תגית: סטנלי פישר

נבוכים: סטיגליץ, ברננקי, פישר

שלושתם פרופסורים ידועים לכלכלה. אחד מהם חתן פרס נובל. שלושתם מצויים בהוויות העולם האמיתי. שלושתם נבוכים היום.

להמשיך לקרוא

גזירות רבית, גזירות לא-רבית

 
את גזירת הפתיחה הטיל סטנלי פישר. מאז ספטמבר האחרון הוא מעלה את הרבית במנות קצובות. בתחתית – אפריל עד אוגוסט 2009 – ישבה הרבית המוניטרית על 0.5%. מאז, עלתה ל-1.25%, ובנק ישראל רומז שהיא עוד תמשיך לטפס.
 
העלאת הרבית המוניטרית נכללת בחבילה שמכונה "גזירות" בתקשורת. זאת, משום שהיא גוררת אחריה העלאה של רבית האוברדרפט ורבית המשכנתאות. העלאת רבית בנק ישראל גם נוטה לייסף את השקל, ודרך הייסוף לכווץ את הייצוא, להרחיב את היבוא, ולפגוע בתפוקה ובתעסוקה. מצד שני, מצדו של סטנלי פישר, העלאת הרבית ננקטת למען האיזון,  במחשבה כי רבית נמוכה מדי מזיקה למשק לא פחות מרבית גבוהה מדי.
 
נותרת רק השאלה הפעוטה מהו איזון. רבית בנק ישראל נמצאת עכשיו בשפל. מפברואר עד דצמבר 2009, היא עמדה על 0.5% עד 1%. מאז דצמבר 2008, שיעורה נמוך מ-3%. דהינו, שיעור הרבית המוניטרית הריאלית – הרבית בניכוי האינפלציה –  כבר יותר משנה נושק לאפס ואולי נמוך מאפס.
 
מה עושה רבית נמוכה מדי? מה שעושה כל מחיר שאינו במקומו – צריכת יתר של מוצרים ושירותים מסוימים, צריכת חסר של אחרים. ובקצרה, רבית נמוכה מדי מעוותת את יחס הערכים במשק. היא מציגה בפני הציבור סדר עדיפויות ארעי שאינו יכול להתקיים בטווח הארוך.
 
כך, למשל, הפחתת הרבית במשק השיבה את הציבור לבורסה. מדד תל-אביב 100 (100 המניות העיקריות בבורסה) זינק ב-89% מסוף דצמבר 2008 לסוף דצמבר 2009. השיבה לבורסה בלמה את התיקון המתבקש בהרכב נכסי קרנות הפנסיה וקופות הגמל. הן ממשיכות להחזיק באותן מניות ואגרות חוב שיציבותן לטווח הארוך מוטלת בספק מאז המשבר. הרבית הנמוכה גם הקימה לתחייה כמה מהחברות שנקלעו לקשיים. הן חזרו לגייס כסף בבורסה וללוות בזול מהבנקים. מי שיוצא מקופח הוא הציבור הרחב שמבקש חסכונות בנקאיים בלי חכמות. כאן הרבית בניכוי האינפלציה עדיין אפסית ואף שלילית.
 
כלומר, הרבית הנמוכה מנפחת בשנה האחרונה בועת בורסה שמן הסתם תפקע מתי שהוא. העלאות הרבית של פישר מיועדות לכווץ את הבועה בזהירות ובאטיות. הצלחתו של פישר, קרוב לוודאי, רק תהיה חלקית. ברגע כלשהו, מישהו ינצל את הנסיבות ליצירת בהלה המונית שתעשיר מעטים ותרושש את מרבית הציבור.
 
רבית בנק ישראל הנמוכה, שהתגלגלה לרבית משכנתא נמוכה, עודדה גלי רכישת נדל"ן שאינו משמש למגורי הרוכשים. תנודות מחירי הנדל"ן בעקבות הבחישה הספקולטיבית, והאי-וודאות שהתעוררה בעקבות הערכות סותרות על מגמות הדיור – כל אלה הרחיקו את הזוגות הצעירים מרכישת דירות ועשו את שוק הדיור לעוד קזינו לצד הבורסה.
 
