שוב זילות המחיה. הפעם, בתחום העריכה והתרגום. היו ימים שבהם עורך או מתרגם נחשבו לבעלי מקצוע מכובד. היום, רובם מתקשים לגמור את החודש. אווירת זילות המחיה, שחלחלה לכל מקום, מוחקת את ההבחנה בין תרגום איכותי לתרגום סתם, לתרגום רע. כי מי שהתרגל לאכול מלפפונים רקובים ללא טענה, סביר שלא יעקם את אפו בקריאת טקסט שאינו מענג את החיך.
בשבוע של חג השמן הלאומי, שלפתי את בקבוק השמן מהארון יותר מפעם אחת. בשליפה ראשונה, שמתי לב שזה לא שמן הטיגון הרגיל שאני קונה – שמן קנולה של יצרן ישראלי ידוע. שני הבקבוקים דומים מאד במראה, ולכן בטעות הרמתי מהמדף את הבקבוק הלא-נכון.
לפני חודשיים, שבת מדיח הכלים שלנו. התקשרתי לחברת השירות, והם שלחו אלינו טכנאי. הוא בא, חיטט כמה דקות, וקבע שצריך להחליף את קופסת הסבון. חיכינו חודש, הקופסה הגיעה מחו"ל, הטכנאי התייצב אצלנו להתקין אותה, ו"הכל בסדר". שעתיים מאוחר יותר הפעלתי את המדיח, שוב הקופסה לא נפתחה. עד כאן, 690 שקל – 240 שקל ביקור, 450 שקל שקל קופסה.
באחד מימי הששי האחרונים, הסתובבתי עם נכדתי בשוק מחנה-יהודה. לפתע, בפינת רח' עץ-חיים-האגס, נחה עיני על ערימת מלונים יפהפיה: זהובים-כתומים, מוצקים, מעלי ריח ניחוח. קניתי מלון ושאלתי את המוכר:
– איך זה שאתה מוכר סחורה כזו יפה, ובסופר שלי הם מוכרים מלונים רקובים?
זה צד ההיצע, קבע ראש הממשלה בסמכותיות, בהתייחסו לסוגיית הדיור. זה צד ההיצע, חזרו אחריו מהקואליציה עד לאופוזיציה. היצע, מה? נתניהו סבור כי הפיתרון לבעיית הדיור הוא מצד היצע הדירות, והצעת לפיד לביטול המע"מ לכאורה מתייחסת לצד הביקוש.
ההבחנה החדה בין ביקוש להיצע נשמעת כלכלית-מדעית כזו. אבל במציאות אפשר ליחס את השפעתם של משתנים רבים גם לצד הביקוש וגם לצד ההיצע, תלוי מאיזה זווית בוחרים להסתכל.
כל תקופת עבודתי בשירות המדינה עסקתי בתחום המכונה מחקר ותכנון כלכלי. וכמו כל מי ששקוע עד מעל לראשו בנתונים, הייתי בטוחה שהנבירה שלי היא הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות. עד שהגעתי לתפקיד ניהולי, ונאלצתי לפעמים להתמודד עם ענייני תקנים, כספים, וכל השאר.
יום אחר יום חזר הסווטשרט אל המרקע. הסווטשרט שמתחתיו נחבא טכנאי הגז האומלל. על פי דיווחי התקשורת, רק מזלו הרע הביא אותו לסרט הזה. מספר טכנאים ביקרו באתר דליפת הגז לפניו, וגם הם לא מצאו את מקור התקלה.
יצאנו, ששה חברים, מסרטו המדובר של וודי אלן. שניים (גברים, כמובן) אמרו שמאז ומעולם הם לא סובלים את היהודי-הנוירוטי-הגלותי. שלוש נשים ועוד גבר אחד די נהנו אך לא התפעלו. רצנו לסרט כי הוא זכה לביקורות מעולות. אחרי הצפייה בו, נדמה לי שהוא גורף את השבחים הודות לאחיזתו בערכים ה"נכונים" לעכשיו.
תודו שזו כותרת גאונית. אבל אני מעכתי את הדף שעליו היא נכתבה. מעכתי, כי לא זכרתי את ההמשך. ואז, בזמן תליית גרביים על החבל – עיסוק מדידטיבי מומלץ תמיד – נדדו מחשבותיי למייל הראשון של הבוקר, מייל מחברים שביקרו אצלנו במוצאי שבת. הם דיווחו כי שלומם טוב, למרות שנתקעו שעות בתאונה בדרכם חזרה למרכז הארץ.
הכרזתו של שר הכלכלה, נפתלי בנט, על יישום הרפורמה במכון התקנים באמצעות צו, מעידה כאלף עדים על חולשת טיעוניו המקצועיים. אישור הרפורמה, בוועדת הכלכלה של הכנסת, התעכב לא רק בגלל התנגדותם של יו"ר הוועדה אבישי ברוורמן וחבריו, אלא גם בגלל הסתייגויות חברי הקואליציה בוועדה.
מיותר לומר, כי עצם השימוש בצו לקידום רפורמה כלכלית הוא בעייתי. מה גם, שבניגוד לנטען בדו"ח טרכטנברג, אין כל וודאות בכך שהרפיית דרישות התקן, והגדלת מספר היבואנים הצפויה בעקבותיה, יורידו את מחירי המוצרים שישוחררו. יבוא המוצרים לישראל אינו מתנהל בשוק של תחרות משוכללת. על כן, כל שינוי בו עלול לגרור את התגובות המגוונות הבאות: התאגדות יבואנים נגד הצרכנים, מלחמות חרמה בין היבואנים לבין עצמם, הורדת מחירים, העלאת מחירים, שחיקת איכות המוצר, השבחתו. הכל אפשרי.
אבל אלה רק הערות הפתיחה. לב הדיון הוא הרפורמה המוצעת, שעיקרה מתמצה בשני צעדים. הראשון מביניהם הוא החלה גורפת של התקנים הבינלאומיים המוכרים על היבוא לישראל, שפירושו למעשה הוא ריקון התקן הישראלי מתוכן. הצעד השני הוא הסתפקות בהצהרת היבואן או היצרן על עמידת המשלוח שהוא מביא בבדיקת מכון תקנים בחו"ל, לבד מאשר במוצרים שיוגדרו כמסוכנים. הצעד הזה ישלים את את הפיכתו של מכון התקנים הישראלי למיותר.
עידן השוק החופשי 