תגית: פנחס ספיר

שוק חופשי, תכנון כלכלי, דמוקרטיה

 
בעשרים השנה האחרונות התחולל מהפך בכלכלת ישראל. המשק הישראלי שהיה מתוכנן ומכוון על ידי הממשלה הועבר לידי השוק החופשי. מהו שוק חופשי? זהו שוק שאין בו התערבות חיצונית. שוק שעל פי ביטויו של אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית, מונחה על ידי "היד הנעלמה". וממבט אחר, זהו שוק ששולטים בו "כוחות טבע" כלכליים, כוחות שלדידם של חסידי השוק החופשי אין עוררין על תבונתם ועל צדקתם.

לשוק החופשי במציאות המודרנית כמה יסודות מוכרים. ראש וראשון בהם הוא ה"ממשלה הקטנה", ממשלה שמצמצמת את נוכחותה לטובת היזמה הפרטית. במונחי כספים, ממשלה קטנה חותרת למזעור הוצאתה יחסית לסך הפעילות הכלכלית, ובמקביל גובה כמה שפחות מסים. במונחי מנהל, ממשלה קטנה נוטה לדה-רגולציה: כמה שפחות תחיקה, הכוונה, בקרה ופיקוח על הכלכלה.

ההבחנה בין ממשלה קטנה לגדולה מתייחסת לשוק הפנימי, אך מושג השוק החופשי חובק גם את יחסי החוץ. וכך, היסוד החשוב הנוסף של השוק החופשי, המודגש בכל העולם המתועש בעשרים השנה האחרונות, הוא הגלובליזציה: ניהול כלכלה ללא גבולות לאומיים. דהינו, עידוד הסחר הבינלאומי וההשקעות על פני תבל. ובפועל, שחרור היבוא ממכסים וממגבלות אחרות, שחרור תנועות הכספים מתקנות מגבילות וממעקב ממשלתי.

מקובל להצביע על שנת מעבר אחת בין המודל הכלכלי הקודם בישראל למודל הנוכחי – שנת 1985. ביולי 1985 הכריזו על תוכנית ייצוב המשק. זאת, לאחר אינפלציה מתמשכת, שהגיעה לשיא של 445% לשנה בין דצמבר 1983 לדצמבר 1984. כל מה שקורה במשק הישראלי מתוכנית ייצוב המשק ואילך יכול להיתפס כתגובת פוסט-טראומה – שימוש בתרופת השוק החופשי לריפוי האינפלציה, עד למינון יתר.

להמחשת הגוון הפוסט-טראומטי במדיניות 20 השנה האחרונות, הנה התשליל שלה – גישת שלושים ואולי ארבעים שנות המדינה הראשונות. בניגוד לדימוי המוטעה של כלכלת ראשית ימי המדינה, כבר במחצית השנייה של שנות ה-50 דיברו בפה מלא  על כלכלה מעורבת – כלכלת שוק מהולה בהכוונה ממשלתית. מעצבו של המודל, שר התעשייה והמסחר ושר האוצר פנחס ספיר, כתב כך במסמך של משרד המסחר והתעשייה: "על יסוד מה שעשינו עד כה ועל יסוד כל מה שהשקענו במשק יכולנו לבטל את הקיצובים, לוותר על הפיקוחים בחלקם המכריע, להנהיג ליברליזציה ביבוא, להקל את הפיקוח על מטבע חוץ". (תצפית ההתפתחויות בתעשייה 1965-1960, משרד התעשייה והמסחר).

מה יש פה, במבוא של פנחס ספיר לחוברת ממשלתית? ליברליזציה ביבוא, דה-רגולציה ברכישת מטבע חוץ וברכישת מוצרי צריכה יומיומיים לאחר קיצוב וצנע, והתחלתה של גלובליזציה. אם כן, מה נשתנה מאז? מה קרה בשנת המפתח – שנת 1985? מהתקדמות הדרגתית עברו למירוץ מהיר; מגישוש זהיר סביב המטרה לסימון נקודה אחת ויחידה – פסגת השוק החופשי והגלובליזציה; מהערכות מצב תקופתיות ותיקונים שוטפים – לחתירה חד-כיוונית נחרצת.

המשק הישראלי היום הוא אחד המשקים החופשיים והגלובליים בעולם. גם מעצם מבנהו – שיעור יבוא ושיעור יצוא של כ-45% מהתמ"ג; וגם מהתחיקה שלו – יבוא חופשי לגמרי, ותנועות כספים פנימה והחוצה ללא מגבלה וכמעט ללא בקרה.

אך יותר מכל, השוני המהותי שחל בסוף שנות ה-80 הוא ביטול העצירה להערכות מצב ולתיקונים. עד 1977 ובמידה רבה עד 1985 נתן את הטון התכנון הכלכלי, שבמרכזו הצבת חזון רב-שנתי ובדיקתו מעת לעת. עצם הבדיקה הציבה סימני שאלה. לא שתמיד מצאו הסבר לסטייה מקו התכנון, אבל הטחינה האינסופית של עובדות ונתונים הקנתה לכלכלנים הכרות עם הכוחות הפועלים, ומידה של צניעות.

נטישת התכנון במועד שהוזכר לעיל אינה מקרית. המהפך הפוליטי של 1977 דחק לפינה את מפלגת העבודה והציב בקדמת הבמה את המפלגה הליברלית, שותפתה של חירות לליכוד. היא שנתנה את הטון במצע הכלכלי, והיא דגלה בכלכלה חפה מהתערבות ממשלתית – כלכלה שבה שולטים כוחות השוק.

הנה דוגמא לכמה מהיעדים שעליהם ויתרו עם עזיבת התכנון: יעד צמיחה רב-שנתי, יעדי תעסוקה  ואבטלה מחייבים, יעדים מבניים כגון משקלו של ענף האלקטרוניקה בתפוקה ובתעסוקה במשק. זהו, למעשה, ויתור על עיצוב דמותה של הכלכלה והחברה בישראל כפי שניתן לקלוט מהדוגמא הבאה. שיעור התעסוקה בהיי-טק מסך התעסוקה בישראל – מה הוא אומר? הוא אומר חוזים אישיים, הוא אומר שעות עבודה אינסופיות, הוא אומר סוג של ניתוק רגשי מהחברים לעבודה ומהמדינה, הוא אומר – כפי שאנחנו כבר יודעים עכשיו – אמריקה של ראשית המאה ה-20 זה פה.

כדאי לשים לב לעוד עובדה אחת: ביטול התכנון בישראל גרר אחריו ביטול של כל היעדים הכלכליים לבד מאחד: יעד האינפלציה הרב-שנתי – שיעור עליית מחירים של 3%-1% לשנה – דווקא נולד בה בעת עם ביטול שאר היעדים הכלכליים באוגוסט 2000. זאת, אולי מפני שאינפלציה חד-ספרתית נמוכה היא משתנה מפתח בהשתלבות (הפיננסית) הגלובלית.

ביטול התכנון התבטא בסגירתם או בניוונם של אגפי התכנון שהיו בכל משרדי הממשלה. הם הפכו לאגפי מחקר פסיביים. הרשות לתכנון כלכלי שהייתה הגוף המתאם ביניהם נסגרה בתחילת שנות ה-2000. מיותרותם של אגפי התכנון הוחרפה בעקבות הרפורמה התקציבית שהיוותה חלק מתוכנית ייצוב המשק. תוצר הלוואי של הרפורמה היה חיזוק מעמדו של אגף התקציבים באוצר. בעבר, הוא קבע רק את תקציבו הכולל של כל אחד ממשרדי הממשלה,  היום הוא שולט בסעיפיו הפרטניים של כל תקציב משרדי. בעל המאה, הוא כידוע בעל הדעה, ומומחי המשרדים הפכו כך באחת ללא-רל
וונטיים.

היום, כשהשפיות חוזרת עם המשבר, אולי כבר אפשר לדבר על תכנון כלכלי מבלי לעורר תגובות מתלהמות. עכשיו אולי כבר אנשים יהיו מוכנים  להשתחרר מדעותיהם הקדומות ולהקשיב לעובדות. עובדה מספר אחת היא שתכנון אינו מילה נרדפת לתוכנית חומש סובייטית. מגוון דגמי התכנון הוא אינסופי, והם ניתנים להתאמה לכל סוג של דמוקרטיה. יותר מזה, תכנון, במהותו, לא רק שאינו סותר דמוקרטיה אלא שהוא חיוני לקיומה.

מה לתכנון ולנשמת אפה של הדמוקרטיה? למשל, שקיפות, כן, אינפורמציה מלאה. קיום אינפורמציה מלאה  הוא תנאי הכרחי  לתחרות משוכללת – מודל התחרות האידיאלי המקושר עם דמוקרטיה. תכנון מחייב את הממשלה להציג בפומבי את יעדיה ואת האמצעים להגשמתם. בהיעדר תכנון, הזוכים במידע הממשלתי – ויידע הוא כסף הוא כוח – הם בדרך כלל העשירים והמקושרים.

תכנון הוא הידברות בין-משרדית וציבורית. הוא גם הכרזת עצמאותם ונפרדותם של משרדי הממשלה. תהליך תכנוני מעודד את הצגת תפישתו הייחודית של כל משרד, ואף מתיר לו לפנות לציבור הרחב מעל לראשו של האוצר ולהילחם על עמדותיו. גם זו דמוקרטיה.

מחיקת התכנון הכלכלי בעשרים השנה האחרונות, פירושה עמעום השקיפות, השתקת הדיון הציבורי. מה הפלא שבתוך העיוורון והאלם, הכלכלה איבדה את דרכה ואת בלמיה הערכיים.

גרסה קודמת של המאמר התפרסמה כשיעור 67 של המכללה החברתית-כלכלית בווי-נט, והועברה כהרצאה לפורום סטודנטים לכלכלה באוניברסיטה העברית.  
        
 
   

ניפגש בטווח הארוך

הפרק הבא מתוך הספר "ברוכים הבאים לשוק החופשי" הוא האחרון מתוך שלושה פרקים העוסקים במדיניות היבוא של ישראל. גירסתו המוקדמת התפרסמה כאן בטור צד. הגירסה הנוכחית עודכנה לקראת פרסומה בספר. הפרק הראשון סוקר את מדיניות היבוא מז קום המדינה. הפרק השני מתמקד בחשיפה ליבוא של שנות ה-90. הפרק השלישי מתאר ומנתח את השלכותיה של מדיניות יבוא ליברלית (מדי) על היציבות הכלכלית הוחברתית בישראל.

יעדה המפורש של הפתיחה ליבוא הוא ארגון המשק במתכונת יעילה יותר. או, בנוסח אחר, שחרור אמצעי הייצור מהמקום שבו אינם ממצים את כישוריהם כדי שיעברו למקום שבו הם מסוגלים לתרום את מרבם. המונח "יעילות" מצלצל יפה, אך חשוב להבין כי התייעלות אין פירושה בהכרח תעסוקה מלאה. ייתכנו מצבים שבהם חלק מגורמי הייצור שקודם לכן הועסקו יהיו בטלים, ועדיין תפוקת המשק תגדל הודות להתארגנות מחדש. ולכן היעילות לעולם אינה השיקול הבלעדי, וממשלות בדרך כלל מחויבות לאספקת משרות לכל מי שחפץ. גם בישראל, כשנדונה תכנית החשיפה ליבוא, היא כוונה במוצהר לשמור על היקף התעסוקה ההתחלתי ואף להרחיבו לפי גידול האוכלוסייה. אך כשבודקים לאחור מוצאים כי שיעור האבטלה עולה ברציפות מ-6.7% ב-1996 עד לשיא של 10.7% ב-2003, ו-10.4% ב-2004. שיעורים קרובים לאלה נמדדו רק פעמים בודדות מאז הצגת הסטטיסטיקה המסודרת באמצע שנות החמישים. פעם אחת במיתון של 1967 (10.4%), ופעם שנייה בתחילת קליטת גל העלייה מחבר העמים (10.6% ב-1991, ו-11.2% ב-1992). שיעור האבטלה ירד בתלילות לאחר מכן, אך היה עדיין גבוה ב-2005 ו-2006 (9.0% ו-8.4%). בראשית 2008, הגיע לכ-6%, שיעור שהיום נחשב לסביר ובעבר נחשב לאבטלה שיש לטפל בה.

חייבים להדגיש כי ירידת האבטלה הושגה בעזרת החמרה ניכרת בתנאי הזכאות לדמי אבטלה והבטחת הכנסה, ושימוש באמצעים כגון תוכנית ויסקונסין  שכופים על המועסקים תעסוקות שאינן מושכות בעיניהם. ובכל מקרה, מפוטרי התעשייה לא חזרו אליה לתפקידים חלופיים. רובם הופנו לפרנסות זמניות ופחות משתלמות בשירותים (ניקיון, שמירה, מלצרות, זבנות ועוד).

השינוי לרעה בדפוסי התעסוקה מעורר תהיות לגבי הצלחתה של היערכות המשק על פי עקרונות החשיפה. נכון, יש עוד גורמים שיכולים להיחשד כמעורבים. למשל הריבית  הגבוהה, ייסוף המטבע, הריסון התקציבי והרקע המדיני-ביטחוני. אך זיהוי גורמים אלו, אף שהוא מספק הסבר חלקי, אינו עונה על השאלה מדוע הקיפאון ואף ההתכווצות בתעסוקה מתרכזים בענפים מסוימים. ובוודאי אינו מבהיר מדוע הלכו לחשיפה אם הרקע היה כזה שאינו מבטיח פיצוי מהיר למשרות שנמחקו. ומכל מקום, יותר מעשור מאז תחילת החשיפה ועוד שנים של דיבורים מקדימים – ואין שום עדות לכך שהחשיפה אכן דרבנה להקמת מקומות עבודה חדשים במקומם של אלה שנגוזו.