קזינו נוסף התפתח בשוק המטבע. הורדת הרבית הניכרת משכה את תשומת לבם של מהמרי המטבע. רבית נמוכה מבחינתם היא איתות ליציאה מהשקל, כלומר, פיחות. אלה שמכרו שקלים והצטיידו במטבע זר, השתמשו בו מאוחר יותר לרכישת שקלים ולגריפת רווחים מייסוף השקל. במאמציו לשמור על שער חליפין מאוזן, בנק ישראל רוכש מטבע זר כבר יותר משנה, ומזרים לשוק המטבע לא מעט כסף ציבורי.
 
מה, אם כן, נאמר בכמה מילים על גזירת הרבית? ראשית, זו גזירה שמבקשת את טובת הציבור הרחב. למי היא מפריעה? לחייבים הגדולים – בעלי הקונצרנים שהנפיקו אג"ח בלי חשבון ולוו מהבנקים ללא הגבלה. מבחינתו של מי שחייב מיליארד שקל, כל אחוז נוסף ברבית מסתכם בתוספת תשלום של 10 מיליון שקל לשנה.
 
הכל נכון, ועדיין כדאי לומר שמשחקי הרבית עם כל הרצון הטוב שהם מגלים – כוחם מוגבל. את מגבלת כוחם ניתן לראות מהזיגזג ברבית בנק ישראל. משחקי רבית יעילים כאמצעי חירום לטווח קצר. הנה, המשק צנח לשפל באמצע 2008, ובום, בנק ישראל שלף את הרבית הנמוכה. אילו המשק נקלע לפיחות קיצוני, מספר ימים לאחר ההורדה, הבנק המרכזי לא היה מהסס להכפיל ולשלש את הרבית מיד. במבט קצת יותר ארוך טווח, הרבית הרצויה היא רבית לא נמוכה מדי ולא גבוהה מדי. רבית שעולה על האינפלציה השנתית ב-4%-3% ומעודדת את החיסכון המתמשך על חשבון הימורי קזינו.
 
אם הרבית מוגבלת בכוחה, איך מייצבים את הבורסה, איך מבטיחים דיור לצעירים, ואיך מנווטים את שער השקל על פי יעדי הצמיחה של המשק? רגולציה פיננסית – החזרת ההכוונה והפיקוח של הממשלה -היא התשובה. בארה"ב ובאירופה מתלהט הדיון על אמצעי רגולציה. הטלת מס על מוסדות פיננסיים שישלמו שכר מעבר למקסימום שייקבע. הטלת מס על עסקות קצרות טווח בשוק המטבע (מס טובין).
 
זו רק ההתחלה. לא כאן המקום לדון בכל המסים האפשריים. לא כאן המקום לדון באפקטיביות של מס לעומת אמצעי שליטה ממשלתיים אחרים, כגון איסור מוחלט על פעולות מסוימות או הגבלתן. מה שחשוב הוא זיהוי המגמה של חזרת הממשלה למגזר הפיננסי. כן, גם אצלנו רשות אחת כבר חזרה להתערב: בנק ישראל מתערב חזק, וללא הצלחה רבה בשוק המטבע, איפה הממשלה?
 
מה שחשוב הוא ההבנה שהחזרה לרגולציה אינה מקרית. היא מבטאת תפישת מדיניות פיננסית. שגשוג פיננסי? למה לא, הוא תומך בצמיחה ותורם לרווחת הציבור. שגשוג פיננסי מוגזם? לא, הוא בא על חשבון הצמיחה וגורע מרווחת הציבור. איך מאזנים? איך גורמים למגזר הפיננסי לשגשג במידה הראויה? כל תחום לגופו. כל מדינה על פי תנאיה. באירופה מתחיל להתגבש מודל חדש של רגולציה. בארה"ב מתווכחים ומנסים לנסח מודל שונה. וכאן, כלכלת ישראל מחכה לרגולציה הישראלית שלה.

הישראליזציה של סטנלי פישר

 
מאבקו של סטנלי פישר בהנהלת בנק הפועלים, ומלחמתו לביצור סמכויותיו של בנק ישראל, הוצגו על ידי התקשורת בדרכה הרגילה. פישר, כך נכתב במרבית המאמרים, הפך סופסוף להיות ישראלי. פישר סופסוף מבין מה זה כוח.
 
