יום ד' האחרון התחיל אצלי במספרה, במרכז ירושלים. נכנסתי מוקדם בבוקר, ראיתי מיד שלא רגוע. הספר שלי, ואחותו המנהלת, עמדו נסערים וצועקים. מסביבם עמדו כולם, ומעבר לגדר העץ הדקה שבחוץ, הזדקרה לעין זרועו המורמת של דחפור. אבק מסביב, במגרש השכן מורידים בניין ישן של שתי קומות, במקומו, יעלו משהו שווה יותר.
שמונה ושלושים בבוקר, יום א'. בדקתי באינטרנט מה מזג האוויר הצפוי בירושלים. באתר הראשון ראיתי טמפרטורת מקסימום של 40 מעלות, בחדשות מוצ"ש ערוץ 1 אמרו 37 מעלות. הלכתי הלאה: 37, 38, 39, 40, ולא נכנסתי לכל האתרים.
בראשית השבוע שעבר ביקרתי באחת החנויות האהובות עליי במרכז ירושלים. קניתי נעליים לכבוד הבר-מצווה של איתי, הנכד שלי.
-למי מצביעים, שאלה מילה ועיסתה לי את הקרם עמוק לתוך הפנים.
-לא מצביעה נתניהו, נמאס, היא הסבירה.
"הברית המופלאה בין ארה"ב וישראל תמיד עמדה מעל הפוליטיקה" הכריז נתניהו בנאומו בקונגרס. "עליה תמיד להישאר מעל הפוליטיקה, כיוון שאמריקה וישראל חולקות גורל משותף, גורלן של ארצות מובטחות, המקדשות את החירות ומציעות תקווה".
קביעת היסוד הזו כאילו מובנת מאליה, אבל ברוח הפוסט-מודרנית השורה על הדיון הציבורי בישראל, אין ברירה אלא לדקלם אותה מחדש. כי אילו היא באמת הייתה מובנת מאליה, לא היה מתנהל ויכוח סוער כזה על הפעולה בסוריה – פוליטית או ביטחונית? ומה עם פוליטית-ביטחונית? לא ברור שכל צמד – שר ביטחון וראש ממשלה – יגיב אחרת על אותם נתונים המוצגים בפניו? יגיב בהתאם לתפישתו הפוליטית.
באחת מנסיעות הבוקר שלי, האזנתי כמנהגי לתוכניתה של ורד יפתחי-גרין ברשת ג'. באותו יום, כבר היה ברור כי הממשלה התפרקה, אבל עוד לא ניתן לכך האישור הרשמי. לקראת סוף התוכנית, הצטרף אליה מגיש התוכנית הבאה: אהרון פררה. יפתחי-גרין שאלה אותו בחיוך מה הוא חושב על מה שקורה בממשלה, ופררה ענה לה שבתוכנית הזו לא עוסקים בפוליטיקה, או משהו בסגנון דומה. האפיזודה הקטנה הסתיימה בשיר של שרית חדד 'אתה תהיה לי ראש ממשלה', שיפתחי גרין השמיעה.
אחר הצהריים בשבת, התקשרו אלינו חברים לא-ירושלמים. אנחנו הולכים להפגין נגד חוק הלאום, הם אמרו, ניפגש קודם לאכול מרק איפשהו? טוב, אמרתי, ננסה להזמין לנו שולחן בבית קפה בסביבה.
פתיחה אפשרית אחת יכולה להיות תגובתו של בן זוגי לאחר כל חצייה של הצומת מתחת לגשר המיתרים בירושלים. האיש, פיסיקאי-רציונליסט, נאנח אנחת רווחה: עברנו. גשר המיתרים הוא הגשר שעליו נוסעת הרכבת הקלה בכניסה לירושלים. ייחודו מתומצת בויקיפדיה במילים הבאות: "הגשר הוא היחיד והראשון בעולם מסוגו – גשר מעוקל התלוי לכל אורכו".
השקפה אופטימית, ספרו של אודי מנור, מייצג נאמנה את מחברו – אומר את מה שהוא חושב מבלי להסתיר. בבלוג שלו, בין תיאור עיסוקיו, מנור כותב במפורש 'חבר מפלגת העבודה' – מקדם מכירות שנוי במחלוקת בשנים האחרונות. הישירות הזו שלא-עושה-חשבון-לאף-אחד, היא אחת הסיבות להערכה ולחיבה שאני רוחשת למנור ולכתיבתו, גם אם מדי פעם היא מובילה אותו למשוך בצמותיי הוירטואליות.
עידן השוק החופשי 