אפשר להצביע בוודאות רק על הגשמת צד אחד של המשוואה: אותם ענפים, כושלים לכאורה, אכן דוכאו ואפילו חוסלו. מספר המועסקים בטקסטיל והלבשה צנח מכ-52 אלף איש ב-1996, לכ-18 אלף איש ב-2007, והוא ממשיך בנטייתו למטה. שאר ענפי התעשייה המסורתיים (מזון, עור, עץ ורהיטים, נייר, דפוס) גם הם התכווצו או שמרו כל אחד פחות או יותר על ממדיו המקוריים. כקבוצה הם הקטינו את היקפם בכ-8,000 איש ב-11 שנים – תקופה שבה נוספו לאוכלוסיית ישראל כמעט 1.5 מיליון נפש וכוח העבודה תפח ביותר מ-700 אלף איש. במילים אחרות, התעשייה המסורתית בישראל סיימה בשנות התשעים את תפקידה כמעסיקה לאומית.  מצבם של הענפים בדרגת הביניים הטכנולוגית לא טוב יותר. ברובם, נרשמה ירידה בתעסוקה, וכקבוצה הם איבדו 5,000 איש בתקופה הנסקרת. קצת גידול נרשם בענף הכימיה – כ-7,000 איש בתוך יותר מעשור. ובעצם פרח רק מגזר אחד מצומצם מאוד – אלקטרוניקה. היקף התעסוקה בו טיפס מכ-48 אלף איש ב-1996 לכ-70 אלף איש ב-2007.

מעניין לראות את מעמדו הייחודי של ענף המזון. מספר המועסקים בו גדל ב-4,000 איש מ-1996 ל-2007. מזון וטקסטיל-הלבשה היו המעסיקים החשובים בתעשייה בשנת 1996 – 56 אלף עובדים בראשון, ו-42 אלף עובדים בשני. לעומת הטקסטיל שהולך ונגוז, המזון שומר על היקפו מאז ראשית החשיפה. השוני בהתפתחות שני הענפים משקף את מידת חשיפתם השונה ליבוא. קבוצת הטקסטיל חשופה לגמרי, ענף המזון (בעיקר נגזרות ישירות של תוצרת חקלאית מקומית כגון מוצרי חלב) עדיין מוגן על ידי הממשלה במידה רבה. אך הגנתו העיקרית של המזון היא "הגנה טבעית" – עלות הובלה גבוהה בגלל נטיית המוצרים להתקלקל, דרישת הכשרות שחוסמת כניסת מוצרים לארץ, והעדפה לטעם מקומי.

ובניגוד למזון, חשוב להבחין בקריסתו של ספק תעסוקה ראשי נוסף. ענף מוצרי המתכת איבד 9,000 עובדים בין 1996 ל-2007. זהו בעיקר סיפורה של התעשייה הביטחונית, שהפכה לשק חבטות מאז הפניית הרכש הביטחוני לארה"ב בעקבות הסיוע האמריקאי.

תוצאת התהליך של שנות התשעים היא הקצנת מבנה התעשייה בישראל. השוואה בין-לאומית שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה [הודעה לעיתונות 9.5.05] מעמידה את ישראל בראש מסדר ייצוא הטכנולוגיה של 29 המדינות המתועשות ביותר (OECD). ההשוואה בודקת את שיעור ייצוא הטכנולוגיה העילית (אלקטרוניקה, כלי טיס ותרופות) מסך היצוא התעשייתי ב-2001. בישראל ובאירלנד שיעור זה מגיע לכ-58%. המדינה אחריהן, במרחק רב  במסדר, היא בריטניה עם כ-40%. כל שאר המדינות נמצאות מאחור, ובהן מעצמות תעשייתיות למופת כגון ארה"ב (38%), יפן (31%), גרמניה (21%). ממוצע המדינות המתועשות הוא כ-27% וממוצע האיחוד האירופי הוא כ-24%. לכאורה כאן צריכות להישמע מחיאות הכפיים, אך המציאות בישראל מוכיחה שאין להיסחף. כלל מספר אחת בשוק ההון אומר: "פזר, אל תשים את כל הביצים בסל אחד", ושוק ההון מטיבו חובב סיכונים. אפשר לאמץ בקלות את ההשקפה שאופיו של תכנון תעסוקתי צריך להיות שמרני יותר.

כתוצאה מכל המתואר לעיל, גדל מספר העובדים בתעשייה רק בכ-39 אלף איש בתוך 17 שנה – מ-317 אלף איש ב-1990, ל-356 אלף איש ב-2007. בשיא, בשנת 1996, לפני שגלש המשק לשפל ולפני שנחשפו הענפים הרגישים ביותר,  עבדו בתעשייה כ-378 אלף איש. כך או כך, שיעור העובדים בתעשייה מכלל העובדים הישראלים במשק צונח בהתמדה מ-22% ב-1990 ל-20% ב-1996 ול-16% ב-2007. מה שאומר כי התעשייה ממלאה פחות ופחות את תפקידה כמקור תעסוקה ראשי. יהיו כאלה שיראו בהתפתחות זו את הכניסה המבורכת לעידן הפוסט-תעשייתי. אבל היכן מתחבא ה'פוסט' כשהאבטלה כל הזמן רק עולה.

החור התעסוקתי שנפער הוא עדות לקושי ביישום המודל. אמנם אפשר לטעון כי ההתאמה תושלם בטווח הארוך, אך כלכלן אחד, ג'והן מיינרד קיינס, אולי הכלכלן הפוליטי החכם ביותר שנשמע אי פעם, כבר הביע את דעתו על הסתכלות כזאת: "בטווח הארוך כולנו נהיה מתים." ובנוסח מקאברי פחות, עניינה של הכלכלה אינו רק בהשוואה סטטית בין שתי נקודות שפער של עשרות שנים ביניהן. הכלכלה חייבת לתת את דעתה גם על התהליך, מפני שהוא בורא מציאות משל עצמו. ייתכן, באמת, שבזמן כלשהו יתכנס המשק לאופטימום המיוחל. אך במשך אותן שנות מעבר משפחות מתפרקות, קם דור שלא הכיר מימיו הורים שקמים בבוקר לעבודה, ונזרקות לשוליים קבוצות אוכלוסיה שלמות – בעיקר בפריפריה, ובייחוד בכפרים הערביים והדרוזים. אירועים כאלה צובעים את המפה הפוליטית מחדש, ולכן הם בלתי הפיכים. ואם הזמן הוא גורם קריטי בתהליך, הסוגיה החשובה היא מדוע הפזל התעסוקתי אינו נסגר בטווח הנראה לעין. התשובה לכך היא דו-ראשית.

מצד הביקוש, מודל חלוקת העבודה העולמית מבוסס על ההנחה שכל שותפות הסחר יוצאות ממצב שבו גורמי הייצור שברשותן מנוצלים במלואם. אך אם כמה משותפות הסחר שרויות באבטלה, ואפילו באבטלה סמויה, הרי מצבן ישתפר גם אם לא יקנו דבר בצד השני ורק יגדילו את תפוקתן כדי למכור לצד שמנגד. זה בוודאי התיאור האמתי יותר של המציאות במדינות המתועשות החדשות, וסין היא הדוגמה הטובה לו. עם הצטרפותה לכלכלת השוק היא צריכה לדאוג למיליוני נפלטים מהתעסוקה המסורתית בחקלאות. תגובתה של סין והדומות לה להתפתחות זו פותחת מעגל אבטלה בכל המדינות המתועשות שנהנות מתוצרתה והופכת אף אותן למדינות שמעוניינות לייצא אך אינן נלהבות במיוחד לעוד ייבוא.

מצד ההיצע, מה שבמודל הוא גורם ייצור סטנדרטי המתאים לכל מטרה אינו כך למעשה. מכונות לענף הטקסטיל אינן מועברות ישר לאלקטרוניקה, המו"פ בוודאי מותאם לתחום צר, ואפילו מבני תעשייה לעתים קרובות הם מבנים ייעודיים, ונדרשת השקעה לשם הסבתם למשהו אחר. מיותר לומר ש"גורם הייצור – עבודה" אינו מוקפץ מיד מביתור עופות במשחטה להרכבה באלקטרוניקה, ובוודאי שלא לתפקידים מקצועיים יותר. קשיחות זו אינה מתייחסת רק לפועלים הפשוטים אלא גם למנהלים וליזמים.
ומעל לכול, כשילוב של ביקוש והיצע, יש בעיית זיהוי של יתרון יחסי או בעיית איסוף מידע וניתוחו. המודל נראה פשוט וקל כשהוא מתאר את חלוקת הייצור בין שתי מדינות המייצרות מספר מוגבל של מוצרים. אבל לגמרי לא ברור איך הפזל נסגר בקלחת בין-לאומית שבה בוחשות מאות ארצות ומחליפות ביניהן מגוון עצום של מוצרים. ובמיוחד כאשר היתרון היחסי אינו מצב סטטי. מה קורה, למשל, כשהודו זורקת לשוק מיליוני מתכנתים? האם מדינה כישראל צריכה להתארגן מחדש? התארגנות כזאת אינה תמיד חד-משמעית ומהירה, כי כמעט כל צעד מדיניות שנוי היום במחלוקת. ניקח לדוגמה דילמת מדיניות נפוצה: איך מתמודדים עם יתרון טכנולוגי של מתחרים שנבנה על סבסוד ממשלתי החורג מהכללים הבין-לאומיים? להתעקש על משחק הוגן או לחפש פתרון מתוחכם? על נושאים כאלה ניטשים לעתים קרובות ויכוחים של שנים שאינם מגיעים להכרעה.
ועל כן אפילו מה שנראה פשוט לגמרי– הסטת ייצור משוק מקומי לייצוא – מתרחש באטיות רבה ובקושי. לכאורה, אפשר לטעון שאת מוצרי ההלבשה שנדחו מהשוק המקומי אפשר להפנות לשווקים שצורכים סחורה איכותית ויקרה יותר. אך על פי הערכות אגף הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים, לא הייתה הסטה בולטת כזאת – אולי מעט בשוליים. נתונים משנים רבות מורים כי הייצוא הוא התמחות בפני עצמה. בדיקה שנערכה על סמך סקרי התעשייה העלתה כי בשנת 1983 נבעו כ-95% מהייצוא התעשייתי ללא יהלומים בישראל מ-80 מפעלים גדולים. בסוף שנות השמונים נמצאו כ-100 מפעלים ששימשו מקור לכ-80% מאותו ייצוא. 80 מהם הפנו לייצוא יותר ממחצית תוצרתם.[1]  שרשרת העיבודים הזאת לא נמשכת בדיוק באותה מתכונת. אך עיבוד לשנת 2005 שנעשה במנהל לתכנון וכלכלה במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה מצביע על 100 המפעלים הגדולים כמקור ל-68% מהייצוא התעשייתי בלי יהלומים [משרד התמ"ת, המנהל לתכנון וכלכלה, 100 היצואנים המובילים בתעשייה הישראלית, 2007]. משמע, עוד פרופיל של התמחות וריכוזיות בסקטור הייצוא המעיד כי המעבר לייצוא  – המתבקש מכך שאת השוק המקומי כבשה תוצרת זרה – אינו אוטומטי אפילו באותו ענף, ובוודאי אינו תרחיש מובן מאליו כשצריך לזוז לענפים חדשים.

לשבחם של התעשיינים ייאמר שהם יודעים את עובדות החיים. היו בהם שהשלו את עצמם בהתחלה שהממשלה לא תלך לצעד נועז כל כך. אך כשהחשיפה בכל זאת יצאה לדרך ניסו למשוך את יישומה ככל האפשר ולעדן כמה מהמלצותיה. מהר מאוד הבינו התעשיינים שסיכוייהם קלושים, וכל אחד מהם פנה להציל מה שאפשר. מפעלים שהייבוא איים עליהם הפכו בעצמם ליבואנים לצד הייצור, וכך השאירו את השליטה בשוק בידיהם. דוגמה כזאת אפשר לראות בתחום הנייר. המפעל המוביל בענף בישראל השתדך לחברה אוסטרית וחולק אתה את השוק המקומי. לעצמו השאיר כמה נישות קטנות, ואת הייצור ההמוני העביר לידי האוסטרים. האוסטרים גם הוזמנו להיות שותפי המפעל הישראלי, סייעו לשדרג את קווי הייצור שלו, ופתחו לו ערוצי שיווק לחו"ל. דוגמה בולטת אחרת היא בתחום ההלבשה. חברות ייצור שבבעלותן רשת חנויות מקומית ממשיכות לשווק בה מעט מתוצרתן, והרבה סחורה מיובאת. זה מה שקורה בדלתא, שמייבאת ממפעליה בחו"ל וממפעלים אחרים; וגם בכיתן, שממשיכה לייצר לייצוא טקסטיל יוקרתי לבית, כגון סדיני סאטן, ובחנויותיה בישראל מקדמת היום מכירת טקסטיל מיובא עממי יותר ואביזרים נלווים מהמזרח הרחוק.

