא הבנתי.
-כן, פיטרו את הסדרנית של המדף הזה, נידבו לי הבחורות סופסוף פרשנות.

קוראיי היקרים, סיפור כזה לא כותבים סתם ככה. זה סיפור שתובע שורה תחתונה. זה סיפור שלא יכול בלי מסר. אז הנה המסר הנוקב הראשון: ככה הוציאו אותה מהסניף. כן, יחסי העבודה הם מה שהיו, ועוד יותר גרוע. תחליטו עכשיו מה כל חוקי העבודה הנפלאים שנחקקים על ידי ח"כים חרוצים מועילים לעובדים אילמים מרוב פחד.

והנה המסר הבא: מר גורלם של היצרנים הקטנים. במשקנו הקטן שולטים ענקים מעטים בכל תחום. איך מרגיש יצרן שתמיד נדון לשבת בשורה האחורית?

והנה עוד מסר: מצב המשק כמצב הסופר שלי. תמיד מבולגן, עובדיו מתחלפים כל שני וחמישי, והבעת חוסר-אונים עולה על פניהם בתגובה לכל שאלה או בקשה. איך נראה לכם הסופר-המשק הזה – על סף צמיחה מדהימה? בעיצומה של פריחה חברתית?

קוראיי המסורים, תבחרו בעצמכם את שורת המחץ לסיום הסיפור הזה. אל תיכנסו ללחץ, כל שורה מתאימה. כל שורה היא פתיחה לסאגה הבאה.

 
הנה הם שלושת העיקרים לדיון שהיה אמור להתקיים לקראת הבחירות ולא התקיים – בחירות, אתם יודעים, זה לא רציני – אבל עכשיו הוא חייב להתקיים, אלא אם כן, היעלה על הדעת? הקמת קואליציה או ישיבה באופוזיציה הן לא רציניות.

האם הממשלה אחראית לתעסוקה? 

שיעור האבטלה במשק הישראלי ירד לפחות מ-6% בנובמבר 2008. זה הישג מרשים, אך זה גם הישג זמני. בארה"ב, שיעור האבטלה שעמד על כ-5% עוד בראשית 2008 מתקרב ל-8% לאחר מספר חודשי פיטורים המוניים. בסין, נזרקו מעבודתם בחודשים האחרונים עשרות מיליוני אנשים. סביר להאמין שההתפתחות הזו תגיע בקרוב אלינו, ותחזיר את המשק הישראלי למגמה ארוכת הטווח שלו. בתשע מאחת-עשרה השנים 2008-1998 נע שיעור האבטלה בישראל בין 8% ל-10% ויותר.

מה עושים עכשיו כשהאבטלה אופפת מכל הצדדים? הכלכלה הפוליטית מציעה שתי תפישות מנוגדות.

האחת, התפישה הליברלית, מבוטאת אצלנו באופן הכי גלוי על ידי בנימין נתניהו. תמציתה היא: תנו לכוחות השוק לתקן. אל לממשלה להתערב במה שייעשה ממילא באופן טבעי. השוק יוביל עסקים רעים אל חיסולם, ובמקומם תצמח כלכלה בריאה. ומה תפקיד הממשלה? היא יכולה להחיש את ההבראה על ידי הורדת מסים, ובעצם, על ידי המשך יציאתה מהמשק.

השנייה, התפישה הסוציאל-דמוקרטית, שלא מאומצת אצלנו על ידי אף לא אחת מהמפלגות המשמעותיות. תמציתה, מחויבות לתעסוקה מלאה. וכמסורתה הפרגמאטית של הסוציאל-דמוקרטיה, הגדרת "תעסוקה מלאה" מותאמת לנסיבות. בשנות הצמיחה שלאחר מלחמת העולם השנייה, סומן הקו המפריד בין אבטלה לתעסוקה בשיעור בלתי מועסקים של 4% מכוח העבודה. בשנות ה-70, הוזז הקו לשיעור ה-6%. כעת, בראשיתו של משבר עולמי שממדיו והתפתחותו לא ידועים, הקו אולי יעבור ל-7% או ל-8%.

