ימים מוזרים אלה של תהייה על ארה"ב וכוחה, ארה"ב וכוונותיה, הקפיצו לראשי את שירו הידוע של וולט ויטמן "אני שומע את אמריקה שרה". השיר פורסם לראשונה ב-1860, שנה לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית.
עצמאות כלכלית
עצמאות זה לפעמים לומר אז-מה
לומר אז-מה לטענה כולם-עושים-ככה. זה נכון לחיי הפרט ולחיי אומה. זה נכון גם לאחת משאלות היסוד של הכלכלה הקלאסית: לפתוח או לא לפתוח את המדינה ליבוא.
סיוע ביטחוני. העיקר שלא נאמר
מה היה לנו עד אתמול? התפארות של נתניהו על הגדלת הסיוע משלושה מיליארד דולר לשנה לארבעה מיליארד. וכרגיל, תגובת הנגד האומרת כי כל השנים האחרונות זה לא היה שלושה אלא קרוב לארבעה, עם התוספות שהוזרמו מחוץ להסכם ולא יוזרמו מעתה והלאה. היו גם מי שטענו שהוחמצה הזדמנות לקבל חמישה עד ששה מיליארד דולר לשנה.
את העצמאות הזו אני לא מבינה
עצמאות פוליטית, עצמאות ביטחונית, עצמאות כלכלית. כולנו, לכאורה, חולמים על אותו דבר. האמנם? נחזור למה שהוא עצמאות בעיניי נתניהו וחבריו. נחזור להכתרת השקל למטבע בר-המרה.
נסחפתי במחשבותיי, ערב יום העצמאות תשע"ד
מי היה מאמין שתהיה לי פנסיה תהיה לי קופת-חולים, אמר בזקנתו ידיד של הוריי מראשוני ההסתדרות. עצמאותו האישית, הודות לפנסיה ולקופת החולים ההסתדרותית שבהן נתן את אמונו מההתחלה, הייתה לו מקור גאווה לא פחות מעצמאות המדינה שאותה זכה לחלום ולהקים.
***