אחרים, הסיטו חלק ניכר מייצורם למדינות שבהן שכר העבודה זול בהרבה. תגובה זו אינה מצטמצמת רק ליצרנים לשוק המקומי. אימצו אותה גם יצואנים שהעתיקו חלק מהעבודה אל מחוץ לגבולות ישראל. וכולם, יצרנים לשוק המקומי ויצואנים, נשענים על האפשרות הקלה להזיז סחורות בכל שלבי הגימור ובכל הכיוונים כתוצאת החשיפה ליבוא והסכמי הסחר. ביניהם ההסכמים עם ארה"ב והאיחוד האירופי, המחילים את הפטור ממכס שניתן למוצר שמקורו ישראלי מלא על רכיבים מירדן וממצרים המשתלבים במוצר הישראלי המוגמר. הסטת הייצור מסתייעת גם בליברליזציה בשוק ההון שמאפשרת העברת כספים קלה פנימה והחוצה, ומובן שעילתה העיקרית היא הפרשי השכר הבלתי נתפשים כמעט בין מדינות.

על פי נתוני אגף הטקסטיל והאופנה בהתאחדות התעשיינים, עלות העבודה לפועל בענף בסין בקיץ 2008 היא 120 דולר לחודש. במצרים התעריף הוא 60 עד 70דולר לחודש; בירדן כ-100 דולר לחודש; בטורקיה כ-300 דולר לחודש, ובמזרח אירופה כ-400 דולר לחודש. אך במעצמה אחת ושמה ישראל עלות העבודה היא כ-1,400 דולר לחודש. מה שהופך את הייצור הפשוט כאן לבלתי סביר בתנאי שוק סחורות ומטבע חופשי. ולכן חברה כדלתא, המתמחה בהלבשה תחתונה ובגרביים בעיקר לייצוא, החזיקה ב-2008 בישראל רק כ-2,000 מסך כ-10,000 עובדיה ברחבי העולם. בישראל היא מותירה את העיצוב, התכנון והלוגיסטיקה וקצת מייצור הבדים והצביעה. מודל שונה במקצת הוא זה של חברת קסטרו להלבשה עליונה, שיש לה רשת חנויות קמעוניות בישראל. לקסטרו אין כמעט פעילות ייצור בארץ, אלא בעיקר עיצוב ותפקידי מטה. הייצור נעשה ברובו בסין, וחלק קטן ממנו ברשות הפלסטינית.

נהוג לגנות את השילובים של ייצור מקומי עם יבוא חלקי או עם קבלנות משנה במפעלים מחוץ לישראל. אך אלה הם הפתרונות הכי ציוניים בתנאים הקיימים. מה אפשר לצפות ממנהל מפעל שחייב לתמרן בין שער חליפין שאינו מובטח לבין מחירי תחרות כמעט דמיוניים בנמיכותם בשוק המקומי ובייצוא. אלה שמתפשרים הם אותם שרוצים בכל מאודם לשמור על נוכחות כלשהי בישראל. לעתים מתוך שיקול של כדאיות – שמירת בסיס ייצור מקומי מאפשרת תגובה מהירה יותר ושליטה מוגברת במקום שנחוץ – אך במקרים לא מעטים מתוך זיקה למפעל שהוא מפעל חיים של בעליו הנוכחיים או של אביהם או של סבם. ועד כמה שלא ייאמן, גם מתוך מחויבות לעובדים ותיקים ולמדינה. חבריהם בענף הטקסטיל וההלבשה סגרו יותר מ-1,400 מפעלים בשנים 2007-1990 (בכללם מתפרות קטנות. מפעל מוגדר כמי שמעסיק שכיר אחד ויותר). אפשר להאמין שהסוגרים אינם עומדים עכשיו בתור להבטחת הכנסה. בתמורה שקיבלו בעד הנדל"ן ושאר הנכסים הם בנו תיק השקעות מגוון ולעתים קרובות נטול קשר לישראל.

הסקת המסקנות הרציונאלית כל כך שלעיל אינה מצטלמת יפה. בנוסח ציני פחות, היא מאיימת על שלמותה של המדינה. והכי גרוע, התמונה הזאת עמדה לנגד עיני כל מי שמצוי בתעשייה, במיוחד בקבוצת הטקסטיל. ועדה ציבורית לעתיד ענף הטקסטיל והאפנה שמינה שר התעשייה והמסחר נתן שרנסקי פרסמה את הדו"ח המסכם שלה במאי 1997.[2]  בתפקיד יו"ר הצוות שימש פרופ' אמוץ ויינברג, נשיא מכללת שנקר. החברים היו נציגי משרדי הממשלה, נציג ההסתדרות, נציג העדה הדרוזית, ותעשיינים בכירים מהענף – בהחלט הרכב שיש לו מה להגיד. בתום הדיונים גובשו תשע המלצות הנוגעות לכל תחומי ההיערכות החשובים: העברת קבלנות משנה לירדן ולמצרים; עידוד השיווק, המו"פ, השקעות הון ותשתיות אחרות; יישום מציאותי של חוקי היבוא; והתייחסות מיוחדת למגזר הדרוזי.

הסעיף הדרוזי המיוחד הדגיש את תלותה של העדה בטקסטיל כמקור פרנסה עיקרי לנשים לצד שירות הקבע לגברים. ולכן הציע עאמר עאדל, ראש מועצת ג'וליס, להמיר חלק מחבות דמי האבטלה לתמיכה במפעלים שבכפרים וכך לאפשר להם לשרוד עד ליצירת תעסוקה חלופית. נציגי הממשלה דחו הצעה זו.  אביא, בהקשר הזה, שני משפטים ממכתבו של עאדל ליו"ר הוועדה: "יחד עם זאת חובה על הממשלה להתחיל ומיד בהכוונת תעסוקה חלופית (היי-טק) לכפרנו על מנת למנוע שואה כלכלית. מיותר לציין בפני כבודו את תרומתה של העדה הדרוזית למדינת ישראל". אין מה להוסיף, רק לשים לב למילה 'שואה'.

התגלמותה על פני אדמות היא מחיקת המתפרות בכפרי הערבים והדרוזים בגליל. בראשית שנות התשעים הועסקו בהן – בעיקר בקבלנות משנה למפעלים גדולים – כ-15 עד 20 אלף עובדים, מרביתן נשים. ב-2008 אותן מתפרות מחזיקות כ-1,500 איש. הדת והמסורת אינן מתירות לנשים אלו יציאה מן הכפר. וכך הן יושבות מובטלות לצד הגברים שפוטרו בעקבות הכנסת עובדים זרים לענף הבנייה. שיעור האבטלה שמדד שירות התעסוקה בכמה מכפרים אלו בגליל ב-2004 היה כ-20%: תמרה, עין-מאהל, דיר-חנא, כפר כאנה, סכנין. בעוד כפרים לא מעטים הוא היה כ-15%. שיעורי האבטלה ירדו אחר כך, מן הסתם הודות לתוכנית ויסקונסין, וגם בגלל הפסקת התייצבותם בלשכות (ובסטטיסטיקת שירות התעסוקה) של המתייאשים שאינם מקווים עוד לזכות באישורים לדמי אבטלה או הבטחת הכנסה.

הטקסטיל בכפרי הדרוזים והערבים אינו כל סיפור החשיפה בישראל. אבל גלגוליו ממחישים את המנגנון שהביא את המשק עד הלום. לא ברור ולא נכתב במפורש בשום מקום מדוע נדחתה הצעת הדרוזים. אולי בגלל דוחק תקציבי, ואולי מחמת החשש מתקדים לשימוש בדמי האבטלה שלא על פי הדפוס הרגיל. עצוב לראות את עאדל נוקב בהיי-טק כשם נרדף לתעשייה חלופית. להיי-טק יש דרישות משלו – כמו למשל התרכזות באשכולות סמוך למוסדות מחקר ואקדמיה – שאולי מפריעות לו להתיישב בכפר נידח. ומאידך ישנן אפשרויות תעסוקה מתוחכמות אחרות. אך הדיון הכלכלי בישראל כבר מזמן לא עוסק בקטנות כאלה. ולכן כשראשי מועצה באים לדרוש פתרון אין להם מה להציע מלבד מנטרה תורנית כלשהי.

פרשת הטקסטיל הדרוזי היא הקצנת המבוכה והיעדר הכיוון. אבל הטקסטיל או הדרוזים הם רק משל לתעשייה כולה ולשאר ענפי הייצור בישראל. כדי להמחיש את החיפוש הנואש אחר פתרון, הנה כמה הצעות לשיקום מגזר הטקסטיל שנידונו בשנים האחרונות. מצד התעשיינים, הוצע להעלות את המכס על מוצרי הלבשה מוגמרים, אם כי לנוכח מחירי המתחרים רק העלאה של מאות אחוזים תהיה אפקטיבית. היו תעשיינים שאף קראו לקצץ שליש משכר המינימום בענף הטקסטיל, וזאת על סמך נכונות עכשווית של נציגי הכפרים בגליל. אולם אין כל ערובה כי נכונות זו תמנע טענות קיפוח בעתיד. רעיון אחר שנזרק הוא השלמת שכר ממשלתית זמנית. טיוטת החוק המתאים הופיעה בהצעת התקציב לקראת 2002 ולאחר מכן נגוזה. היו גם התארגנויות של מעצבים צעירים, שבחסות התאחדות התעשיינים פנו לממשלה בבקשה לתמיכה.

סלט הרעיונות הזה מובא כאן במתכוון במתכונתו הגולמית. אין דבר שנזכר פה ואינו מיושם במדינות אחרות בעולם או לא יושם בישראל בעבר. אין כאן גם שום הבטחה לחילוץ דרמטי, אלא רק בלימת המשבר והצלת כמה אלפי עובדים. נציגי האוצר ורוב דוברי התקשורת יקראו להוצאה הכרוכה בהגנה על המשרות "בזבוז". אך נציגי האוצר ורוב דוברי התקשורת אינם חדלים מלקבול על סכומי העתק שמופנים לדמי אבטלה ולהבטחת הכנסה. לפחות חלק מאותם סכומים היה נחסך על ידי החזקת תעסוקה "מלאכותית". מתנגדי ההתערבות הממשלתית גם שוכחים להביא בחשבון את עלות הפשיעה, ההתקוממות החבלנית, או אפילו סתם אדישות אזרחית ביישובים שנזנחו. בדיקת כדאיות אמתית צריכה לכלול את מגוון הגורמים על סמך היכרות פרטנית עם השטח.

אבל הזלזול בידיעת הפרטים הוא אחד ממאפייני עידן "היד הנעלמה". כשהחלו במאמץ התיעוש בשנות החמישים,  הוא לווה בספרים עבי כרס של משרד התעשייה והמסחר שתיעדו כל פרט וניסו להשליך ממנו הלאה. ספר כזה לדוגמה הוא 'התעשייה, עבר ועתיד'.[3]. באורח אופייני הספר נפתח בפתח דבר קצר של חיים צדוק, שר המסחר והתעשייה, ובהקדמה ארוכה של שר האוצר, פנחס ספיר. לספיר, שר המסחר והתעשייה שנים רבות, הייתה אהבה מיוחדת לענף. ואף שאנו יודעים כי נסחף ברגשותיו, מעניין לראות עד כמה שר אוצר משקיע מזמנו ללימוד הנושא ועד כמה אבחנותיו שומרות על חיותן עד היום: "בשנים האחרונות לאחר שהתעשייה טופחה והתעצמה, התחלנו בחשיפתה לתחרות לתוצרת חוץ, כדי להעמידה במבחן השוק העולמי וכדי לדרבנה ליתר ייעול, לשיפור נוסף באיכות ולהוזלת מחירים. תהליך זה נמצא בשלבי השלמתו, ולאחר מכן תעמיק החשיפה ותלך."[4] ובהמשך – עד כמה טרגי-קומי ומעמיד בפרופורציה כל הבחנה יומרנית על שינויים מבניים: "דוגמה לתהליך של יתר העמקה, הגדלת ההתמחות ושיפור האיכות הוא ענף הטקסטיל, העובר מייצור חוטים ובדים למוצרי איכות ודיגום מעולים, ההולכים ורוכשים שם בשוקי העולם."[5]

הספר מ-1965 מכיל מעקב אחר תכנית הפיתוח לשנים 1970-1965, שיצאה לאור בתחילת 1964. במבט לאחור, יהיו כלכלנים שיגחכו לנוכח ההשתדלות למצוא הסבר לכל דבר. המשק לא צמח בדיוק כפי ששיערו? התשובה האמתית היא "ככה". ובכל זאת, המאמץ לאפיין את התעשייה מכל זווית אפשרית מניב פירות משלו. כמו למשל ניתוח מפורט של כוח האדם לפי התפלגותו המקצועית והתפרשותו באזורי הפיתוח, ומחשבות על ישראל לקראת המיליון הרביעי של אוכלוסייתה. קשה להיזכר מתי בחמש-עשרה השנה האחרונות בדק מישהו נתונים דומים, למרות ואולי בגלל שהכרת הנתונים מונעת זריקת קלישאות.

בעבר, היו תרגילים כאלה מובנים מאליהם. הם נעשו במשרד התעשייה והמסחר ובמשרדים אחרים במשך עשרות שנים ודעכו בהדרגה עד להיעלמותם הסופית בשנות התשעים. גורמים אינטרסנטיים רבים שמחו לראות את התכנון נגוז. בראשם אגף התקציבים באוצר, שמאז אינפלציית שנות השמונים ותכנית ייצוב המשק של  1985 מעוניין בדבר אחד: שליטה תקציבית. כל מסגרת קונצפטואלית, שמעלה דרישות כספיות או תהיות כלפי קיצוציו, מפריעה לו. לצדו, ההון הגדול והפוליטיקאים. מערכת הקשרים הדו-סטרית ביניהם, על התן וקח שגלום בה, משגשגת יותר בהיעדר יעדים משקיים מוגדרים, ובלי בחינה של כל העברה כספית על פיהם.