הצגת הדברים הזו עושה עוול לנגיד בנק ישראל. פישר לא החל את דרכו כאן כתינוק פוליטי. הוא הוזמן לישראל לאחר מילוי תפקידי צמרת באקדמיה האמריקנית, בקרן המטבע הבינלאומית ובמגזר הפיננסים העולמי. פישר גם לא הפך לישראלי בסגנון התבטאותו, והוא שומר על נימוס ואיפוק. מה שקרה, יותר עמוק מזה: פישר, כך נראה, קלט במלוא חושיו את המשק הישראלי.
 
ראיון בדה-מארקר מה-11.6.09 ממחיש את המהפך שפישר עבר. באותו ראיון הוא מצטט מאמר שהתפרסם ב-Journal of Economic Literature מספטמבר 2005 , וזו תמצית הדברים: "למעט בארה"ב ובבריטניה, רוב החברות הגדולות בעולם נשלטות על ידי משפחות שמצליחות לשלוט בכלכלות שלמות באמצעות מבני שליטה דמויי פירמידה….המבנה מאפשר לכמה משפחות עשירות לשלוט בחלק גדול מהמגזר הפרטי במדינות". בתשובה לשאלה: "אתה רוצה לומר לנו שככה אתה רואה את מדינת ישראל"? פישר עונה: "זה מאמר שמתאר מדינות קטנות".
 
מאבקו של פישר בבנק הפועלים מואר כאן באור שונה מזה שבמדורי הכלכלה/רכילות בתקשורת. את סיבת הדחתו של היו"ר, דני דנקנר, פישר עדיין שומר לעצמו. אבל מבין השורות ניתן לקלוט שפישר מבין לאחרונה באופן חד את משמעות שליטתם של שלושה בנקים במגזר פיננסי של מדינה. פתרונו של פישר לעניין זה הוא אישי: החלפת יו"ר בנק הפועלים. בראיון בדה-מארקר לא נדונה האפשרות השנייה: הגברת הרגולציה על ענף הבנקאות, דהינו, הגברת התחיקה, הפיקוח והבקרה בכל התחומים הבנקאיים.
 
התעניינותו של סטנלי פישר בעוד זווית של המשק הקטן תתעורר בקרוב – אם עוד לא התעוררה עד כה. מאז סוף אפריל השנה, נכשלים מאמצי בנק ישראל לפחת את השקל לעומת הדולר. מהלך ניהול שער החליפין על ידי הבנק החל במארס 2008. הוא בא לאחר ייסוף מתמשך בשער המטבע שהסב נזקים למגזר היצרני. רכישת המט"ח החלה בהיקף קטן, והורחבה להיקף יומי של 100 מיליון דולר ביולי 2008. ההתערבות צלחה במשך מספר חודשים, והניבה פיחות של 32% בשער החליפין של השקל לעומת הדולר מנקודת השפל ביולי 2008 לנקודת השיא באפריל 2009. מסוף אפריל השנה שוב השקל מתחזק לעומת הדולר.
 
כדי להבין איך הדברים מתקשרים למשק קטן ורגולציה הבה ונראה מה בנק ישראל עושה בעניין שער החליפין. כניסתו לשוק המטבע הפכה את בנק ישראל לסוחר-על. סכום של 100 דולר ליום אינו זניח בשוק זה, ובמיוחד כשהזרמתו אינה אקראית, והיא מלווה בהצהרת כוונתו של בנק ישראל להגדיל את יתרותיו עד ל-44 מיליארד דולר. כלומר, הצהרה על המשך רכישת דולרים יומית גדולה, בקצב ידוע מראש, ולמשך זמן קצוב.
 
שוק המטבע, השוק שבו נקבע שער החליפין של ישראל, מתנהל על פניו כדוכן עגבניות במחנה יהודה. מצדו האחד, רוכשי מטבע זר (דהינו, מוכרי שקלים), ומצדו השני, מוכרי מטבע זר (דהינו, רוכשי שקלים). ההזרמות לשוק זה נעשות על ידי הציבור הרחב וסוכניו (חלפנים), אך גם על ידי גופים כלכליים מתוחכמים ומהמרי מטבע מחושבים שמחליטים על המועד הנכון לקניית ומכירת מטבע זר. הצהרת בנק ישראל סיפקה (ולא בלי כוונה) מידע יקר מפז לאותם מתוחכמים ומהמרים. הם יכלו בעזרתה לצפות את כיוון השוק ולנצל אותו למשחקיהם – כגון רכישת דולרים בתעריף נמוך יום אחד, ומכירתם בהפרש של מספר אחוזים כמה ימים לאחר מכן.
 
