מגיע לה להיקרא צמיחה מוזרה, בגלל התנודתיות החריגה הנצפית בה. צמיחת התמ"ג ב-2016 אינה משתלבת בקצב הרגיל. זינוק של 5% במחצית השנייה של השנה לעומת קודמתה, 3.8% במחצית הראשונה. זאת, לאחר טווח צמיחה של 2% עד 3% במחציות 2014 ו-2015. הצמיחה בכל 2016 מסתכמת ב-4% לעומת קודמתה.
חמישה? אני לא בטוחה. אבל היו שניים שהסתייגו מציוץ הטוויטר שלי לאמור: נותרתי האחרונה בתבל שעוד קוראת בתקציב. להגנתי, אסביר כי צייצתי לאחר שבת שלמה של גלגול מסכי תקציב מבוקר עד ערב.
כלכלה אופטימית? אין מושג מדעי כזה. אבל בטוח שיש צירוף מילים כזה בחשיבה של אנשים. כלכלה של תקווה. כלכלה של ציפייה לטוב.
הצבעת אי-אמון מתנהלת בכל פורום אפשרי לתקציב 2015, טרם הבאתו לאישור הרשויות. מבקרי התקציב שולפים מדי יום שלל סעיפי הוצאה, שעליהם התחייבה הממשלה, והם לא כלולים בהצעת התקציב בינתיים. עליהום על צד ההוצאה, אף מילה על צדו השני של התקציב, צד ההכנסה. זאת, למרות שאומדן ההכנסות בידיוני לא-פחות מאומדן הוצאות התקציב.
קודם – כלל ההוצאה, רק אחריו – כלל הגירעון. זה סדר העדיפויות שעליו מצהיר לפיד בביטוי "גירעון תוצאתי". הגירעון הוא ההפרש בין הוצאת התקציב שתיקבע, וההכנסה ממסים שתתקבל כתוצאת היקף הפעילות במשק. הממשלה לא תכביד את נטל המס, למרות שידוע די בוודאות שהכנסות המסים בשנת 2015, וכנראה גם בהמשך, לא יהיו משהו. והגירעון? ייצא-מה-שייצא.
זה לא פלא שהדיון התקציבי מתרכז כולו רק בכסף – כלל הוצאה, כלל גירעון, כלל חוב – הכל בשקלים ובאחוזים. אם כסף הוא מטרת הדור, כסף הוא גם האמצעי הבלעדי להגשמתה. אבל האמת היא שגם אם רוצים רק כסף, עדיין אפשר לשפר את התוצאה הכספית לכל שקל ששמים, בעזרת תשומת לב להיבטים שאינם כספיים של התקציב.
הם, הנתונים מראשית השבוע שעבר, אישרו לי שהמשק צנח להאטה עוד לפני "צוק איתן". נתוני החשבונות הלאומיים לרבע הראשון של 2014, קובעים בבירור כי קצב הצמיחה הנוכחי אינו עולה על 2.5% לשנה. זו נפילה ברורה מה-4% ויותר של 2011, ומה-3% ויותר של 2012 ו-2013.