לכוחות המתוארים לעיל מצטרפת דעת הקהל, משמע דימוי תקשורתי נבער של התכנון. מאז נפילת ברה"מ הפך התכנון – המזוהה כאמצעי סוציאליסטי – לסמל של כישלון. זאת מבלי שרוב הכותבים עליו יבינו למה בעצם הוא נועד, או מבלי שיכירו את המגוון העצום של דגמי תכנון שיכולים להתאים לכל מבנה פוליטי ולכל מטרה. קטילתו הכאילו מוחלטת של התכנון מביאה דוגמאות לאי-מסוגלותו לחזות את העתיד. אך תכנון אינטליגנטי אינו מתיימר לנבא, אלא לבחון את הקשרים בין משתני הפעולה, ועל בסיס זה להציג חלופות למדיניות. השאלה עד כמה תכנון נראה אקטואלי גם מנקודת ראותו של המגזר העסקי עלתה בוועידה השנתית של המרכז הישראלי לניהול בספטמבר 2003. תכנון היה נושא המושב הראשי, וכל הדוברים קבלו על היעדר חשיבה אסטרטגית בישראל. בהם גם לסטר תורו, פרופסור ידוע מ-MIT בארה"ב שאינו חשוד בפזילה שמאלה, וכן יו"ר 'טבע' אלי הורוביץ, שייחס את הצלחתה המטאורית של 'טבע' להסתכלות ארוכת טווח קדימה וטחינה עד דוק של מה הולך ומה לא הולך.

אם נחזור לחשיפה ליבוא בהקשר זה, הרי כמעט כל תופעות הלוואי ההרסניות שלה היו ידועות מראש. רק היה צריך להתכופף ולאסוף אותן מהרצפה. היה ידוע כי המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. מידת פתיחותו – שיעור יבוא של כ-45% מהתמ"ג – משתווה לזו של כמה משקים קטנים, בעיקר באירופה, אך עולה בהרבה על המקובל בארה"ב וביפן למשל, ששם שיעור היבוא מהתמ"ג נע סביב 15%-10%. במשקים קטנים הפתיחות היא תנאי הכרחי להשגת רמת חיים גבוהה. זאת משום שפיזור יתר בייצור אינו יעיל. עדיפה התמחות במעט פריטים והחלפתם במוצרים מתמחים ממדינות אחרות. מכאן ברור שייבוא נרחב גורר ייצוא נרחב לשם איזון זרמי מטבע החוץ למדינה וממנה.

המסקנה היא אפוא פתיחות, אך לא בהכרח פתיחות מרבית. כי ככל שהמשק פתוח יותר כך קשה לשמור על יציבותו. הן מבחינת גירעון המאזן המסחרי והחוב החיצוני הנגזר ממנו, הן מבחינת רמת המחירים המקומית המושפעת מהתנודות בחוץ, אך בעיקר מבחינת שיקולי התעסוקה כפי שמומחש בישראל מראשית שנות התשעים. ענפי שוק מקומי הם ענפים שקל לצפות את התפתחותם. כך למשל ענף המזון בישראל מוגן למדיי באופן טבעי מתוך הכורח לשמור על טריות, על הרגלי אכילה, על טעמים, ועל דרישות הכשרות. הוא עדיין סגור ליבוא גם בעזרת אמצעים שהממשלה נוקטת. ולכן במזון, שלא כבטקסטיל, אפשר לראות גידול מסוים בתעסוקה בשנים 2007-1996 בשיעור ממוצע של כ-0.7% לשנה.

דילמת חלוקת הייצור והביקושים בין שוק מקומי לסחר חוץ היא דילמה תכנונית מובהקת. כך גם הניסיון לחזות את קצב התפתחותם של ענפי התעשייה ושל ענפי המשק האחרים, ולהסיק מכך מסקנות בדבר יכולת הקליטה של עובדים שנפלטו ממגזר אחד במגזר אחר. תכנון מראש אף מחדד את החשיבה בדבר מבנה ענפי ריכוזי: האם סביר למקד את כל המאמץ באלקטרוניקה? ומה אם ייקלע הענף למשבר? מחזוריות קיימת כמעט בכל תחום כלכלי, בייחוד במוצרים שאינם חיוניים למחיה שוטפת. עימות אחר שתכנון בדרך כלל עושה הוא בין הרכבו ההשכלתי, הגילי והגיאוגרפי של כוח האדם הקיים לדרישות ענפי המשק. כך מאתרים אוכלוסיות שאינן יכולות ליהנות מפיתוח ההיי-טק, אם מחמת ריחוקן ממרכזיו ואם מחמת היעדר כישורים הולמים בקרבן.

לפחות כמה מהבדיקות הנזכרות כאן נעשו במשרד התעשייה והמסחר.[6] אשר לסוגיה הכבדה ביותר בתכנון הכלכלי של ישראל נאמר שם: "כבר עכשיו המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. מבנה התפוקה בו דומה לזה שבמדינות אירופה המתועשות. בגלל הפתיחות הרבה והריכוזיות הענפית אנו מושפעים חזק מכל תנודה בשוקי הסחורות ובשערי המטבעות. כדי למנוע זעזועים ולייצב את המשק, יש לפעול לחיזוקו של הסקטור המייצר לשוק המקומי במקביל לסקטור המייצא; ולגוון ככל האפשר את המבנה הענפי."[7]

היום, לאחר התרוקנות האוויר מבועת ההיי-טק של שנת 2000, אפשר לחתום על כל מילה שנאמרה שם. ולמרות זאת ההסתכלות התכנונית נתפשה אז ונתפשת גם היום כאנטי-תזה לשוק חופשי. על פי מעצבי החשיפה באותה תקופה, במיוחד משרד האוצר, הייתה היד הנעלמה אמורה לעשות את שלה ולהוביל את המשק לצמיחה מאוזנת ולתעסוקה מלאה. השקפה זו לוותה בהסתייגות מכל מה שהדרג המקצועי בממשלה מסוגל לעשות, חוץ מהפרטה או צמצום של כל בקרה שהיא. קשה לנתק את ההשקפה הזאת מהתוצאה הרשומה היום בסטטיסטיקה המקרו-כלכלית של ישראל. לא רק אבטלה, אלא גם צמיחה מתונה: קצב גידול תמ"ג ממוצע של פחות מ-4% לשנה בשנים  2007-1996, 1.5% גידול שנתי בתמ"ג לנפש.

בהקשר הזה מעניין להבחין בגישתה של סין, שסיפור יציאתה מהמשטר הקומוניסטי נתפש היום כהצלחה, שלא כסיפור של רוסיה. מי שמדגיש את ההבדל בין שתי המעצמות הוא סטיגליץ, בספרו על הגלובליזציה.[8] רוסיה, מחד, עם שיטת הריפוי בהלם מבית מדרשה של קרן המטבע, נקלעה לאיבוד תמ"ג ממוצע של 5.6% לשנה בשנות התשעים. סין, לצדה, צמחה באותה העת בקצב שנתי ממוצע של יותר מ-10%. סטיגליץ, מיותר לומר, אינו אובייקטיבי בסוגיה זו. הוא וחתן פרס נובל אחר, קנת ארו, יעצו לסין איך להיכנס לשוק. סטיגליץ וארו הם ממניחי היסודות להבנה היכן כלכלת שוק אינה עובדת, ועל פי  המלצתם התארגנו הסינים יותר באטיות. או, בניסוחו של סטיגליץ: "סין זיהתה שאם היא מעוניינת בשמירת היציבות החברתית, עליה להימנע מאבטלה ניכרת. יצירת משרות צריכה ללכת יחד עם השינוי המבני. רבים מצעדי המדיניות שלה יכולים להתפרש לפי זה. אף שסין הנהיגה ליברליזציה, היא עשתה זאת בהדרגה, ובדרכים שהבטיחו כי מקורות שהוזזו ממקומם הוצבו מחדש לשימושים יעילים יותר ולא נעזבו לאבטלה חסרת תכלית."[9] חיזוק לדבריו של סטיגליץ מתקבל מנאומו של סגן דיקן אוניברסיטת פקין בוועידת דאבוס בינואר 2004. וכך הוא מסכם את השילוב המנצח בארצו: "סין, עכשיו, יש לה מנהלים כלכליים מתוחכמים מאוד שמבינים את תפקיד השוק כנגד תפקיד הממשלה" [הרלד טריביון, 24-25.1.04].

כדאי לשים לב לשימוש במילה 'כנגד' (versus) בתיאור היחסים בין השוק לממשלה. השוק והממשלה אינם תאומי סיאם בלתי נפרדים. אבל הם שם – כל אחד במקומו. הבנה כזאת נעדרת היום בישראל. יישום מודל השוק החופשי מתפרש כהיעלמות ממשלתית, או אולי נכון יותר לומר – היאל
מות. זה לא שהממשלה אינה עושה. היא דווקא מרבה לנקוט צעדים: מחיקת התקציב הזה, פמפום התקציב ההוא, הפרטות, דה-רגולציה והכול בעקבות המלצות אופרטיביות של כלכלנים. אך איש אינו יכול לומר מה הם יעדיה, מה מחיר כל צעד במונחים פוליטיים–כלכליים-חברתיים, ומהן החלופות לו. כך מיטשטשים לגמרי הוויכוחים הטכניים והבדלי ההשקפות. ביגה שוחט, סילבן שלום ובנימין נתניהו באים כאילו מאותו מקום נטול ערכים, ואת הצדקת פועלם שואבים רק ממקצוענות נקייה – מקצוענותם של כלכלני האוצר.

אין ספק שגישה זו נוחה לכמה טכנוקרטים. היא אף מקלה במובן הטקטי על שרי אוצר ועל ראשי ממשלה. כי אם השיקול לקבלת החלטה הוא לכאורה אך ורק מקצועי, אפשר להדוף כל דרישה מגזרית בתואנה של אינטרסנטיות, ובז'רגון המקובל היום אין פסילה חמורה יותר. זאת למרות שיכולת הביטוי המגזרית היא עילת קיומה של הדמוקרטיה, וממשלות ופרלמנטים נוסדו כדי לתת לה חיים. נכון, אי אפשר להתכחש לעובדה שלחצים אינטרסנטיים יכולים להיות מטרידים. אך עדיין כל החלטה כלכלית עונה על אינטרס כלשהו, מה שמחייב לאפשר ביטוי לאינטרס הנגדי. בדיוק מסיבה זו נבנו בזמנו פונקציות התכנון, כדי לנסות ולפשר בין האינטרסים טרם הדקה התשעים. שיא פריחתן ברחבי העולם היה לאחר מלחמת העולם השנייה כחלק מהמאמץ לשיקום המדינות הנפגעות. בישראל צץ התכנון מיד עם הקמת המדינה.

דיון תכנוני מאפשר לבודד את המניעים שמאחרי המחלוקות הכלכליות ולהתוות בחדות את הקו שבין המקצועי לבין הערכי והפוליטי. יתרה מזו, דרישתו של התכנון להצגת מסגרת מספרית מפרידה בין מיתוסים מקצועיים לבין מה שאפשר לכמת. תכנון כלכלי מעצם טיבו מתייחס לטווח הארוך, אך הוא עוקב גם אחר שלבי הביניים. בנוכחותם של גופי תכנון קשה יותר לזרוק לאוויר כי גורמי הייצור ש"ישוחררו" מהטקסטיל יתרמו למשק בענפים המתוחכמים – צריך להמחיש את הדברים על הנייר. וכשהספקות מתעוררים בעקבות התרגילים שנעשו, ניתנת לגיטימציה לפתרונות חדים פחות במדיניות ואף לסיוע ממשלתי בתקופת המעבר. עצם ההכרה בקיומה של תקופת מעבר הוא הכרזה על תפישה עצמית צנועה יותר של מקצוע הכלכלה, מעין הודאה של הכלכלנים בהבנתם המוגבלת המצריכה בחינה מתמדת של צעדיהם.

יוצא מכאן שאחת המסקנות החשובות ביותר מהחשיפה החפוזה והאבטלה על כל גורמיה היא הצורך בהקמת מכון מחקר ותכנון כלכלי-חברתי לאומי. המחלקות הכלכליות בכל משרדי הממשלה הידלדלו לגמרי מסוף שנות השבעים. המחשה למעמדן אצל מקבלי ההחלטות מתקבלת מקורותיהם של מנהל התכנון והכלכלה במשרד התעשייה והמסחר והרשות לתכנון כוח אדם במשרד העבודה. שני גופים אלו תרמו בעבר לא מעט להבנת מגמות הצמיחה והתעסוקה, ומוזגו ליחידה מצומקת אחת לאחר הקמת משרד התעשייה המסחר והתעסוקה. הצוות שנותר אמנם מצליח לשמור על רמה מקצועית גבוהה ועל נוכחות תקשורתית, אך שרוי בגלות בגן הוורדים שליד הכנסת – מרחק רבע שעה הליכה מהמשרד הראשי בקצה האחר של קריית הממשלה. כמובן, זה לא מקרי. פונקצית הייעוץ הכלכלי באוצר כמעט אינה נשמעת. ומכל מקום תפקידה לתמוך בעילת קיומו של המשרד: שליטה תקציבית. המחלקה הכלכלית היחידה הראויה לשמה נותרה בבנק ישראל. עצמתה בעבר נשאבה מתפקידו הכפול של הבנק המרכזי: ממונה על היציבות המוניטרית ויועץ כלכלי לממשלה. כיום הבנק חותר עוד ועוד להגדרת סמכות ואחריות נקייה אך ורק בתחום המוניטארי, מה שמגדיר באופן צר יותר את תפקיד מחלקת המחקר שלו.

