תגית: משק קטן

חשיבות הכמה, חשיבות הפרטים

הסיסמא משק קטן-משק פתוח היא סיסמא מוכרת לקוראי הבלוג הזה. היא משמשת כמוטו לאחת הקטגוריות בבלוג ולאחד הפוסטים האחרונים בו. יתרונה של סיסמא – כמעט כל סיסמא – טמון במידה כלשהי של אמת שנמצאת בה. יתרונה של סיסמא – כמעט כל סיסמא – טמון גם בקליטותה. אלא שיתרון הקליטות נקנה במחיר של העלמת עין מהפרטים.

להמשיך לקרוא

ריכוזיות ותמנוניות בכלכלת ישראל

פרק מעניין בדו"ח בנק ישראל 2009 דן בסיכון המוטל על המשק על ידי קבוצות עסקיות – "קבוצות של חברות המנהלות פעילות עסקית בשווקים שונים, נתונות לשליטה אדמיניסטרטיבית ופיננסית אחת, וקשורות ביניהן בקשרי אמון הדדי על בסיס רקע אישי או עסקי משותף".

 על פי הדו"ח,  בישראל ישנן כ-20 קבוצות כאלה, רובן ככולן משפחתיות, בעלות מבנה פירמידלי מובהק. הן שולטות ברבע מכלל החברות הבורסאיות, ובמחצית מנתח השוק שלהן. מבחינת פיזור השליטה, ישראל נמנית על המדינות הריכוזיות בעולם המערבי, והיא, לדברי בנק ישראל, אף קרובה מבחינה זו למדינות המתפתחות.

 בנק ישראל רואה בקבוצות אלה נשאיות של מה שהוא מכנה 'סיכון מערכתי' – כלומר סיכון לקריסת ענף שלם או קבוצת ענפים שלמה. זאת, בגלל קשרי הגומלין המסועפים בתוך כל קבוצה ובין הקבוצות, המגבירים את 'ההדבקה' מגוף אחד לשני בעת משבר. קשרי הגומלין מתבטאים בברית בין כל קבוצה לבנק 'שלה', במפגשי רעים באירועים ובדירקטוריונים, ובערוצים אחרים. הסיכון מוגבר במיוחד מתוך כך שבראש כל קבוצה עומדת משפחה ולא מקבץ כלשהו של בעלי מניות, ומכאן שההחלטות המכריעות תלויות בגחמתם של אנשים מעטים.

 אבחון השלכותיה של תופעת הקבוצות העסקיות על ידי בנק ישראל הוא מעניין וחשוב. משום כך, חשוב גם להפריד בינה לבין תופעת הריכוזיות הענפית בכלכלת ישראל. כתבנו כאן לא פעם בעבר על הריכוזיות הענפית בישראל. הגדרנו אותה במילים האלה: ריכוזיות היא שליטה של כמה גופים בודדים על הפעילות בתחום מסוים.

 בתחום הבנקאות בישראל, שתי הקבוצות הבנקאיות הגדולות – לאומי והפועלים – ריכזו בידיהן כ-58% מסך הנכסים הבנקאיים בשנת 2008. הקבוצה השלישית (דיסקונט) החזיקה בעוד 17% מהנכסים. תמונה ריכוזית דומה נראית בישראל כמעט בכל תחום – ייצור המזון, רשתות השיווק, רשתות הסלולאר, חברות האינטרנט, חברות האוטובוסים ועוד.

 הריכוזיות הענפית משקפת כלל יסוד בכלכלה: כמעט כל פעילות כלכלית יעילה יותר כשהיא נעשית בקנה מידה גדול. כינויה המקצועי של התופעה הוא 'יתרונות לגודל'. תשאלו את אמא שלכן, את בן זוגכן הבשלן – מה כדאי יותר: לטגן 30 קציצות בפעם אחת, או שלוש פעמים עשר קציצות בכל פעם?

 הריכוזיות הענפית – מיעוט החברות בכל תחום במשק קטן – היא, אם כן, תופעת טבע. עם תופעת טבע לא מתווכחים. הוספת עוד בנק או עוד חברת סלולאר לא תשנה את מודל התחרות הבסיסי. כל עוד שהענף אינו מונה מאות חברות מאותו תחום, התחרות אינה מה שמכונה בתיאוריה הכלכלית 'תחרות מושלמת'. כשהמתחרים מונים פחות מאצבעות שתי ידיים, קל להם לתאם בינם לבין עצמם, אין להם בעיה לקרוץ זה לזה על חשבון הלקוחות, הספקים ועובדי החברה.