אותם מהמרים גם שמו את לבם למגבלתו המוצהרת של בנק ישראל: הגדלת יתרות מטבע החוץ שברשותו עד להיקף של 44 מיליארד דולר. קו ה-44 מיליארד נחצה במארס 2009. ולכן אין זה פלא שבסוף אפריל החלה מכירת מטבע זר. אותם מתוחכמים ומהמרים מן הסתם אומרים לעצמם, תם עידן קניית הדולרים של בנק ישראל. גם אם הערכתנו אינה נכונה לרגע זה – והבנק ימשיך לקנות – די ששחקני השוק האחרים חושבים כמונו. ובפרט, שעל פי כל היגיון מקרו-כלכלי, אין הבנק יכול לקנות דולרים לאין סוף. התערבותו חייבת להיגמר מתי שהוא. לכן מכאן והלאה, מי שיהמר על מכירת מט"ח ועל התחזקות השקל הוא שיעשה את המכה. וזה אכן מה שקורה.
 
איך כל זה מתקשר למשק קטן ורגולציה? הנה, במשק קטן, שנקרא לו ישראל, היקף הסחר היומי במט"ח גם הוא אינו גדול ועומד על 2.5-2 מיליארד דולר ליום. באותו משק קטן שולטים שלושה בנקים גדולים, כעשרים משפחות גדולות, ועוד כמה חברות גדולות. אותם גדולים, מן הסתם מחזיקים בידם מספיק מזומן שמאפשר להם לנווט כרצונם את שוק המטבע. ואם הכסף לא בידם, הם יכולים לפנות לבנקים ולקבל אשראי למטרה זו.
 
לא רק היקף השוק, גם מבנהו מקל על תמרון שער החליפין. הסחר בין השקל למטבעות הזרים מתנהל כמעט כולו בתוך גבולות ישראל בשלושת חדרי העסקות של הבנקים הגדולים. זאת, שלא כמו הדולר או המטבעות הבינלאומיים החשובים הנסחרים באלפי חדרי עסקות על פני תבל. ריכוזו של המסחר בזירות מעטות מאפשר לכל המעוניין לקלוט את המידע הנוגע אליו ולשחק בו. כך, מהמרי המטבע יכולים להזרים סכומי כסף גדולים ברגעים הקריטיים, ולהוביל את השוק. כך הם גם גורפים את רווחיהם כשהם מהמרים מראש על מגמה ודואגים במעשיהם שהיא תתממש.
 
הימורי המטבע הינם חוקיים בכל העולם המתועש מאז ראשית שנות ה-70. אלא שמצבה של ישראל בעניין זה שונה באופן מהותי מזה של מדינות גדולות בעלות מטבע חזק. ניתן לנחש שזה אחד הנושאים הנוגעים למהותו של משק קטן שפישר הפנים טו
ב יותר בחודשים האחרונים. ניתן רק לקוות שמסקנותיו לא יצטמצמו לממד האישי  – עוד החלפת יו"ר – אלא יתרחבו להחלפת השיטה.
 
במשך שנים רבות, ובעיקר בין סוף שנות ה-80 לסוף שנות ה-90, התנהל בישראל מהלך נרחב של הסרת הפיקוח על תנועות הכספים לתוך המדינה וממנה החוצה, ובניית שוק לסחר המטבע. השוק שנבנה הוגבל זמן רב על ידי הממשלה (רצועת הניוד האופקית והאלכסון) ורק בסוף התקופה שוחרר לגמרי. את כל הפרטים הרבים שכרוכים במהלך צריכים לבדוק עכשיו. מי מזרים סכומי כסף גדולים לשוק המטבע? מתי? מה מקור כספיו? האם הם כרוכים בתנועת הון מיידית או נשאבים ממאגר שקלי או מאשראי?  ידיעת כל אלה תאפשר לשחרר את בנק ישראל מתפקיד הסוחר ולהחזירו לייעודו האמיתי – יוזם חקיקה ומסדיר שווקים.
 