כל אלה מבליטים את חסרונו של מכון עצמאי למחקר ותכנון כלכלי-חברתי בישראל. מטרתו צריכה להיות איסוף מידע, ניתוחו, וגיבוש הסכמה לגבי נושאים ארוכי טווח. מכון כזה צריך לקיים מגע שוטף עם לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, עם ההסתדרות ועם גופי ייצוג משניים – מאיגוד התעשייה הקיבוצית ועד התאחדות הקבלנים. מבנהו ואופן תקצובו ייגזרו מהרצון להקנות לו עצמאות. מכון מחקר? לא בדיוק המלצה מרגשת. אך מה לעשות, ניהול כלכלי של מדינה, שלא כמשחקי בורסה, עדיף שיהיה צפוי ומשעמם ככל היותר.

עוד המלצה בדרגת שיעמום דומה: מהגדרת תפקידם בפועל של שני משרדי הכלכלה הראשיים, האוצר ובנק ישראל, נובע כי אף לא אחד מהם אינו מופקד היום על הצמיחה. זה בוודאי חסר שגורר מחשבה. האם סתם כך הצמיחה מוזנחת? או שהמבנה הקיים – הקשר הון-שלטון של הגלובליזציה – אינו מותיר מקום לצמיחה ותעסוקה מלאה כיעד לאומי. ואם כן, זה תפקידן של מפלגות המתיימרות להציע אלטרנטיבה קצת שמאלה מהמרכז: קודם להילחם למען הלגיטימציה של יעד צמיחה ותעסוקה בלי ניסיון להחביא את הסתירה שבינו לבין חופש כלכלי מלא, אחר כך לבנות מסגרת מקצועית שתתמודד בגלוי ובאומץ עם הביקורת על תופעות הלוואי של אימוץ יעד כזה. ולבסוף – למנות את השר שיעשה את הצמיחה והתעסוקה המלאה למטרה מוחשית-פוליטית.


[1] תמר בן-יוסף, רבעון לכלכלה 132; רבעון לכלכלה 147
[2] דו"ח הועדה הציבורית לעתיד ענף הטקסטיל והאופנה, מאי 1997
[3] התעשייה – עבר ועתיד, משרד המסחר והתעשייה 1965
[4] שם, עמ' 8
[5] שם, עמ' 9
[6] חוברת 'לקראת שנות ה-90', משרד התעשייה והמסחר, מרס 1990
[7]  שם, עמ' 7
[8] Stiglitz 2003, pp.180-187
[9] Stiglitz 2003, p. 184

 

*

את הספר 'ברוכים הבאים לשוק החופשי' ניתן להשיג במחיר מוזל של 30 שקל באתר סימניה (התשלום בכרטיס אשראי), בטל. 02-5334417 ובתיבת הדואר של אתר זה (התשלום בשיק או במזומן).

נמצא גם בחנויות הספרים (בירושלים, במיוחד ברשת תמיר ובירדן), באתר-BOOKNET ואחרים, ובהוצאת צבעונים.

 

קפיטליזם חזירי ומילים כאלה

מאמר נלהב של שלי יחימוביץ' בדהמארקר מה-3 לנובמבר קובע בכותרתו "בני אדם אינם חזירים". זאת כהמשך להתבטאות של אהוד ברק בישיבת סיעת העבודה "הגיע הזמן להחליף את הקפיטליזם החזירי מבית מדרשו של הימין" (הארץ, 28.10.08).  כיוון שהחזירות הפכה להבחנה חשובה במסע הבחירות של העבודה ראוי לשאול מהו קפיטליזם חזירי. להתרשמותי, זהו הקפיטליזם שלא נמצא בחצר שלי ושל החברים שלי.

נבדוק לרגע את חצרו של אחד מגדולי המחשבה הכלכלית הסוציאל-דמוקרטית במאה ה-20 – ג'והן מיינרד קיינס. קיינס עשה לביתו בתפקידי ניהול בכירים במגזר העסקי ובמשחקי בורסה. וכמי שאולי חטא בקפיטליזם חזירי, קיינס לא התכחש לו בכתביו. וכך הוא אומר בפרק האחרון של ספרו התיאוריה הכללית של התעסוקה הרבית והכסף:"ישנן פעילויות אנושיות רבות-ערך הנזקקות למניע של עשיית-כסף ולסביבה של בעלות פרטית על רכוש להבשלתן המלאה. יותר מזה, נטיות לב אנושיות מסוכנות יכולות להיות מתועלות לערוצים מזיקים פחות הודות לקיומן של הזדמנויות לעשיית כסף וצבירת רכוש פרטי, שאם הן לא יסופקו בדרך זו הן ימצאו את פורקנן באכזריות, במרדף נמהר אחר כוח אישי וסמכות, ובצורות אחרות של האדרה עצמית." קיינס מבהיר בהמשך שאין בכוונתו להטיף לחופש בלתי מרוסן, או בניסוחו האלגנטי תמיד: "אין לבלבל בין משימת שינוי הטבע האנושי למשימת ניהולו של הטבע האנושי".

קיינס אכן הקדיש את משאביו האינטלקטואליים למציאת דרכים לניהול הטבע האנושי ולעידון הקפיטליזם. מפעלו הידוע ביותר הוא גיבוש התיאוריה הקוראת להתערבות ממשלה בעת שפל כלכלי: תכנון מפעלים ציבוריים, והזרמת כספי תקציב הממשלה להקמתם. קיינס זכור לטוב גם כמי שעם חתימת הסכם ורסאי בסיום מלחמת העולם הראשונה התריע בספרו השלכות כלכליות של השלום בפני הכבדת הקנסות שהוטלו על גרמניה כעונש על תוקפנותה כלפי שכנותיה באירופה. קיינס טען אז (וצדק) שתשלום הקנסות ידרדר את גרמניה למשבר כלכלי ויוביל אותה לתוקפנות הבאה.

קיינס הוא ממעצביו החשובים של הסדר ברטון-וודס, הסדר תיאום שערי המטבע הבינלאומיים שנחתם לאחר מלחמת העולם השנייה ושרד עד ראשית שנות ה-70. שלילת הספקולציה בשוקי המטבע שהיא נקודת המוצא להסדר זה משקפת אידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית, והכרה כי תנודות שערי החליפין מעשירות מהמרים מעטים ואת הבנקים או מוסדות תיווך פיננסיים אחרים, ומערערות את תעסוקתם,  הכנסתם וחסכונותיהם של מרבית הציבור.

מחויבותו הסוציאל-דמוקרטית העמוקה של קיינס בוטאה במעשים ובמאמץ אדיר של כתיבה המחפשת את המילה הנכונה לתיאור התופעות הכלכליות היומיומיות. קיינס מעולם לא נסחף לשום התבטאות "חברתית" בכתביו. הוא לא תיאר את מצבם העגום של ה"מסכנים" ולא ביטא "חמלה" על גורלם. במקום זאת, השקיע את עצמו בפרטי-פרטים של ניתוח יבש שנועד לעדן את השוק החופשי מבלי לפגוע בתפקודו.

כמו קיינס גם מנהיגיה ההיסטוריים של מפלגת העבודה ברחו כמו מאש מדיבורים נבובים על קפיטליזם לעומת סוציאליזם. פנחס ספיר, אדריכלו הדגול של המשק הישראלי שר המסחר והתעשייה ושר האוצר מאמצע שנות ה-50 עד לראשית שנות ה-70, מימש את דחפיו הפואטיים בכתיבת טורי מספרים על מפעלי תעשייה ועובדים. לוי אשכול, שר האוצר בשנים 1963-1952 גילה את האכפתיות שלו בדבקות ביעד של תעסוקה לכל דורש. יצחק רבין, איש ביישן וחסכן במילים, הפגין את מחויבותו העצומה לקליטת העלייה בשנות ה-90 בריטונים על ה"פוגלים" באוצר שלא הזדרזו מספיק לטעמו בשחרור כספי התקציב לתוכניות עידוד תעסוקה.

משהו השתבש מאז במפלגת העבודה. הנה בימים הקשים האלה אין לעבודה מילה מחייבת אחת – מילת דרישה לממשלה – על פרישת רשת ביטחון לחוסכים הקטנים, על הבטחת תעסוקה למפוטרים, על מדיניות תעשייתית משקמת בעת משבר. תחת זאת מפלגת העבודה מטביעה את עצמה במלל על קפיטליזם חזירי. קהל הבוחרים אולי לא טורח לנסח לעצמו למה הוא לא מתפעל מהמסר הזה. את תחושת הבטן שלו הוא מפגין בעשרת המנדטים שהוא מקצה לעבודה בסקרי הבחירות.

יבוא ללא גבולות

פתיחת המשק לזרמי הון וסחורות מוצגת לעתים קרובות כגולת הכותרת של החשיבה הליברלית בישראל. היא, לכאורה, לא הייתה מתממשת אלמלא המהפך הפוליטי של 1977. אלא, שהעובדות לגמרי אחרות. תוכניות הפיתוח המוקדמות של משרד התעשייה והמסחר, עוד מסוף שנות ה-50, מדברות על הפתיחה כעובדה בלתי ניתנת לערעור. די בהקשר הזה לצטט מהקדמתו של פנחס ספיר ל"תצפית ההתפתחויות בתעשייה 1960-1965", שיצאה לאור ב-1959: "על יסוד כל מה שעשינו עד כה ועל יסוד כל מה שהשקענו במשק יכולנו לבטל את הקיצובים, לוותר על הפיקוחים בחלקם המכריע, להנהיג ליברליזציה ביבוא, להקל את הפיקוח על מטבע חוץ" (1). כלומר, המחשבה תחילה הייתה שם, והביצוע – על פי מחויבותה האידיאולוגית של מפא"י ההיסטורית לתעסוקה מלאה – היה הדרגתי וזהיר.

טעמי הזהירות הם שהקדימו את פתיחת שוק הסחורות לשוק המטבע. אך נימוקי הפתיחה זהים בשני המקרים: שוק פתוח נתפש כיעיל יותר ומנצל עד תום את הזדמנויותיו. יתרונה של הפתיחות אינו כלכלי בלבד. ברקע, ואולי דווקא בחזית, נמצאת מחשבה מדינית הגורסת כי ככל שרבים וסבוכים יותר קשרי הסחר, כך קטנה המוטיבציה לעוינות בין לאומים. הן בגלל שניתוקה של תלות הדדית שכבר  קובעה מסב נזק כספי כבד לבעלי המאה והדעה – יצרנים, משקיעים וסוחרים. והן משום שהניתוק פוגע ברמת חייו של הציבור הרחב. הביטוי המובהק ביותר לאפן חשיבה זה הוא הקמת השוק האירופי המשותף בתום מלחמת העולם השנייה.

לתפישה זו התיאוריה הכלכלית מוסיפה נדבך משלה: פתיחת השוק לייצוא ויבוא דוחפת את המשק להיערכות על פי "יתרון יחסי". הדגש על ה"יחסי", פירושו, שגם אם מדינה מייצרת כל דבר באופן יעיל יותר מאשר שכנתה, אך דפוסי הייצור שלהן אינם לגמרי זהים, שתיהן עדיין יכולות לצאת נשכרות מחלוקת תחומי הייצור והחלפת מוצרים ביניהן. כלל יסוד זה של הכלכלה נראה מורכב כשהוא מתייחס למדינות, אך פשטותו מתבררת כשמסתכלים על אנשים בודדים. בכל יחידה חברתית – כפר קטן, מחוז או מדינה – מתקיימת חלוקת עבודה: אחד איכר, השני רופא, והשלישי דואג לענייני שמיים. זאת, מתוך ההכרה האינטואיטיבית של אנשים כי ההתמחות תורמת ליעילות. היא מאפשרת למצות כישורים טבעיים, להוסיף אליהם ניסיון מצטבר ולמידה, ומונעת את בזבוז הזמן הכרוך במעבר מעיסוק לעיסוק.

ההתמחות וחלוקת העבודה הם אכן אבן פינה בהתפתחות האנושית. אך יישומן לא תמיד עובר חלק. בתוך המדינות, למעשה כל החיכוכים החברתיים הם ערעור על הסדר הנגזר מהתארגנות זו, והשלכותיו על התחלקות ההכנסות. בין המדינות, לא מעט סכסוכים פרצו בעטים של שיתופי פעולה, שביחסי כוחות בלתי שווים לעתים נתפשים כקולוניאליזציה. אולי זו תחושה סובייקטיבית, אך היא עדיין שולפת כפריים מדרום צרפת מבתיהם להסתער על מסעדות מקדונלד'ס. בהתגלמותה הפחות קיצונית, ביקורת הסחר החופשי אומרת שהעניין ממש נפלא כשכל הצדדים שרויים בתעסוקה מלאה, ומקיימים הסכמים בתום לב. אך במציאות היומיומית מדינות רעבות עטות על ההזדמנות למכור את המוצרים שלהן, ומקימות מחסומים מתוחכמים בפני כניסת סחורות לתחומן.קו התנהגות זה אף זוכה לכינוי מקצועי: "מדיניות רושש את שכנך".

