תגית: סוציאל-דמוקרטיה

תבנית נוף מולדתם

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". שורה זו של טשרניחובסקי קפצה לי לראש, בעת הכנת הרצאה על קיינס ופרידמן לסטודנטים חברי תנועת המחנות העולים. ג'והן מיינרד קיינס, הכלכלן הבריטי הנודע. מילטון פרידמן, הכלכלן האמריקאי המשפיע.

להמשיך לקרוא

לפרק את הסדר הניאו-ליברלי: בדרך הסוציאל-דמוקרטיה

סוציאל-דמוקרטיה, אנחנו רוצים. סוציאל-דמוקרטיה עכשיו. רגע, הבנתי, אבל תגידו: איך מגיעים מפה לשם?

להמשיך לקרוא

אלפיים זוגות מידה 38 וכחלון בסוגריים

לא הייתי מצליחה לחדד בעצמי את ההבדל בין התכנון הכלכלי שבו התנסיתי במשרד התעשייה והמסחר, לתכנון הכלכלי שהופעל בברית המועצות עד לפירוקה בשנת 1991. חברתי הטובה, גניה גורביץ', היא שעזרה לי במשימה.

להמשיך לקרוא

אני בעד השקפה אופטימית

השקפה אופטימית, ספרו של אודי מנור, מייצג נאמנה את מחברו – אומר את מה שהוא חושב מבלי להסתיר. בבלוג שלו, בין תיאור עיסוקיו, מנור כותב במפורש 'חבר מפלגת העבודה' – מקדם מכירות שנוי במחלוקת בשנים האחרונות. הישירות הזו שלא-עושה-חשבון-לאף-אחד, היא אחת הסיבות להערכה ולחיבה שאני רוחשת למנור ולכתיבתו, גם אם מדי פעם היא מובילה אותו למשוך בצמותיי הוירטואליות.

להמשיך לקרוא

יוחזרו הקשים לבקבוקים במפלגת העבודה

כשאני מנסה להסביר לאנשים צעירים מה זה לגדול בתוך מפא"י ההיסטורית, הם לא ממש מבינים. קשה להעביר תחושות מדור לדור.

אני גדלתי בקרביים של תנועת העבודה. כל השכנים מסביב היו חברי מפא"י או מפ"ם. החברים, שהתנדנדו אתי על ענפי הגויאבה השכונתית, היו בנוער העובד או בשומר הצעיר. טיולי התנועה היו מרכז הוויתנו – עד היום אני שואלת את עצמי מדוע השומר הצעיר עלו למוחראקה בגיל 9, וראו- משם-את-כל-עמק-יזרעאל-על-כף היד, ואנחנו לא.

להמשיך לקרוא

ניאו-ליברלית. שפה מטעה

שמתי לב לתופעה הזו רק לאחרונה. כולנו מדברים ניאו-ליברלית במקום לדבר כלכלה. אצלי התחדדה ההבחנה, כשהדרכתי תלמידות מתנועת השומר הצעיר בעבודה על שוק הספרים בישראל. פתאום קפץ לי לאוזן השימוש התדיר במונח 'כשל שוק' אצל כל הדוברים שהן ציטטו.

להמשיך לקרוא

סוציאל-דמוקרטיה זה לאט

"נתיב השבלול, לא הנתיב המהיר. דרך ארוכה, מרוצפת באבניו המעוגלות של הספק". כך מגדיר גינטר גראס את תפישתו הפוליטית ב"קילוף הבצל", ספרו האוטוביוגרפי. ומי כמוהו יידע לחדד את ההבדל בין השקפת עולם אוטופית, שהופכת להרסנית מעצם מוחלטותה, להשקפת עולם סבלנית ומתונה.

להמשיך לקרוא

מה, סבתא כתבה ספר בישול?

 
ביום שספרי הגיע מהדפוס הבאתי אותו למספר חברים והקשבתי בתשומת לב להתרשמותם מהעטיפה. כל אחד ראה בה משהו אחר. גם המגיבים לפוסט שתיאר את הספר הגיבו כל אחד על פי דרכו (זו ההזדמנות להתנצל על מחיקת הגרסה הראשונה של הפוסט וכמה מהתגובות שהיו צמודות אליה. הסתבכתי בניסיונותיי להעלות את הספר לטור הצד של האתר. ניסיתי כמה אפשרויות במערכת הניהול ואיך שהוא הכל נמחק).