7% ויותר הוא שיעור אבטלה מכאיב. אך אזכורו המפורש במצע הבחירות, במשא ומתן קואליציוני ובכל דיון אחר משדר רצינות ואמינות. כן, אנחנו לא יכולים להתחייב לשיעור אבטלה נמוך יותר, בינתיים, היעד הזה אומר. אבל בכל ממשלה שנשב, ובכל כוחנו הפרלמנטרי, נדאג שיעד האבטלה לא יטפס אל מעבר לשיעור הבעייתי הזה. איך? על ידי אמצעים ישירים לעידוד התעסוקה כגון אלה שהפעיל בזמנו יצחק רבין בראשית שנות ה-90. אמצעים שהצליחו להנחית את שיעור האבטלה במשק הישראלי לפחות מ-7% ב-1995 ו-1996. זאת, למרות קליטת כ-750 אלף עולים חדשים בשנים 1996-1990.

האם הממשלה אחראית לצמיחה?       

שאלה זו מקדימה את שאלת התעסוקה מבחינת סדר הפעולות, אך לא מבחינת חשיבותה החברתית והפוליטית. הכלכלה הפוליטית מנפקת לה שתי תשובות מנוגדות.

האחת, התשובה הליברלית, מנוסחת אצלנו בחדות רק על ידי בנימין נתניהו. לא, הממשלה לא אחראית. המרב שהיא יכולה לעשות הוא לצאת מהמשק. אם היא תגבה פחות מסים, יישאר יותר לצריכת הציבור הרחב ולחסכונותיו, לרווחי היזמים ולהשקעותיהם, ובכלל ליזמה הפרטית. התשובה, אם כן, היא המשך רפורמת המס: עוד הפחתה במס ההכנסה על יחידים, ועוד הקלה במס החברות. זרם הפעילות המוגבר שיבוא בעקבות הרפורמה יטפטף בעקביות מפסגת יזמי הכלכלה למטה אל העם.

השנייה, התשובה הסוציאל-דמוקרטית, מיוצגת אצלנו חלקית על ידי העבודה. כן, הממשלה אחראית. ביכולתה להניע צמיחה על ידי הרחבת הוצאותיה. איזה הוצאות כדאי להרחיב? בכמה יגדל הגירעון התקציבי בעקבות ההרחבה? האם הגדלת גירעון כזו לא תסכן את היציבות? ואולי, במקומה, כדאי להטיל מס נוסף על העשירים ביותר? אלה שאלות טובות שעליהן אף לא מפלגה אחת עוד לא ענתה ברצינות.

האם הממשלה אחראית לחילוץ חברות בקשיים?    

איזה חברות? זו כבר שאלה חשובה. יש להבחין בין מפעלי תעשייה ועסקים קטנים שנפלו על-לא-עוול-בכפם לקונצרנים הגדולים שנטלו הלוואות חסרות אחריות במיליארדי דולרים ולבנקים שאולי ייקלעו לבעיות בגלל תלות בלתי נמנעת בגופים בינלאומיים שכשלו. הכלכלה הפוליטית מספקת שתי תשובות מנוגדות לסוגיית החילוץ.

התשובה הליברלית הטהורה אומרת: שיפלו. הם פשעו בהמצאת כללי משחק בלתי מתקבלים על הדעת. ואבי-אבות-החטאת, הם מפסידים, סימן לכך שהם לא יעילים ודינם להתחסל.

התשובה הסוציאל-דמוקרטית הטהורה אומרת: הם חטאו אבל העובדים שלהם ואזרחי המדינה שהפקידו אצלם את כספם לא חטאו. למען העובדים, הממשלה תחלץ את המפעלים שיכולים להמשיך לתפקד אם יקבלו סיוע. למען החוסכים הקטנים, הממשלה תחלץ את הבנקים, קופות הגמל וקרנות הפנסיה. זאת, בתנאי שכל שקל של הממשלה שיוזרם יקנה למשלם המסים בעלות על נכסים ממשיים.

