חזרנו לחיפה. לבקשת נכדנו, נדב, שהתאהב בעיר בחופשתנו הקודמת. שלושה ימים במלון על הכרמל, מכל חלון שלו ראינו את המפרץ. מכל חלון, ראינו בתים יפים מוקפי עצים. כמו בבית הכרם של ירושלים לפני שהושחתה. כמו בירושלים ההיא לפני שנהרסה.
ערב שישי, שלושה ימים אחרי הבחירות, חדשות כאן בטלוויזיה. ערבי וערבייה בין הפרשנים המעטים בפתיחה. ריאד עלי הדרוזי הוא הידוע יותר מהשניים, ולצידו אישה, אימן קאסם סלימאן, מהטלוויזיה בערבית. לא ראינו תמונה כזו? לא מעזה לקבוע. אולי הייתה, אך ברור שזו לא תמונה שגרתית. ברור גם שזו תמונה עם אמירה.
אין פלא שהערבים מככבים בחדשות. מנצור עבאס, ראש רשימת רע"מ הוא האיש שיקבע אם תקום קואליציה בראשות נתניהו, או בראשות איש מהשמאל-מרכז. מרב מיכאלי מקדמת את מעמד הנשים, יחד עם מעמד מפלגת העבודה. איך הגענו לזה? נדמה שאנחנו כאן עקב פוליטיקת הזהויות. מה שחשוב הוא מי אתה, מי אתה חושב שאתה. אתה בוחר את מי שיבטא אותך באופן הטוב ביותר.
אין כאן שמאל-ימין במובן המסורתי. אין כאן פוליטיקה מהסוג הישן. זה טוב? זה רע? זה מה שיש, נצטרך לחיות עם מה שזה מביא. מנצור עבאס מבין היטב את המצב, מתכוון להפיק ממנו את המירב לחברה הערבית. עם זאת, נקווה שהוא יפעל בתבונה, ולא ילך שולל אחר הבטחות שווא.
גם אנחנו חייבים לעשות את החשבון. הערבים כיום הם כחמישית מאזרחי מדינת ישראל. ברור לגמרי, שזה לא מתקבל על הדעת להחזיק אותם ללא זכויות. ישראל היום נתפשת כחריגה במערב, ביחסה למיעוטים שלה. זה דוקר בעין של כל מי שנזקק לשירותים רפואיים. שיעור ניכר מהרופאים ומהאחיות בישראל היום הם ערבים. הם אנשי רפואה טובים, לא הגיע הזמן להכיר להם טובה?
אני זוכרת היטב את הכעס על ערבים ואת החשש מפניהם לאחר מלחמת השחרור. באותה תקופה, הייתה לכך הצדקה. אבל חלפו מאז יותר משבעים שנה, הרבה נתונים במשוואה השתנו. גם הערבים ברובם תופשים עכשיו את הדברים אחרת. בלא מעט התבטאויות של אנשים ברחוב, ניתן להבין שהם מעדיפים לחיות כאן, מאשר להיות מועברים לרשות הפלשתינית. האמירה הזאת נשמעת ברור מפי תושבי וואדי ערה, בהתייחסות להצעה ותיקה של אביגדור ליברמן. עם זאת, נדמה שהם מצפים לתפוש מעמד של אזרחי מדינה שווים, הם מצפים להיות חלק מהחברה כאן.
אין ספק, שזו הסוגייה הכבדה ביותר העומדת כיום בפני מדינת ישראל. היא לא קלה, במשך שנים ברחנו ממנה, הדחקנו את קיומה. כיום, כפי שדברים כאלה קורים בדרך כלל, אין לנו ברירה. חייבים לטחון שוב ושוב את השאלה איך אנו מעוניינים לחיות עם הערבים. ריאד עלי חידד את הסוגייה בחדשות אותו ערב. הוא אמר בגלוי: יש המון נשק בחברה הערבית. נשק המשמש לאלימות בתוך הבית. כמה עוד אפשר יהיה לשכוח את הנשק הזה. האם ההתעלמות מקיומו, היא ההחלטה הפוליטית הנבונה ביותר שמדינת ישראל מסוגלת לאמץ עכשיו?
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עידן השוק החופשי 