בגרסה השנייה, הגדילו לעשות כמה מהמגיבים שניהלו ויכוח בעד ונגד קפיטליזם בלי שום קשר למה שנכתב בספרי. זאת, כנראה בהשראת צבע העטיפה. או כפי ששאל אחד מהמגיבים: מה לספר על שוק חופשי יש כריכה אדומה? לא עניתי לתגובות בגלל חוסר זמן ועייפות. זו ההזדמנות לומר תודה למברכים.

זו גם ההזדמנות לסיפור רקע קצר. כשעבדתי על עטיפת הספר עם המאיירת, יעל בר-דיין, הצעתי שתשים בשער תמונה של שוק. בהתחלה, דיברנו על בורסה אבל יעל אמרה שהדימוי של חדר העסקות בבורסה שחוק מדי. אחר כך הצעתי לה לצלם סוחר מכריז על מרכולתו ליד דוכן עגבניות. אבל יעל החיה בפאריס ענתה לי ששם הרוכלים לא צועקים ולכן לא אקבל את שפת הגוף שאני רוצה.

במקום זה, היא שלחה לי שבע סקיצות יפהפיות ושונות לגמרי זו מזו בנושאיהן ובגישתן. הראיתי את הסקיצות לבני משפחה ולחברים, וכל אחד מהם נדבק לאיור שלו. לבסוף, בחרתי בעגבנייה בגלל הניקיון הצורני שלה ומשחק האור והצל היפה שיש בה. יעל, באמת מוזר מצדה, בחרה לצלם דווקא עגבנייה אדומה, ובחירתה הכתיבה את הרקע שמסביב.

מה יש עוד להוסיף, חוץ מאשר לצטט את תגובתם של איתי ושחר. שני הנכדים שלי (שש וחצי וארבע וחצי) ראו את הספר בבית. אני לא יודעת אם זו העגבנייה או הגדרת תפקידי הכלכלי-חברתי בארגון המשפחתי, אבל אלה המילים שלהם: מה, סבתא כתבה ספר בישול?

הנה, הסברתי, כל אחד רואה את מה שהוא בוחר לראות. אבל עכשיו אני חושפת את עצמי למתקפה מכיוון אחר: אה, היא מתחמקת מהבעת דעה. אז קבלו את הצהרתי החגיגית: אני חברת מפלגת העבודה. הצטרפתי למפלגה לקראת הבחירות הקודמות, וזו הפעם הראשונה לחברותי במפלגה כלשהי. החלטתי להצטרף משתי הסיבות הבאות.

אחת. אני חושבת שמספר החברים הרשומים במפלגה הוא מדד משמעותי לכוחה. רציתי לתרום את חלקי לעידוד מפלגה סוציאל-דמוקרטית שאני מאמינה בתבונה ההיסטורית שלה. ובהדגשה רבה על המילה "היסטורית". אני לא פעילה בעבודה משום שאני בדרך כלל אומרת מה שאני חושבת, ועוד לא פגשתי מנגנון של מפלגה או של ארגון גדול אחר שאוהב לשמוע מה חבריו חושבים, או בכלל את העובדה שהם חושבים, או יותר מזה את העובדה שהם חושבות.

שתיים. נרשמתי לעבודה כדי לשלם מס חבר ולתרום בכך את תרומתי הצנועה להקטנת תלותה בכספם של בעלי המאה שהופכים להיות בעלי הדעה.

ועכשיו, לעצם היומרה שבאימוץ השקפת עולם כלשהי. אני מודה, אני בעלת השקפה פוליטית. אני חושבת שאין יותר מגוחך וצבוע מהאופנה השלטת בעשרים השנה האחרונות: דיון "אובייקטיבי" – דיבור לא-פוליטי וכתיבה לא-פוליטית. זאת, בעיצומו של שינוי כלכלי-חברתי אדיר ברחבי העולם המתועש ובישראל. שינוי שכולו פוליטי, וכולו העברת כוח מממסד אחד לממסד אחר. ולכן אני פוליטית. עמדתי מנוסחת פעם אחר פעם מחדש בבלוג זה, והיא משתנה עם כל תובנה חדשה.