בפועל, לא יושמה במדינות המתועשות, בינתיים, גישה ליברלית או גישה סוציאל-דמוקרטית נקייה. את הגישה הליברלית הטהורה ממשלות אינן מעזות לאמץ. במקומה, עד כה, הופעלו שיטות של הזרמת כספים ללא אבחנה, דוגמת הסיוע שניתן בארה"ב לכמה ענקי וול-סטריט שקרסו. אף אצלנו, נתניהו שנשאל על מחנק האשראי במשק אמר ש"יפעיל לחץ על הבנקים" ושיחזיר מחדש מידה מסוימת של רגולציה פיננסית (שני ראיונות ב-TheMarker, מירב ארלוזורוב וגיא רולניק, 28.1.09 ו-1.2.09). סתם, ולא פירש יותר מזה.

ניסוח גלוי למה שיקרה לאחר הזרמת טריליוני דולרים מכספי הציבור לגופים שונים במדינות המתועשות נמצא אצל שני אנשי אקדמיה בכירים, סטיגליץ וקרוגמן, הכותבים בעיתונות האמריקנית. שניהם לא חוששים לנקוב במילה הגסה "הלאמה". הממשלות עדיין מחפשות ביטוי יותר נוח. אולי ד
ה-פרייבטיזציה על משקל דה-רגולציה. זה נשמע ממש כהמשך ישיר של הרפורמציה הליברלית.

 
במבט ראשון, נראה כאילו מפלגת העבודה לא יכלה להמציא תרגיל פוליטי מבריק יותר מדרישתה להגדיל את הוצאת התקציב ב-0.5% מעבר לתוכנית האוצר. תוואי האוצר ל-2009, המוכתב על ידי מדיניות רב-שנתית, נוקב בהגדלת הוצאה של 1.7% לשנה. העבודה דרשה הגדלה של 2.2% לשנה הקרובה. הפרש מחצית האחוז מסתכם בפחות ממיליארד שקל בתקציב כפי שהוא מוגדר לצורך חישוב הגירעון (וב-1.6 מיליארד שקל בתקציב בהגדרתו הרחבה ביותר). משמע, זו תוספת זניחה לגמרי (בסביבות ה-0.1%) לשיעור הגירעון בתמ"ג, וכולם היו אמורים לצאת מרוצים.

מרוצים, כל-אחד מסיבתו

העבודה הייתה יוצאת מרוצה כי כך היא מופיעה בציבור כמי שבצו השקפתה הסוציאל-דמוקרטית דורשת ומשיגה תוספת הוצאה. הממשלה הייתה יוצאת מרוצה כי כך היא נחלצת מהמשבר הקואליציוני. והאוצר היה יוצא מרוצה כי גירעון התקציב לא משתנה באפן משמעותי, והוצאת התקציב –אלוהים גדול! כפי שתיכף נבין מדוע.

חצי אחוז – פחות מהשגיאה בתחזית

בניגוד לתרחיש עד ל-2007, אינפלציית 2008 ואילך מצטיירת כבלתי-יציבה ולכן גם קשה לחיזוי מראש. כי זאת יש לדעת: תחשיבי האוצר מוצגים לציבור ב"מחירים קבועים", דהיינו, ללא התחשבות בהשפעתה של האינפלציה הצפויה. בתקציב נשמרת רזרבה לצורך הפעלתו במחירים שוטפים, או, במילים אחרות, התאמתו לשיעור עליית המחירים במעבר מ-2008 ל-2009.  טווח האי-וודאות לגבי היקף הרזרבה שיש לשמור לשנה הבאה עולה בהרבה על הפרש ה-0.5% בהוצאה או ה-1.6-1.0 מיליארד שקל.

כי איך בונים תקציב?

