עמודי החצב בחצר שלנו עוד לא בקעו השנה, בשנה שעברה הם יצאו גבוהים ויפים כבר בראשית אוגוסט.
ערב החג אנשים בקושי אמרו שנה טובה, אפילו לא שנה טובה ממוסחרת של קניונים. ככה זה מאז צוק איתן, או לפחות ככה נדמה לי, לא בא לי לחשוב.
עמודי החצב בחצר שלנו עוד לא בקעו השנה, בשנה שעברה הם יצאו גבוהים ויפים כבר בראשית אוגוסט.
ערב החג אנשים בקושי אמרו שנה טובה, אפילו לא שנה טובה ממוסחרת של קניונים. ככה זה מאז צוק איתן, או לפחות ככה נדמה לי, לא בא לי לחשוב.
לא לנחמת טיפשים, לא להטפת מוסר של צבועים, לא להנפת דגלים של נביאי שקר. בימים כאלה אני חוזרת אל הכותבים האהובים עליי – אלה שלא אומרים מה צריך לעשות, רק מאשרים שקשה להיות אדם הגון. קשה, ובכל זאת, מוכרחים להבחין בין טוב לרע בין יופי לכיעור, כי לחיים יש משמעות.
זה לא פלא שהדיון התקציבי מתרכז כולו רק בכסף – כלל הוצאה, כלל גירעון, כלל חוב – הכל בשקלים ובאחוזים. אם כסף הוא מטרת הדור, כסף הוא גם האמצעי הבלעדי להגשמתה. אבל האמת היא שגם אם רוצים רק כסף, עדיין אפשר לשפר את התוצאה הכספית לכל שקל ששמים, בעזרת תשומת לב להיבטים שאינם כספיים של התקציב.
בלבול הוא לפעמים התחלה טובה, בוודאי התחלה טובה יותר מסדר כוזב. דוגמא ראויה היא הדיון על ההוצאה הביטחונית שיככב בתקשורת מעכשיו ובחודשים הקרובים. ביטחון מסווג אצלנו כ"הוצאה רעה" – הוצאה שבאה על חשבון צרכים חברתיים, כלכליים ואחרים. אבל הגדלת ההוצאה הביטחונית בתקופה הנוכחית מוכתבת על ידי האירועים, על כן מומלץ להשתחרר מהקיבעונות הקשורים אליה.
ביטחון – הוצאה חברתית להמשיך לקרוא
נגיד שהיו מציבים בו את השאלה: להקצות סכום רב-שנתי ידוע מראש לטיפול במנהרות, או לצאת למבצע כל כמה שנים? אתם כבר יודעים מראש מה ממשלות ישראל של השנים האחרונות היו משיבות. מבצע עופרת יצוקה החל בסוף 2008, מבצע עמוד ענן החל בנובמבר 2012, מבצע צוק איתן החל ביולי 2014.
השבועיים הראשונים של צוק איתן עברו עליי בקהות חושים שקשה להסביר. כבוגרת של כל מלחמות-מבצעי-תקריות ישראל, התקשיתי למצוא בתוכי אפילו מילה אחת שעושה סדר.
שוב ושוב הסתובב אצלי בראש זיכרון ילדות נושן. הייתי בת ארבע כשפרצה מלחמת השחרור, ואבי בא לקחת אותי מהגן. אל תלכי לשחק מאחורי הבית, הוא אמר לי כבדרך אגב. מאחורי הבית, בצידה המזרחי של החצר, שני קילומטר מאיתנו בפרדסי מגדיאל, ישבו חיילי הצבא העיראקי וטיווחו לכיווננו. חורי הכדורים (או מה שזה היה) נשארו בקיר ההוא עד שהבית נמכר בראשית שנות ה-70.