לכן, המחלוקת על מידת חופש הסחר הרצויה היא נצחית, ובתיאוריה הכלכלית היא מיוצגת על ידי שתי גישות מנוגדות. האחת, האסכולה המרכנטיליסטית שמשלה בכיפה מראשית המאה ה-16 ועד לסוף המאה ה-18, גורסת כי על מדינה לחתור תמיד לעודף במאזן הסחר שלה. השנייה, האסכולה הקלאסית השולטת עד היום, מטיפה לסחר חופשי לגמרי בהשראת משנתו של דוד ריקארדו (1772-1823). מול התיאוריה, שנוטה לפתרונות פינתיים, הפרקטיקה הכלכלית מאופיינת בצירופים שונים ובגלים מתחלפים של פתיחות וסגירות. על פני רצף זה, התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה מייצגת פתיחות יוצאת דופן, שמתבטאת בחתירה בינלאומית למזעור המכסים והסרת המגבלות המכונות לא-מכסיות כגון רשיונות יבוא, מכסות כמותיות, תקינה מפלה, או טרטורים יצירתיים אחרים. ישראל, השואפת להימנות על המדינות המתקדמות, אימצה את נורמת הפתיחות מאז היווסדה.

צעדיה הראשונים של ישראל לתוך עולם הסחר החופשי נעשו כבר ב-1962, עם הצטרפותה ל-GATT שגלגולו העדכני הוא "ארגון הסחר העולמי". מסגרת זו, המונה כיום כ-150 עמיתות, היא שקובעת את כללי היסוד לכל המדינות השואפות להימנות על קהיליית הסחר המתקדמת. עקרונותיה הראשיים הם אי-אפליה בין חברות הארגון, והסרת מכסים ומכשולים אחרים. שנות ה-50 הן גם תקופת ההידברות הראשונה בין ישראל לאיחוד האירופי שאז נקרא השוק האירופי המשותף. ודרך שורת הסכמי ביניים, הגיעו להסכם הסחר החופשי ב-1975, שבתוכו מסלול לביטול מכסים ומגבלות אחרות על הסחר במוצרי תעשייה עד ל-1989. מאז, יחסי ישראל עם האיחוד האירופי משודרגים בעקביות, כשמתכונתם התקפה היום היא הסכם האסוציאציה משנת 1995. הרהורים ראשונים בלבד מועלים לגבי השתלבותה של ישראל ב"אירופה המורחבת" – מתכונת עוד יותר מקיפה של האיחוד האירופי  (2).

מערכת קשרי הסחר השנייה בחשיבותה של ישראל היא עם ארה"ב. שורשיה נטועים בהסדר ההעדפות – ה-GSP מ-1975. בתוכו, ישראל זכתה להקלות מכס  כשאר מדינות מתפתחות שארה"ב חפצה ביקרן. זאת מתוך הנחה אמריקאית, אולי תמימה במקצת, שלאחר שיתבססו, המדינות המתפתחות יגמלו לפטרוניתן ברכש מוגבר אצלה. יחסי ישראל-ארה"ב הבשילו עד מהרה לחתימת הסכם אזור הסחר �
�חופשי ב-1985, שבדומה להסכם עם האיחוד האירופי הסיר מגבלות הדדיות עד ל-1995. ואגב, כקוריוז, זה הסכם הסחר החופשי הראשון שארה"ב חתמה, ומלבד הפגנת האהדה הגלומה בו, הוא שימש לממשל האמריקאי ויועציו המקצועיים כבית ספר. מימדיה הבלתי מאיימים של ישראל, אפשרו לאמריקאים ללמוד את הנושא ביסודיות האופיינית להם, ולגשת אחר כך בבטחה להסכם צפון אמריקה (נאפט"א).

המהלך המשמעותי הבא בעיצוב מרחב הסחר של ישראל, הוא החשיפה החד-צדדית ליבוא. וכשאומרים ה-חשיפה היום, מיד חושבים על חשיפת שנות ה-90. אלא, שברוח הדברים שנכתבו בפתיחה, חשיפת שנות ה-90 אינה הראשונה. למעשה, משטר הגנה מלא קוים רק בשנות ה-50, בהן נדרש רישוי על כל דבר – על יבוא ועל הכספים לרכישתו. בראשית שנות ה-60, הוחל בהסרה הדרגתית של הרישוי, ובהפחתת מכסים סלקטיבית: קודם חומרי גלם ואחריהם מוצרים מוגמרים. בסוף אותו עשור, התגבשה החשיפה הראשונה ביזמת משרד התעשייה והמסחר.

החשיפה ההיא, שהחלה בראשית 1970 והסתיימה ב-1977, מתוארת היום כ"שיטתית ומדעית" בפי אחת ממעצביה, גבריאלה כהן, מבכירות משרד התעשייה והמסחר. היא כוונה בעיקר למדינות המפותחות. כלפי המדינות המתפתחות, נותרה חובת רישוי. במסגרת החשיפה הראשונה צומצמו ההגבלות הבלתי מכסיות, והתקיימה הורדה משמעותית של מכסים: משיעורים שהגיעו לעשרות ומאות אחוזים בראשית התקופה ל-12%-8%, בממוצע, בסופה. הורדת המכסים הייתה כללית, ועקרונה המנחה היה השגת רמת הגנה אחידה לכל פריט, כך שהיתרון היחסי בייצור לא יעוות. בד בבד, לאורך כל אותה תקופה, בוצעו פיחותים שהעלו את רמת ההגנה על הייצור המקומי, וכך אפשרו את החשיפה המוגברת. זאת, על ידי הקניית תמורה שקלית גבוהה יותר לכל יחידת מטבע זר. השפעתם המשולבת של הפיחותים והסרת ההגנות  חושבה לכל מוצר באפן שוטף, על מנת להגיע בסוף התהליך לרמת הגנה נמוכה ואחידה.

חשיפה זו הייתה הדגם שעמד לנגד עיני מעצבי החשיפה המאוחרת יותר: החשיפה החד-צדדית כלפי "מדינות שלישיות" – מדינות שאינן ארה"ב או האיחוד האירופי, ואינן חתומות על הסכמים עם ישראל.
חשיפת שנות ה-90 אושרה בהחלטת ממשלה מספטמבר 1990, נפתחה בספטמבר 1991, והסתיימה באוגוסט 2001. חשיפה נוספת זו נדרשה משום, שכאמור, בשלב הקודם נותר רישוי על סחורה שמקורה במדינות המתפתחות, ועל מוצרים מסוימים גם ממקורות אחרים. גם כמה מכסים הועלו מחדש במהלך התקופה, ונעשה שימוש במס קניה סלקטיבי – המפלה לרעה את היבוא – כתחליף מכס. חשיפת שנות ה-90 באה אם כן להוסיף ולתקן, ומיד לאחר השלמתה, וכתוצאה מהסכמים שנחתמו, הפכה ישראל להיות אחד המשקים הפחות מוגנים בעולם. לפי תחשיב שערך סמנכ"ל התכנון והכלכלה של משרד התמ"ת, מרדכי איש-שלום, שיעור המכס הממוצע בישראל על יבוא הסחורות היה ב-2003 0.8%, בעוד שבארה"ב הוא הגיע ל-1.7%, ובאיחוד האירופי התקרב ל-3%. ראוי להדגיש כבר מהתחלה כי התפרקותה של ישראל מכל הגנותיה בפני היבוא, מבלי לדרוש תמורה, היא מחווה שאינה ננקטת על ידי הגדולות והחזקות. ועל הסיבות והתוצאות ידובר בהמשך.

בסופם של כל הצעדים, המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. תכונה זו מתבלטת משיעור היבוא מסך התמ"ג המגיע בישראל לכ-44% ב-2003. חלק היבוא בתמ"ג הוא נתון מבני שזז באיטיות, כך שנתוני שנה אחת הם בסיס מספיק מוצק להשוואה. ניתן לראות, כי בארה"ב שיעור זה עומד על כ-14%, וביפן, על כ-10%. בדרך כלל, נתח היבוא מתייחס ביחס הפוך לגודל המשק, כי ככל שהממדים נרחבים יותר כך מתאפשרת חלוקת עבודה פנימית יותר יעילה. במדינות אירופה הגדולות – גרמניה, צרפת, איטליה ובריטניה – משקל היבוא בתמ"ג נע בין 25% ל-30%. ישראל קרובה מהיבט זה לשוודיה, דנמרק ופינלנד (37%, 37%, ו-39%). היא אינה מגיעה למידת הפתיחות של הולנד (56%), אירלנד (68%), ובלגיה (79%).  אך שלוש מדינות אלה נבדלות מישראל  בהיותן חברות באיחוד האירופי וגוש האירו, וסוחרות במידה רבה בתוכו – מה שמקל על איזון הסחר שלהן למרות היבוא הנכבד.

במילים אחרות, המשק הישראלי פתוח ליבוא במידה רבה. מכאן, אמורה להתעורר התגובה הסימטרית של היערכות לייצוא, ויותר מזה, היערכות בענפים בהם ישראל יכולה להשיג את התמורה המרבית לעבודה המושקעת. ואכן, זה התהליך שמתרחש מאז שנות ה-60, ובמיוחד מראשית שנות ה-80. ניתן להיווכח בעצמתו ממעקב אחר חלקה של קבוצת האלקטרוניקה –עתירת המו"פ וכוח האדם הטכנולוגי שמתוגמל כיאות – בסך התעשייה. ובכן, חלקה של קבוצה זו שהיה כ-7.5% מסך הייצוא התעשייתי ללא יהלומים ב-1980, טיפס לכ-17% ב-1990, ולכ-31% ב-2003. במקביל, ירד מאד חלקם של ענפי התעשייה המסורתיים – עתירי העבודה הזולה – ובמיוחד קבוצת הטקסטיל וההלבשה. כלומר, מדיניות סחר החוץ של ישראל נוהגת בקוויה הכלליים ככתוב בספר, ובכל זאת, תוצאותיה אינן משביעות רצון על פי כמה מקריטריוני השפיטה החשובים ביותר.

ראשית, מאזן הסחר. ההפרש בין ייצוא הסחורות והשירותים ליבוא המקביל הפך מגירעון לעודף קטן בשנים 2004 ו-2005. אין ספק, זהו הישג מרשים. בראשית שנות ה-50, נאמד חלקו של גירעון הסחר מהתמ"ג בכ-20%, והוא הלך ופחת בהדרגה. אך המהפך מפלוס למינוס משקף בחלקו שינוי הגדרה (כיווץ היבוא עקב השמטת תשלומי מסים שנכללו בו קודם). וכן, תמורה לשירותים פיננסיים שונים לחו"ל של תושבי המדינה וגופיה הכלכליים, ההולכת וגדלה עם מיצויו המוגבר של חופש תנועות ההון. תמורה זו אינה יוצרת תעסוקה רבה בישראל באופן ישיר. ולכן, נתון משמעותי יותר לבדיקת השלכותיה ש
ל ההתפתחות בסחר החוץ על התעסוקה הוא המאזן בין הייצוא ליבוא הסחורות. כאן, נותר עדיין גירעון כרוני, הנע בין 6 ל-8 מיליארד דולר בשנים 2005-1997 (ללא הסחר עם הרשות הפלשתינית). מדינות חזקות מישראל שואפות לאזן את הסחר שלהן. אפילו בארה"ב עולה בשנים האחרונות קול זעקה לנוכח עודף היבוא ההולך ותופת בחשבונה.

נכון, ארה"ב מואשמת עכשיו במדיניות סחר אגרסיבית. אך הסיבה לכך אינה שהיא יותר מסתגרת מאחרות. אלא, שתרבות השלטון שלה מובילה לאמצעים יותר גלויים, בניגוד לעיקוף ולקריצה שבמדינות רבות באירופה ובאסיה. הדבקות במערכת כללים פורמלית אופיינית לקוד ההתנהגות העסקי האמריקאי, אולי בגלל היותה של ארה"ב חברת מהגרים שסובלת מקושי מסוים בתקשורת בינאישית. איך שלא יהיה, ארה"ב אינה היחידה שמגינה על הסחר שלה. עצם קיומן של מלחמות הסחר, הנסקרות כמעט באפן יומיומי בעיתונות העולמית, הוא עדות לגישה שונה של המעצמות בנושא מזו הננקטת בישראל. ארה"ב, האיחוד האירופי, סין ויפן אינן מהססות להתכתש ביניהן על מעבר חופשי של פלדה, מוצרים חקלאיים, טקסטיל ואלקטרוניקה למשקי בית. הענקיות האלה אף מפעילות כלפי יריבותיהן אמצעי ענישה שלא היו מביישים גן ילדים.