אחד, גירעון – שהינו ההפרש בין ההוצאה להכנסה – לא גדול מדי (לא יותר מ-3% מהתמ"ג על פי המוסכמה הבינלאומית הרווחת). זאת, משום שגירעון מוביל לצבירת חוב לאומי (נטל על הדורות הבאים), וגירעון גדול מדי עלול ללבות אינפלציה.

שניים, צפי הכנסות התקציב מוכתב על ידי צפי הצמיחה. עיקר הכנסות התקציב בא ממסים, וגביית המסים מתייחסת יחס ישר להיקף הפעילות במשק, כפי שהוא נמדד על ידי התמ"ג. מכאן, שאם האוצר בהנחותיו ל-2009 מסתמך על שיעור צמיחה של 3.5% – דהיינו, שיעור גידול של כ-3.5% בהכנסות התקציב – הסתפקותו בהגדלת הוצאה של 1.7% מצביעה על כך שהוא חותר חזק למזעור חובה של הממשלה כחלק מהתמ"ג, או שהוא חושש שהאינפלציה תנפח את הוצאותיו ואת גירעונו מעבר לניפוח התמ"ג. ייתכן גם שהאוצר לא מאמין בכל לבו בהנחת הצמיחה של 3.5% לשנת 2009.

כך או כך או כך (וייתכן בהחלט שכל שלוש ההשערות נכונות) מתקבל הרושם שהאוצר שם לעצמו חבילת רזרבה סודית בצד – קואליציה מעורערת כמו נישואים מעורערים.
 
ולמי לא סיפרו? – ל"עבודה"  

חבילה זו שימשה את האוצר בדיון הממשלה להגדלת הוצאות התקציב במשרדים השונים, מבלי שמסגרת העל של התקציב נפרצה. דהיינו, הגדלת ההוצאה של 1.7% כלפי השנה שעברה נותרה כפי שהייתה. התסריט הזה הפתיע את מפלגת העבודה בגלל היעדר הכנה מקצועית מספקת בשורותיה. לא די לדון בעקרונות, חייבים להכיר גם את כל רזי תפעול התקציב. שמירת רזרבה גדולה סבירה בהחלט בתנאים הנוכחיים.  האי-ודאות לגבי 2009 חורגת מכל מה שמוכר לנו זה עשרות שנים. מי יכול לערוב לאינפלציה שאינה גבוהה מ-3% ב-2009, גם אם בנק ישראל עושה את מיטבו. ומי יכול להתחייב על תוואי צמיחה מוגדר, כשהחדשות מיפן ומאזור האירו מורות על התכווצות התוצר ברבע השני של 2008, והסיכויים בארה"ב לא נראים טובים יותר. אפשר לבוא בטענות אל האוצר רק בעניין אחד: מדוע שמץ משיטותיו המתוחכמות לא מובא לידיעת הקהל הרחב, ואפילו לא לידיעת ועדת הכספים בכנסת, או לידיעתו של כל פורום מקצועי בכיר אחר.  לא ברור אם אפשר לבוא בטענות אל ראש הממשלה, שבוודאי הובא בסוד העניין, אך מחמת רחשי אהבתו לראש מפלגת העבודה מילא את פיו מים. כך יצא שתרגיל הכוח של מפלגת העבודה הפך אותה לעוד יותר מוחלשת ונלעגת בעיני הציבור.

והיא דווקא יכלה לצאת גדולה
 
במשק לא-צומח, הגדלה משמעותית (תוספת 1.5% ויותר ולא 0.5%) של ההוצאה הממשלתית היא רצויה ועשויה להחזיר את המשק לחיים. הגדלה כזו כרוכה ביצירת גירעון ניכר בתקציב, שאינה רצויה, או, לחליפין, העלאת מסים כדי להרחיב את ההכנסות. ניתן, לדוגמא, להעלות את מס החברות המרבי שירד מ-61% בשנת 1986 ל-27% ב-2008. כל אחוז נוסף של מס חברות יוסיף עוד כמיליארד שקל להכנסות האוצר. כמובן שגם העלאת מס ההכנסה האישי על המאיון העליון היא אפשרית, ועשויה להניב את המיליארדים שלה. כדאי רק לחדד נקודה אחת: לא כל העלאת מסים תועיל, ולא כל הוצאה תניע את המשק, צריך למצוא את השילוב הנכון ביניהן. ואגב, מצעו הכלכלי המתגבש של אובמה בארה"ב מכביד את נטל המס על המאיון העליון, ועוד יותר על האלפיון העליון, על מנת להרחיב תחומי הוצאה ממשלתית נחוצים.

