בשבועיים האחרונים אני קוראת את "השריד שנותר", ספרו של יצחק בשביס-זינגר על יהדות פולין לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשביס-זינגר הוא בן התקופה, יליד 1904. ספרו הוא לקט סיפורי ביכורים, שפורסמו בעיתונות האידיש של ראשית המאה העשרים ולא תורגמו עד כה.
מצחיק, אני זוכרת בדיוק איך נפלה עליי ההכרה שאני ציונית וסוציאליסטית. זה היה בשנות ה-70. חזרתי עם משפחתי משהות של שנתיים בארה"ב. שמחתי לחזור לארץ. היה נדמה לי שאני שמחה בגלל השמש, הקפה התורכי, והטחינה. אבל היה שם עוד משהו: הרגשתי שלעולם לא יהיה לי טוב מחוץ לישראל.
היה לי קשה בחוץ. חסרה לי המעורבות העצומה שאני חשה כאן כל רגע. לא אהבתי את יחסי העבודה שם, כאן עדיין שרר עידן הקביעות והנאמנות בין עובד למעביד. וכמובן שלא הצלחתי להבין איך אפשר לחיות במדינה בלי ביטוח בריאות לכל, ועם פחד לפתוח דלת סתם-ככה-בלי-לבדוק-מי-זה כשהפעמון מצלצל.
עידן השוק החופשי 