קראתי, בסקרנות רבה, את המאמר שהתפרסם אתמול במוסף הארץ על צמיחה שאינה תורמת לרווחה. הסכמתי עם חלקים גדולים מתוכו, לא הסכמתי עם אופן הצגת הבעיה, ועם היעדר שורה תחתונה אמיתית. המאמר "חי צומח דומם" של ג'ייסון היקל הוא פרק מתוך ספר חדש "פחות זה יותר" על ניהול כלכלת העולם. היקל הוא עמית בכיר בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE) ואנתרופולוג כלכלי באוניברסיטה האוטונומית של ברצלונה.
שוב אני חוזרת לפוסט-קפיטליזם. חוזרת למחשבה המנקרת במוחי ולא מרפה. פוסט קפיטליזם מהו? הוא אמירה שאנחנו בשלב הפוסט של הקפיטליזם. השלב שבו המערכות הכלכליות לא יכולות עוד להיות מתוארות כצורה של קפיטליזם. האם אנחנו שם? אולי בשאיפה, בחלום, חלום של אנשים כמוני. אך בפועל, אנחנו בקפיטליזם מכוער, קפיטליזם שרק הולך ומקצין, בינתיים.
בשבוע שעבר כתבתי כאן בעיקר על כסף, על מנת לחדד את ההבדל בין פוסט-קפיטליזם לסוציאליזם בכלכלה. אמרתי כי בפוסט-קפיטליזם אין התייחסות מספקת לכמה ולכסף, לעומת הסוציאליזם שבו השאלה 'כמה כסף' חוזרת שוב ושוב. רציתי לכתוב גם משהו על זמן, אך פתאום תפשתי שהפוסט-קפיטליזם מתייחס לזמן, אם הוא מדבר על שבוע עבודה של 32 שעות, ולאחר מכן של 24 שעות.
פוסט-קפיטליזם הוא מונח אופנתי, שנתקלתי בו לאחרונה. בדקתי בוויקיפדיה איך הוא מוגדר, ומצאתי: "פוסט-קפיטליזם הוא מצב שבו כבר לא ניתן לתאר את המערכות הכלכליות של העולם כצורות של קפיטליזם". בדקתי בוויקיפדיה מהו קפיטליזם, ושם כתבו: "קפיטליזם הוא שיטה כלכלית המבוססת על הבעלות הפרטית של אמצעי הייצור, והפעלתם לשם רווח". יש כמובן ווריאציות רבות להגדרה זו, אך בעלות פרטית ורווח הם מונחים מרכזיים בכולן.
עידן השוק החופשי 