אבל מפלגת העבודה לא דנה באפשרויות האלה. היא חוששת להרגיז כמה בעלי-מאה (ואגב, לא כולם יתרגזו) שלא אוהבים לשלם מס. חבל, כי זה היה עשוי להיות צעדה הראשון במסע הארוך להיות (שוב?) גדולה בעיני הציבור.
 

 
ניסיונו הטרי של האוצר להעביר כספים מציבור הביניים לאתם-כבר-יודעים-מי לגיטימי כמו כל צעד כלכלי אחר. מי אמר שצריך לדאוג דווקא לרווחת המעמד הבינוני? פעם פלורנס כהן מאשדוד, ופעם יבגני טרחוב מקיסריה. הבעיה מתחילה כשמנסים לפטם אותנו בסיפורי אגדה. תשמעו, הם מסבירים, לא סתם אנחנו פוגעים בקרנות ההשתלמות, זה למען הצמיחה.

על פי הודעת האוצר לעיתונות, מיום 11.6.08, צמצום הטבת המס לקרנות ההשתלמות יוסיף להכנסות האוצר 2.2 מיליארד שקל לשנה.  לא נחלוק על האומדן הזה. אך קצת מוזר לראות בתחשיב האוצר, כי הסכום של 2.2 מיליארד שקל נשאר קבוע בכל אחת מהשנים 2015-2009. איך יתכן שבמשק צומח, שבו היקף תשלומי השכר עולה, אומדן ההפרשה לקרנות ההשתלמות והטבת המס הנגזרת ממנה קופא על מקומו במשך שבע שנים?

אבל נעזוב לרגע את ההסתייגויות הקטנוניות, ונעבור לכסף הגדול. ביטול הפטור ממס על הפרשת המעביד לקרנות ההשתלמות נועד לממן חלקית הורדה במס חברות ובמס הכנסה על יחידים. היקף גביית מס החברות ב-2006 הסתכם בכ-32 מיליארד שקל. שיעור מס החברות  המרבי באותה שנה היה 31%  (על חלק מהחברות, למשל מפעלי תעשייה מאושרים, חל מס מופחת). כלומר, כל אחוז של מס חברות משמעו מיליארד שקל ויותר לשנה.

שיעורו המרבי של מס החברות אמור לרדת עכשיו עד ל-20% ב-2015. הוא יורד ככה בהתמדה מאז שנת 1986, בה עמד על – לא ייאמן – 61%. איבוד הגבייה השנתי בעקבות הפחתתו העקבית של מס החברות מסתכם אם כן ב-35 מיליארד שקל ב-2008 (שיעור מס של 27%).  כמה כבישים, כמה בתי-ספר, ואיזה העלאה בקצבאות הזקנה והנכות היה אפשר לממן בסכום הזה?

כדאי לדעת עוד שמסך ה-32 מיליארד שקל שנגבו במס חברות ב-2006, כרבע (8 מיליארד) נגבו במגזר הפיננסי. ונשאלת השאלה כיצד הויתור על מס מועיל לצמיחת מגזר זה? וכיצד צמיחתו – שיש המכנים אותה "התנפחותו" –  מועילה לצמיחת המשק. לא, אני לא אנטי-בנקים ואנטי-פיננסים, אני מכירה בנחיצותם. אני רק תוהה מה היה קורה אילו פחות כסף נותר בידי אותו מגזר – האם ייתכן שראשיו היו מתמתנים מעט בדרישות השכר שלהם? או שמא מנהליו היו נזהרים טיפה יותר במתן אשראי למשקיעי נדל"ן רבי השראה בקזחסטן?