בדיון הכלכלי האקדמי נוטים לעתים לזלזל במאבקים האלה. זאת, משום שבמודל התיאורטי מניחים כי תהליכי שיווי משקל יובילו לפתרון הבעיה בטווח הארוך. טווח ארוך? מה זה? לוח הזמנים הבלתי מוגדר הוא הסיבה להסתכלותם השונה של פוליטיקאים ומעצבי מדיניות יישומית. לדידם, הטווח הארוך – ארוך מדי, ובינתיים, מתרחשים שינויים פוליטיים וחברתיים בלתי הפיכים. התמשכותה של תקופת המעבר מוסברת במנגנון התאמה, שאיש אינו יכול לצפות מראש את קשיחויותיו. אך לנוכח התהליך המתרחש במדינות המתועשות ובישראל זה למעלה מעשרים שנה ניתן לתהות אם ה"מעבר" אינו המצב השגרתי, במציאות דינמית בה כל שינוי מבני גורר את הבא אחריו. ניתן אף לקבוע שהקשיחויות – הנושאות הנצחיות באשמה – גורמות לריפוף הקשר הצפוי על פי אותו מודל בין מגמת מאזן הסחר להתפתחות הצמיחה והתעסוקה: דהיינו, פחות גירעון – צמיחה ותעסוקה עולה,  יותר גירעון – צמיחה ותעסוקה יורדת.קשר זה גם מתרופף בעטיה של הסטת היבוא למקורות זולים כגון סין. כך קורה, שבישראל מתכווץ גירעון הסחר, אך במקביל נסגרים מפעלים בענפי היבוא, והתעסוקה שאמורה להיווצר כתוצאה מהפניית העובדים הנפלטים לייצוא אינה גדלה בקצב הנדרש. התוצאה היא אבטלה, שהופכת להיות מבנית, כלומר, יצוקה ביסודות המשק, מאז סוף שנות ה-90.

מלחמות הסחר הן, אם כן, ביטוי לתחושה שמשהו במרקם היחסים אינו עובד כראוי. או, אפילו בהתנסחות פחות בוטה, מדינות שנפתחות ליבוא מרגישות לעתים קרובות שהצד השני אינו נפתח מספיק לייצוא שלהן, ולאו דווקא מחמת סנקציה מכוונת. ייתכן שחוקים מסוימים או אופי הרכישות הממשלתיות מובילים לכך שאותו שוק הופך להיות בלתי חדיר בכמה מתחומיו לכל הניגשים אליו, או לכמה מהם. תחושה כזו קיימת בישראל כלפי האיחוד האירופי, וכלפי כמה ממדינות החשיפה של שנות ה-90. השימוש בביטוי תחושה אינו מקרי. אי אפשר להפריד באפן חד בין כל הגורמים המשפיעים על דפוסי הסחר. ומה שניתן הוא לאשש את ההרגשה על ידי ראיות נסיבתיות.

ראיה נסיבתית אחת היא הרכבו הגיאוגרפי של המאזן המסחרי (המתייחס רק לייצוא ויבוא הסחורות). בין ישראל לאיחוד האירופי תמיד גירעון – בשנת 2003 הוא מהווה כ-66% מסך הגירעון המסחרי ללא יהלומים, ובשנים קודמות אף יותר. (האיחוד האירופי מופיע כאן במתכונתו לאחר כניסת חברותיו החדשות. במתכונתו הישנה, ובהכללת ענף היהלומים, החלק האירופי בגירעון עוד גדול בהרבה, וחוצה את ה-100%). לעומת זאת, במאזן עם ארה"ב נרשם עודף ב-2003, וזו אינה הפעם הראשונה. מאזן הסחר עם ארה"ב כמעט תמיד מאוזן, עם הטיה קלה למעלה או למטה. וכהשלמה למתואר לעיל, מול המדינות השלישיות – העולם שמחוץ לאיחוד האירופי וארה"ב – עוד גירעון סחר תמידי, אם כי צנוע לעומת הפער עם האיחוד. אם נצא מההנחה הסבירה שישראל, ככל מדינה, שואפת לאזן בין זרמי הייצוא ליבוא, הרי הגירעון הוא ביטוי לקושי בהיערכות שלה. ועצם היתקעותו, תמיד בחזית האירופית, מאותתת על בעיה בגיבוש אסטרטגיית סחר חוץ מציאותית. נכון, לכאורה, אפשר להשיג את העודף עם גושי סחר אחרים. אך עובדה, זה לא קורה. וייתכן שלא לחינם מדינות חזקות ומבוססות עומדות על עיקרון ההדדיות ביחסי הסחר שלהן. כך אין צורך לחפש את הצד השלישי שיתנדב מרצונו לאזן.

עמידותו של הגירעון המסחרי עם אירופה משקפת קודם כל יבוא רחב היקף. מסך היבוא ללא יהלומים ב-2003, כ-43% מקורם באיחוד האירופי. רק כ-18% מקורם בארה"ב. מאידך, התחלקותו של הייצוא לגמרי שונה: כ-29% לארה"ב וכ-34% לאיחוד. עיקר היבוא מהאיחוד האירופי הוא תשומות לייצור (כשני שלישים מסך יבוא הסחורות), וחלק משמעותי נוסף משויך למוצרי צריכה (כ-15%) – מה שאולי מסביר במידת-מה את דפוסיו הנוקשים. האוריינטציה האירופית של היבוא לישראל הולכת אחורנית לימי טרום המדינה, בהם, באפן טבעי, שרתה רוחו של המנדט הבריטי. מקורותיהם של רבים מקשרי המסחר גם יכולים להיות מוסברים על ידי מוצאם האירופי של רוב תושבי המדינה דאז, שהכתיב טעמים, דפוסי צריכה, טכנולוגיות ייצור, ושימוש בחומרי גלם. ובנוסף, השיקול הבסיסי לטובת יחסי הסחר עם אירופה הוא כמובן הקרבה הגיאוגרפית המוזילה את ההובלה, בהיעדר יחסים בין ישראל לשכנותיה �
�קרובות באמת.

עוד חלוקה של מאזן הסחר שיכולה לשמש כרקע להתרכזותו של גירעון הסחר באיחוד האירופי, היא זו שעל פי עוצמה טכנולוגית. בחלוקה לארבע קבוצות, מאתרים עודף מובהק במאזן המסחרי של ישראל רק בתעשיית הטכנולוגיה העילית. ב-2003, למשל, העודף באותה קבוצה מגיע ל-3.3 מיליארד שקל. בשאר הקבוצות – טכנולוגיה מעורבת עילית, טכנולוגיה מעורבת מסורתית וטכנולוגיה מסורתית – מתקיים גירעון. קבוצת הטכנולוגיה העילית חזקה יותר בייצוא לארה"ב מאשר לאיחוד האירופי (ב-2003, 45% מסך ייצוא הסחורות ללא יהלומים לעומת 35%). קרוב לוודאי שחלק מיתרון זה מוסבר בגורמים שאינם מדיניות סחר ישירה. רוב הלימודים וקשרי המדע של הישראלים מצטיינים באוריינטציה אמריקאית, כך שערוצי ההידברות עם קונים אמריקאים בתחום זה פתוחים יותר. ניתן להוסיף לכך את האנגלית כשפה  ישראלית שנייה, שעוד מחזקת את ההטיה לטובת ארה"ב, לעומת מגוון השפות באירופה; ואת האחידות החוקית והמוסדית בשוק האמריקאי הענק, לעומת הפיצול הרב שעוד נותר בין מדינות האיחוד.

אבל ישנם גורמים נוספים, ובניסיון לאתרם ניתן להיאחז במשפט מספרה של נלי מונין, שכיהנה בתפקיד הציר הכלכלי מטעם משרד האוצר למוסדות האיחוד האירופי: "מומחים סבורים כי חלק מהגירעון לפחות נובע מהגבלות לא מכסיות הקיימות בסחר בין הצדדים, כגון השוני בתקינה, היעדר היכולת להשתלב ברכישות ממשלתיות וכד'. טענות אלה לא הוכחו מעולם" (3). הנוסח הדו-צדדי אכן מתאר את המצב נאמנה: "מומחים סבורים" ומאידך "הטענות לא הוכחו". לא הוכחו, לא בכדי. בנושאים כאלה קשה לספק הוכחה נחרצת, למרות הימצאותן של עדויות וראיות. מה גם שבניגוד לנהוג בתקופות קודמות איסוף הראיות אינו מתבצע היום במשרדי הממשלה. כי גישת העל לסחר, מאז ראשית שנות ה-90, הפכה להיות מה שאחדים יכנו בנימוס אולטרה-ליברלית, ואחרים: נאיבית, ומוקצנת לכיוון אחד. קולם של הגופים המתמחים – משרד התעשייה והמסחר, התאחדות התעשיינים ומכון הייצוא הפך להיות בלתי נשמע. וגישת המקרו של האוצר – שאינה מספיק יורדת לפרטים – הפכה להיות שלטת. להמחשת טענתם של המכונים "מומחים" אצל מונין, כמה עובדות על הסחר עם האיחוד האירופי שאינן נוגעות רק לישראל.

כעובדה ראשונה,  כדאי לדעת שחלק ניכר של הסחר באיחוד האירופי נעשה בתוך עצמו. כלומר, למדינות המתדפקות על דלתו מבחוץ לא נותר סיכוי רב. בפולקלור של סחר החוץ, ישנם סיפורים לא מעטים על שיטות הטרטור האירופיות כלפי יצואנים לתחומם. שיטה ידועה שנידונה שוב ושוב בארגון הסחר העולמי היא זו שכונתה בהרלד טריביון מיום ה-19.11.04 "רשימת המזון המפורסמת של האיחוד האירופי". במסגרתה, האיחוד אינו מתיר לשאול לשימוש נרחב שמות מוצר שמקורם במקום מסוים בתחומו, כגון שמפנייה או גבינת פרמזן. כך הוא מקשה על חדירת תוצרת זרה שמחקה את המקור האירופי לתוך גבולותיו.

האיחוד גם מצטיין בהעדפה ממשלתית ברורה לתוצרת מקומית בכל התחומים הציבוריים עתירי הממון – כגון ביטחון, תחבורה, מים, אנרגיה, חינוך, בריאות ותקשורת. הנושא שלעיל, הנקרא בז'רגון המקצועי "רכישות ממשלתיות", בדרך כלל מושאר מחוץ לכללים המחייבים של ארגון הסחר העולמי. זאת, משום שטמון בו כסף גדול שהממשלות אוהבות להחזיק תחת חסותן המלאה. הוא גם אינו כלול בהסכם מ-1975 בין ישראל לאיחוד. סעיף מיוחד לגביו הוכנס להסכם האסוציאציה מ-1995, אך יישומו מזדחל. כדאי עוד להוסיף, שבתחומים אלה האירופים משאירים גדרות אף בינם לבין עצמם. שר האוצר הבריטי, גורדון בראון, יצא בנובמבר 2004 בתלונה על הסגירות המופגנת כלפי יצרנים זרים ברכישות ממשלתיות מצד מדינות האיחוד, ובמיוחד צרפת ופורטוגל, בניגוד לפתיחות שמגלים הבריטים. ערוץ מסוים של שיתוף פעולה בין-אירופי נפתח על ידי פרוייקטים רב-מדינתיים כגון מטוס האיירבוס. ישראל, באפן טבעי, אינה בפנים.

עניין נוסף המוזכר אצל מונין הוא התקינה. כאן, מגלים מערכת יחסים לגמרי בלתי סימטרית. ישראל מכירה בתקינה האירופית. פעמים רבות היא אף מאמצת אותה מרצונה, בגלל העלות הגבוהה של קביעת תקנים עצמית. אך אירופה אינה מכירה בתקינה הישראלית. בעיות תקינה עולות תדיר בתלונותיהם של מפעלים ישראלים על האיחוד האירופי, ומוזכרות פחות על ידם בקשר לארה"ב. הסבר חלקי לכך ניתן על ידי ריכוזו הגבוה יותר של ייצוא ההיי-טק הישראלי בשוק האמריקאי. זאת, משום שמוצרי אלקטרוניקה ותכנה רבים אינם כפופים לתקן רשמי, ואלה מהם שנמצאים בחזית לעתים קובעים את התקן הלא-רשמי בתחומם. אך מעבר לזה, האיחוד האירופי דחה יזמה ישראלית להכרה הדדית בבדיקות התאמה לתקן במסגרת הסכם האסוציאציה. כעת, מתנהל משא ומתן על אימוץ התקן האירופי מצד ישראל, במסגרת תהליך "אירופה המורחבת". סיכומו החיובי בוודאי אינו מובטח בקרוב.  מה גם, שבתוך האיחוד, עצמו, התקן האחיד קובע רק הנחיות כלליות, ופרטיו מיושמים בכל מדינה באפן אחר. עובדה זו, של ריבוי תקנים באירופה, מקשה על הייצוא אליה לעומת הייצוא לארה"ב, שבה השוק הענק מצטיין באחידות. הכורח לשלוח לבדיקת תקינה כל מוצר, מייקר ומאריך את זמן החדרתו.

המחשה ופירוט של כל האמור לעיל, מתקבלים מעדותו של יואל וייל, סמנכ"ל אורמת, חברה מובילה בעולם בתחום של תחנות כוח גיאותרמיות, המייצאת לעשרות רבות של ארצות. וייל קובל על כך שמדינת ישראל שוכחת לדרוש הדדיות בסחר, בניגוד לכל המדינות המפותחות והלא-מפותחות שהוא מכיר. ועוד הוא קובע, כי הסכם הסחר של ישראל עם ארה"ב מקוים, מהצד השני, בהגינות רבה יותר מאשר ההסכם עם האירופים. על פי ניסיונו, בנושא התקינה הבעיה איננה אי-התאמת התקן, כי התקינה הישראלית היא העתק של התקנים האירופיים והאמריקאים. כך שהויכוח נסוב על הענקת הסמכות לבדיקת התואמות לתקן. הקונים האמריקאים מכירים בלא מעט מקרים באישורי מעבדות ישראליות. הקונים באירופה, ובחלקי העולם האחרים, בדרך כלל לא מקבלים אישורים ישראליים – גם של גוף בעל מוניטין ובלתי תלוי, כמו מכון התקנים ומספר מעבדות פרטיות בישראל. העניין מודגש לגבי מוצרים שיש להם היבט בריאותי, סביבתי או בטיחותי, כגון תרופות, מזון, צעצועים ומוצרי חשמל, הכפופים ברוב המדינות לתקנים מחייבים על פי חוק.