ההבנה הטובה יותר של השוק צריכה להוביל לדיון פומבי רחב על שיטת קביעת שער החליפין בישראל. כיום, השיטה נקבעת למעשה על ידי בנק ישראל, למרות שהמנדט שלו הוא בעצם טכני – פיקוח על השוק. אבל בנק ישראל נכנס לחלל שנוצר בהיעדר התעניינות מצד כל גוף שלטוני אחר. את המחדל הזה צריכים לתקן. התנהלותו של שוק המטבע משפיע על כל תחומי הכלכלה. ולכן קביעת עקרונות פעולתו נושאת אתה משמעות פוליטית, והיא צריכה להיעשות על ידי הממשלה והכנסת לאחר דיון ציבורי נרחב.
 
* תיאור וניתוח שוק המטבע בישראל מצוי בשלושת הפרקים הבאים בספרי 'ברוכים הבאים לשוק החופשי': הכי חופשי שוק המטבע, שעמום רצוי ולא רצוי, החייאת הדיון הדמוקרטי.

סטנלי פישר, הצחקת (פעמיים) את הספקולנטים

 
פעם ראשונה, במאמציך לחולל פיחות: שתי הורדות רבית חריגות – מחצית האחוז כל אחת  ב-25.2 וב-24.3; רכישה בהיקף ניכר של מטבע זר בראשית מארס; והצהרתך ב-20.3 על רכישת מט"ח קבועה של בנק ישראל – כ-25 מיליון דולר ליום, עד לסך של כ-10 מיליארד דולר.
 
פעם שנייה, בהתבטאות שאולי לא ייחסת לה חשיבות בישיבת הממשלה מה-13 לאפריל, בה קבעת כי השקל ימשיך להתחזק בטווח הבינוני והארוך.
 
והוי מה חבל שחוש ההומור של הספקולנטים לא מתבזבז סתם ככה כמו אצל האנשים הרגילים. הם לא צוחקים בקול, הם מחייכים וקורצים, ורצים מהר לקנות/למכור מטבע זר.
 
וכך, חתירתך לחולל פיחות התקבלה ברוח מאד טובה. בשבוע שלאחר הורדת הרבית הראשונה, טיפס שער החליפין של השקל לעומת הדולר בכ-2%. ואז, בשבועיים וחצי הבאים, צנח בכ-8% לשפל שלא זכור כבר שנים רבות. כתגובה, יזמת את צעדי חודש מארס שהמחישו כמה אתה לחוץ לפיחות. לחיצות שלא תגונה – המשק היצרני אינו יכול לתפקד עם כאלה ייסופים. אלא שחברינו הספקולנטים שוב קרצו, והקפיצו את שער החליפין בכ-7% תוך שלושה שבועות.
 
וכששער הדולר היה בשיאו, בדיוק כשמהמרי הטבע החלו להרהר איך יורדים מהעץ, שוב לא אכזבת והגשת להם את הסולם. בישיבת הממשלה, ב-13.4, אמרת כי השקל ימשיך להתחזק בטווח הבינוני והארוך. זה הספיק כדי להנחית אותו חזרה עד ל-3.486 בסוף השבוע שעבר, כלומר קרוב ל-4% מתחת לשיאו האחרון.
 
אין מילים, הקרדיט מגיע לך. נדנדת השקל מסוף פברואר ועד הלום כולה שלך. היא אינה נובעת מיחסי המטבעות הזרים – השקל מתנדנד חזק גם לעומת האירו. היא נובעת משאיפתך המוצהרת להשיג פיחות, וייצר ההשתעשעות של שחקני המטבע. מרגע שהבינו מה הכיוון שלך, הם ידעו מה יהיה הכיוון שלהם. מבחינתם, כל שינוי שער חד הוא קופון פוטנציאלי, שיש לחתור לגזירתו. ואכן, אפשר לראות איך תנודות המטבע התגברו מאז שהצהרת על כוונתך לחולל פיחות.
 
כי מבחינת מהמרי המטבע, ההצהרה היא שחשובה. לא ההאצה הקלה בקצב הורדת הרבית – היא לא משמעותיות בעולם של תנודות שער חליפין חדות; לא רכישת הדולרים על ידי בנק ישראל בסך 25 מיליון דולר ליום –  כאחוז אחד בלבד מהיקף הסחר היומי; וגם לא כניסותיו הספורות של הבנק לשוק בסכומים גדולים – כמה זמן היא יכולה להימשך. מה שחשוב הוא הכוונה. אה, הספקולנטים אומרים, הבנק המרכזי רוצה פיחות. בואו ניתן לו קצת ייסוף כהתחלה.
 