אל אלה מצטרפת זווית ההסתכלות על מס ההכנסה. נניח, כעמדת האוצר, שהורדת המס בכל מדרגותיו רצויה ותתרום לצמיחה. מדוע היא חייבת להיעשות על חשבון ההטבה לקרנות ההשתלמות שמוגבלת בתקרת הכנסה (כ-16 אלף שקל לחודש לשכיר, וכ-18 אלף שקל לחודש לעצמאי), ולכן מטיבה בעיקר עם המעמד הבינוני. האוצר טוען ש-87.5% מהפטור לקרנות ההשתלמות מרוכז בשלושת העשירונים העליונים? טענה יפה, לאור העובדה ש-94% מגביית מס  ההכנסה מרוכזת שם. כך, שמן הסתם, ההטבה הגלומה ברפורמת מס ההכנסה תופנה עוד יותר לעשירונים אלה מאשר פטור קרנות ההשתלמות. כדאי גם לראות, שיותר מ-20% מגביית מס ההכנסה מקורה במאון העליון. הוא ייצא נשכר מאד מרפורמת המס, בעוד שהטבת קרנות ההשתלמות מדגדגת את תקציב הפיצוחים שלו.

ואם מאון עליון, חשוב לדעת שדרגת המס השולי הגבוהה ביותר  בישראל נעצרת בהכנסה חודשית של 37 אלף שקל. הכנסה כזו היא בערך ממוצע העשירון העליון בישראל. מעליה נפרש זנב ארוך של הכנסות עתק. על פי תחשיב ראשוני שערכתי, כל אחוז אחד של תוספת מס למאון העליון (שהכנסתו הממוצעת נאמדת בכ-90 אלף שקל לחודש ב-2006) יניב יותר מ-200 מיליון שקל לשנה לאוצר. האם באמת מוצדק להוריד את שיעור המס של המאון הזה ל-42% ב-2015? או שאולי, לאור השתוללות ההכנסות שם, כדאי דווקא להגדיר דרגת מס, נגיד 50%, להכנסות העולות על 100 אלף לחודש?

חכמי האוצר יפתחו כאן בסיפור האגדה: השארת יותר הכנסה נקייה בידי בעלי המשכורות הגבוהות, או הותרת רווחים בלתי מחולקים בדי החברות – אין תמריץ טוב ממנה לצמיחה. אלא שלאגדה הזו, כמו לכל סיפורי הנסיכים, אין כל סימוכין. העדויות בכלכלה, כמו בכל עלילות החיים הנפתלות,  הן תמיד אך ורק נסיבתיות.

בבדיקה הכי בסיסית של המשק הישראלי רואים ירידה במס חברות מ-61% ב-1986 ל-29% ב-2007 – מתנה שהיקפה השנתי נאמד ב-33 מיליארד שקל, והיקפה המצטבר כל אותן שנים מגיע למאות מיליארדי שקלים. מה קרה לצמיחת המשק בתקופה זו? שיעור גידולו השנתי הממוצע של התמ"ג לנפש צנח מ-3.8% בתקופת 1950-1986 ל-1.8% בתקופת 1986-2007.

נכון, נפילת הצמיחה איננה הוכחה חד-משמעית, כל כך הרבה דברים השתנו במשק בתקופת זו. אך גם המחשותיו של הקשר ההפוך – דהיינו, עדויות על האצת הצמיחה במדינות שעברו רפורמת מס – אינן טובות ממנה. אין כל הוכחה לכך שהורדת מס החברות תורמת לצמיחה. אין אפילו סימן לכך שויתור המס על ההכנסות הכי גבוהות דוחף את המוטבים להקמת מפעלים בערי הפיתוח. ואם כן, למה דחוף כל כך לרוני בר-און לגשת דווקא לקרנות ההשתלמות? שאלה טובה.