אישוש לעמדתו של וייל ניתן גם מטעם ועדה בראשותו של פרופ' סיני דויטש, שהוקמה בעקבות פנייה לבג"צ של איגוד לשכות המסחר. המלצות הועדה, שדחתה את תביעת לשכת המסחר ליותר חופש בבדיקות התקינה בישראל, אושרו על ידי הממשלה באפריל 2004. עתירת הבג"צ נדחתה ביוני 2005. מתוך ההמלצות ניתן לצ�
�ט משפט ממצה אחד: "מעדויות ומסמכים שהוגשו לוועדה עולה תמונה עגומה למדי, ממנה עולה מסקנה ברורה כי הכרה הדדית באפן שתפטור יצרנים ישראלים מצורך בבדיקות ובקבלת אישורים מחו"ל היא תופעה בלתי קיימת" (4). או, עדות בועדה של חיליק אסיה, נציג התאחדות התעשיינים: "אין לנו ניסיון אחד של הכרה בתעודות שלנו. רוצים הדדיות ורוצים שהבדיקות יוכרו בחו"ל. תעודה שלנו לא מקובלת באירופה, טרם קרה". (5).

נושא נוסף שמבחין בין אירופה לארה"ב הוא רכש הגומלין. כל קנייה אזרחית של משרד, חברה או תאגיד ממשלתי בחו"ל מחייבת את הגוף המוכר למימוש כאן בשיעור של 30% מהיקף העסקה, או יותר בעסקות ביטחוניות ועסקות עם מדינות שאינן חברות ארגון הסחר. זאת, על פי אמנה שנחתמה במסגרת ארגון הסחר העולמי. המימוש יכול להיות במתכונת קבלנות משנה בישראל, כהשקעה בתעשייה כאן, או כרכש ישיר של מוצרים. בפועל, הרוב מתבצע כרכישה ישירה. על אכיפת הסדר זה מופקדת הרשות לשיתוף פעולה תעשייתי שבמשרד התעשייה והמסחר. על פי נתוניה, בראשית שנות ה-2000 היקף המימוש נע בין 1.7 ל-1.8 מיליארד דולר לשנה. זה אינו כסף קטן, וכ-80% ממנו הם מימושים של חברות אמריקאיות.

ראש הרשות, גבי גולומב, דחה בשיחה אתי ב-2004 כל ניסיון לתלות את הריכוזיות הזו בקוד התנהגות אמריקאי ייחודי. אך הרשות אינה מפרסמת פרופיל של רכש הגומלין שיכול לתמוך בדעתו או להפריכה. הרשות אף אינה מביאה לידיעת הציבור את הנתון על סך הרכישות הממשלתיות המחייבות ברכש גומלין, כך שלא ניתן לבדוק אם שיעור ה-30% אמנם מתממש. ומנגד, מקרב התעשיינים נשמעת טענה שהסכמי גומלין אמנם נחתמים, אך לרשות אין כוח לאכיפתם. נושא שרבים מזכירים הוא היקף רכישות הרכב של ישראל באיחוד האירופי המגיע לכמיליארד שקל בשנה. תחום זה אמנם אינו שייך פורמלית לרכש הגומלין, אך מדינות נוהגות ללחוץ כשבידן מאסה כזו של קנייה שמקורה במספר מועט של חברות מזוהות. התמקחות כזו בנושא הרכישות הממשלתיות ורכש הגומלין מאד מהותית לישראל, כי עיקר פוטנציאל הייצוא שלה טמון בהיי-טק שחלק ניכר מתוצרתו מכוון לגופים גדולים וחברות גדולות.

ומעל לכל, העוסקים בסחר חוץ בישראל מתרשמים כי אירופה מושפעת יותר ממצבי הרוח המדיניים והביטחוניים. כך, למשל, חברות ישראליות רבות נתקלו בדחייה אירופית בעקבות ההתלקחות המחודשת של הסכסוך הישראלי-פלשתיני ב-2001. מגמה זו התבטאה בהאטה מודגשת במיוחד של הייצוא לאירופה, כפי שנמצא במחקר של בנק ישראל (הודעה לעיתונות מיום 13.1.04). דוגמא מהשטח יכולה להשלים את התמונה. חברת כיתן דימונה מוכרת כלי מיטה בארה"ב תחת מותג היוקרה שלה "רויאל סאטן", תוך ציון מקורו הישראלי. באירופה, בה ייצואה מצומצם יותר, היא פועלת  בעיקר תחת זיכיון שתי חברות מקומיות: אספרי ומקס. המקור הישראלי אינו מופיע על הסחורה, כי לעדות מנכ"ל המפעל שהושמעה בסיור עיתונאים בו השתתפתי: "לצערי, באירופה זה לא יתרון".

ברור מכאן, כי כדי לפצות על הקושי היחסי בשוק האירופי נדרשת לא מעט מחשבה. ובמילים אחרות, שיפור מאזן הסחר עם אירופה מצריך עבודת נמלים. עבודה כזו נעשתה במשרד התמ"ס בפעם האחרונה בשנות ה-70. אז, לקראת חתימת ההסכם עם האיחוד, למדו את היערכות המשק בייצוא וביבוא מוצר אחר מוצר. עבודה דומה לא נעשית בתקופה האחרונה כי תפישת המדיניות השתנתה, והמקרו-כלכלה הפכה להיות שליטה אבסולוטית. מוחלטות זו היא הבעיה של המדיניות. או, במילים אחרות, המכשול בדרך לסחר חוץ מאוזן ותעסוקה מלאה הוא התפישה כי נבירה בפרטים מתנגשת עם המקרו–כלכלה. ולא כן. הפרטים יכולים לאשש חלק מהתיאוריות המכלילות, ולעורר שאלות לגבי כמה מהן. ובעיקר, יותר פרטים ויותר עובדות מהשטח יתרמו לדיון את מידת הצניעות והספקנות הראויה.

הוא קטן. המשק הישראלי. אז מה, אנטי-גלובליזציה?

זה המשך סיפורו של המשק הישראלי, שנולד קטן ונשאר קומפקטי. סיפור על הכחשה, אימוץ של דימויי גוף זרים, ותהליך כואב שיוביל לבסוף לבניית זהות עצמית.

ההסתכלות על קוטן כעל מום שיש לפצות עליו מובנית במקצוע הכלכלה, כפי שניתן לקלוט מהביטוי "יתרונות לגודל". נכון, אם תשאלו נגיד לכם שגם קטנים הם יפים. אבל הקמת האיחוד האירופי בשנות ה-50, והתרחבותו עד ל-27 מדינות היום, מוכיחה שבעיני הכלכלה גדולים בכל זאת יפים יותר.

כבר אצל אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית, בספרו עושר העמים  (מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, 1996. תרגום: יריב עיטם, שמשון ענבל) הונחו יסודות החשיבה על יתרונות הגודל. מדובר שם על חלוקת עבודה והתמחות. ובשפה פחות טכנית, בעצם נאמר: מי שטוב בניסור שיהיה נגר, ומי שטוב ביראת שמיים שיהיה כומר. בדרך זו, כל אחד ימצה את כישוריו הטבעיים, ישביח אותם על ידי ניסיון מצטבר, ולא יבזבז זמן במעבר מהקצאת שבבים לישיבה בתא הוידוי. כשיחליפו את תוצריהם, גם לכומר וגם לנגר יהיה ככה יותר מכל דבר.

כפר קטן – משק קטן
 
מה שנכון לכפר קטן, נכון גם למדינה. ככל שהמשק קטן יותר, סביר להאמין שיימצאו בשטחו פחות אוצרות טבע. גם הגיוני להניח, שלא ניתן יהיה לטפח בגבולותיו מגוון של ענפים בקנה מידה גדול. ולכן, חשוב שמשק קטן יגדיר לעצמו את התחומים בהם הוא מצטיין, ישקיע בפיתוחם, וידחוף אותם לייצוא. תמורת תקבולי הייצוא, יוכל לרכוש בחוץ את חמרי הגלם שאין לו, ואת המוצרים שהוא פחות חזק בייצורם.

התפישה הזו מנחה את המשק הישראלי מאז היווסדו. אבות המשק, וביניהם שר התעשייה והמסחר המיתולוגי, פנחס ספיר, ראו לנגד עיניהם משק פתוח כבר בשנות ה-50. אלא, שכדי לחזק את המפעלים שרק נולדו, עד שייווצרו מקורות פנימיים למטבע זר, הגנו בהתחלה על המשק בפני יבוא מתחרה, ולא אפשרו זרימה חופשית של כספים פנימה והחוצה.

מגלובליזציה, סטייל מפא"י, להיפר-גלובליזציה
 
ספיר וחבריו, בין שאר מעשיהם הכבירים, ייסדו פה גלובליזציה סטייל מפא"י. כבר בסוף שנות ה-50, הם החלו את פתיחת המשק ליבוא ולתנועת כספים פנימה והחוצה. אלא, שכל הורדת מכס, כל הסרת הגנה אחרת על היבוא, או ביטול רישוי על הכנסת והוצאת מטבע זר, נעשו בקצב של עוד דונם ועוד עז. זאת, מתוך הבנה מלאה של מחיר הפתיחות: העברת השליטה מידיה של הממשלה לידי השווקים. ובמילים אחרות, ויתור על מחויבות הממשלה לערכי יסוד מפורשים ומוצהרים כמו תעסוקה מלאה.

התנהלות זו עברה תפנית חדה בסוף שנות ה-80. אז, החל להתפשט בעולם המודל המכונה היום גלובליזציה.  וכפי שכבר נאמר, מידה לא קטנה של גלובליזציה הייתה כאן ובכל העולם המתועש כבר קודם. מה שפרץ בסוף שנות ה-80, הוא הקצנה של המודל.

בישראל, הקרקע הייתה אז בשלה להקצנה. אינפלציית שנות ה-80, ותופעות הלוואי של ריסונה – שהיה הצלחה כבירה לכשעצמו – נטבעו בזיכרון כטראומה לאומית. פתיחת המשק, בעקבות כל אלה, נתפשה על ידי כלכלנים רבים כסוג של חיסון בפני חולאים כרוניים, ובמיוחד, אינפלציה שיוצאת משליטה. הפתיחה באה למלא תפקיד של משב אוויר מטהר מבחוץ, או הגברת הזרימה המרפאת. אבחון זה הוא שהוביל למהלך מואץ של חשיפה ליבוא בשנות ה-90, ולהסרה מהירה של כל המגבלות שנותרו על כניסת כספים לישראל ויציאתם ממנה החוצה.

כיום, המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. הרבה משקים מתקדמים פתוחים כמוהו לתנועות כספים.  אך לא רבים פתוחים כמוהו ליבוא וייצוא. שיעור היבוא מסך התמ"ג בישראל מגיע בשנים האחרונות לכ-44%-43%. שיעור פתיחות זה מעמיד את המשק הישראלי בשורה אחת עם מדינות קטנות באירופה – שוודיה, דנמרק, פינלנד- אך הרבה מעל ארה"ב או יפן בהן שיעור היבוא מהתמ"ג לאורך שנים נע בין 10% ל-15%.

ומי לא אוהב גלובליזציה שפויה?

משק פתוח יותר הוא משק רגיש לתנודות בינלאומיות. משק פתוח יותר הוא משק אדיש לממשל המקומי ולדמוקרטיה. אין צורך לפרט כאן את המנגנונים המדויקים, כל מי שחי בישראל בשנות ה-90 וה-2000 מרגיש את השינוי. ההמחשה הכי טובה מתקבלת ממלחמת לבנון השנייה. מצד אחד, הימנעותה של הממשלה מהכרזה על מצב חירום כי מה יגידו הבורסות. מצד שני, הפגנת האדישות של מרכז הארץ, שכלכלתו יונקת את הכספים מבחוץ, לכל מה שקורה בפריפריה.

הנתק הזה שקיים בכל משק פתוח בין הכלכלה למדינה הוא שעורר את תנועת האנטי-גלובליזציה. והאנטי הזה כה תפש, עד לידי שכחת האמצע. שכחה זו אינה פועלת לטובת מי שנפגע מהגלובליזציה, או מי שביקורתי כלפיה. אנטי מוחלט, קל להביא אותו לידי אבסורד. כי אנטי מוחלט במדינה קטנה כישראל, פירושו, חיים בלי דלק ובלי קפה. או, בכל מקרה, אורח חיים של מדינה מפגרת. ולכן, הבלטת האנטי רק מחלישה את ביקורת הגלובליזציה. ואילו הייתי חובבת תיאוריות קונספירציה, הייתי אומרת שמשום כך האנטי, היום, הוא העמדה הכי זמינה בתקשורת. כשמנגד, את ההצעה לגלובליזציה שפויה משתיקים.

לא צריך להתאמץ מדי כדי להדיח את הגלובליזציה השפויה מסדר היום התקשורתי. גלובליזציה שפויה היא אמצע. היא המרחב האינסופי בין הגלובליזציה כפי שהיא מיושמת עכשיו לאנטי-גלובליזציה. היא הדיון המייגע:  כמה יבוא ואיזה יבוא נכון להכניס לישראל בכל תקופה; ואם, מתי ואיך להגביל תנועת כספים פנימה והחוצה. גלובליזציה שפויה, כמו חיים שפויים, היא משעממת ולא בידורית. אבל, מה �
�עשות, היא הנושא האמיתי לדיון.