"ראש כמו שלך אפשר לעשות בחמש-דקות או בחמש-עשרה", אמר לי ספר הצמרת שלי אחרי שהתחנפתי אליו (מה לעשות, לספר צמרת משלמים יותר, וגם חייבים להתחנף מפעם לפעם). "אני עושה את זה בחמש-עשרה, מתייחס לכל קבוצת שיער לחוד". שמעתי, וכמו תמיד כשאני שומעת דבר חוכמה, במיוחד אם יש בו מעט הומור, מחשבותיי התחילו לרוץ. חשבתי על מדידת פיריון העבודה בכלכלה, מיד תבינו מדוע.
מה שקוראים היום 'פיריון עבודה' בכלכלה קיבל את תואר הכבוד בשלושים השנה האחרונות. לפני כן, מדידת הפיריון הייתה מורכבת יותר, והתבססה על שני מודלים: המודל של סולו, ועוד מודל אחד ששמו פרח מזכרוני. מדידה זו לקחה את גידול התוצר, ניכתה ממנו את תרומתו של ההון, ונותרה כביכול עם תרומת העבודה. היא הייתה עתירת חישובים, ובעיקר חסרת משמעות, כך שהיום בכל האינטרנט ובספרי הכלכלה הבסיסיים, לא מצאתי אפילו זכר לקיומה.