ההצהרה חשובה לא רק לתחשיבי הספקולנטים. כל אמירה ברורה של הבנק, כל צעד הפגנתי שלו  ממונפים בקרב הציבור הרחב, בעזרתה האדיבה של התקשורת חובבת המהומות. וכך, שחקני המטבע המומחים קופצים ראשונים לקנות דולרים אם האיתות הוא בכיוון פיחות. הם, בהתחלה, קונים בזול, מעוררים את פיחות המטבע, ומריצים אותו על ידי סיפורי מעשיות. הציבור שנוהר אחריהם משלים את המלאכה. לשחקנים המיומנים רק נותר להמתין בסבלנות לרגע שבו יוכלו למכור את הדולרים ברווח של 7%, כפי שעשו בראשית אפריל.
 
כל האמור לעיל לא בא לחדש לך דבר. אתה הרי מומחה לשוקי מטבע ולשווקים פיננסיים אחרים. אך ייתכן שעדיין לא חווית מספיק את שוק המטבע הישראלי, שוק שנשלט על ידי סוחרים בודדים, ומתנהל בעיקר בשניים-שלושה חדרי עסקות. מה לעשות, השקל הוא לא דולר. את הדולר, הנסחר באלפי חדרי עסקות ברחבי תבל, אי אפשר לתמרן בקריצה.
 
היותו של השקל נתון למניפולציה קלה מאפשר לך סוג של תקשורת עם השוק. כך אתה יכול להצליח יותר מעמיתיך בארה"ב או בגוש האירו בניווט מטרה רגעית. עובדה, מנהיגי השוק הולכים לזמן מה אחריך, אך מה קורה לאחר שעשו את המכה?
 
שינויי הרבית, התערבותך הישירה בשוק המט"ח, הצהרותיך הפומביות ורמזיך – כולם יעילים ברגעי משבר, שאינו עמוק מדי או ממושך מדי. עם זאת, אתה, וזה גם מה שהכרזת בישיבת הממשלה, לא מסוגל לנווט את השקל לטווח הבינוני והארוך. והטווח הבינוני והארוך הוא שרלוונטי להיערכות המגזר היצרני. בתנאים הנוכחיים, ולא חשוב עד כמה תרצה לעזור, אתה לא מסוגל לפתור את בעיית היסוד של התעשייה או החקלאות או התיירות. יותר מזה, התערבותך קצרת הטווח בשוק המטבע, המנוצלת לעשיית גלים על ידי הספקולנטים, מפירה את היציבות ועלולה לגרור אחריה נזקים (כגון הגברת תנודות האינפלציה).
 
אבל ההתנסות בחודשיים האחרונים בכל זאת אינה לגמרי מיותרת, כי היא ממחישה היטב את גבולות יעילותם של שינויי הרבית או רכישות הבנק המרכזי בקביעת שער השקל. לא על אלה שרגא ברוש וחבריו היצרנים צריכים להילחם, אלא על הזכות לדעת את העובדות הנוגעות לסחר המטבע בישראל. בנק ישראל, האחראי על התחום בתוקף תפקידו, חייב ללמוד ולהביא לידיעת הציבור מיהם המוכרים והקונים הגדולים – האם מנהיגי השוק הקבועים או אורחים מזדמנים? האם הם ישראלים או זרים? לאיזה מטרה מיועדות ההמרות – לייצור או לספקולציה? מהיכן מגיע הכסף – ממקורותיהם הפרטיים של השחקנים, מאשראי מקומי, או מאשראי זר?
 
כל הפרטים האלה נחוצים לגיבוש מדיניות מטבע מציאותית. בנק ישראל הוא המועמד הטבעי לאסוף אותם בתוקף תפקידו. אבל הוא אינו המועמד הבלעדי להכרעה. המידע הזה צריך להימסר לציבור, ולשמש בסיס לדיון ציבורי. כן, הציבור צריך להבין ולגבש דעה על חופש תנועות ההון, על האשראי להימורי מטבע הניתן על ידי הבנקים ושאר הגופים המוסדיים, ועל ניטור מנגנוני הפעולה של חדרי עסקות המטבע.