 הפיתרון במקרה הזה, אם כן, אינו שינוי מבני, אלא חיזוק הרגולציה הממשלתית. יותר מעורבות של הממשלה בקביעת עמלות הבנקים, יותר תשומת לב שלה לדיווחי הבנקים לציבור; יותר השגחה של הממשלה על תעריפי הסלולאר, ועל השירות הניתן לצרכנים בתמורה; הידוק הפיקוח על מוקדי השירות הטלפוניים, ועוד התערבויות שלטוניות כאלה.      

 פיתרון די פשוט, אבל לא בריכוזיות הענפית  מתמקד דו"ח בנק ישראל. דו"ח בנק ישראל מתמקד במשהו שהוא עדיין בן-בלי-שם. אנחנו נקרא לו 'תמנוניות' , מלשון 'תמנון' – ייצור רב-זרועות. בנק ישראל מדבר על קבוצות עסקיות בעלות ראש אחד וזרועות רבות, זרועות שלעתים מסתבכות זו בזו. צילום תת-ימי נדיר של תמנונים, תוכלו לראות בדו"ח הבנק, פרק ד', עמ' 157.

 התמנוניות מציבה את ישראל בראש הדיאגרמה המתארת את שיעור בעלותן של עשר המשפחות הגדולות על נכסים במשק: ישראל מספר 8 במסדר, אחרי אינדונזיה, הפיליפינים, שוודיה, תאילנד, קוריאה, פורטוגל, הונג-קונג – אוסף של מדינות שאינן מצטיינות בשמירה על כללי האתיקה המערביים, להוציא את שוודיה.

 התמנוניות בישראל נולדה עם ההפרטה – הממשלה שמכרה חברות, לא הקפידה מספיק על פיזור הנכסים. התמנוניות מטופחת כל העת על ידי הבנקים – חלק ניכר מהאימפריות הפרטיות הוקמו בעזרת אשראי בנקאי ולא בכסף שהובא מהבית. גם היום, הבנקים מעדיפים להעניק אשראי לגופים הגדולים (שאליהם הם מחוברים בקשר סימביוטי) ולא ליזמים קטנים בודדים. התמנוניות עולה ופורחת כשהבורסה הגואה מאפשרת לאותם קונצרנים גדולים להנפיק מניות ואגרות חוב באווירת השמחה הכללית. התמנוניות משגשגת היכן שהממשלה מעדיפה להתעלם מקשרי הון-שלטון-תקשורת ומקשרי גומלין בין חברות.

 אחרי כל אלה, נדמה שהאמצעים להפחתת התמנוניות שבנק ישראל מונה בסוף הפרק שלו הם רק התחלה של התחלה. הבנק עדיין חושש מדיבורים על התערבות, למרות שבשטח הוא התערב בחוכמה מספר פעמים בתקופה האחרונה. מה עוד אפשר לעשות? נראה, שאין ברירה אלא להגביר את מעורבותו הפרטנית של בנק ישראל באשראי שהבנקים מעבירים לרכישת חברות. אין ברירה אלא לפקח יותר על הנפקת מניות ואגרות חוב תאגידיות, על מנת לבלום את התרחבותם הנוספת של גופים שכבר התרחבו מדי. אין מנוס מלפקח יותר על תנועות ההון הנכנסות לישראל והיוצאות ממנה, ולסנן מתוכן את אלה שעלולות לפגוע ברווחת הציבור.

 ומעל הכל, אם כבר מתפשטת ההכרה שלא כל התארגנות עסקית היא בהכרח התארגנות לטובת אזרחי המדינה , נראה שהגיע הרגע לגבש אסטרטגיה לאומית לטיפול בקבוצות עסקיות הנקלעות לקשיים. הדיון בנושא התעורר לפני כשנתיים כשעלה החשש שכמה מהקבוצות לא יוכלו לפרוע את חובותיהן. אז, היו מי שהציעו  להזרים אליהן סיוע ממשלתי. אבל, אם מתחילים לפקפק בתועלתו של המבנה הקבוצתי, זו ההזדמנות לתיקונו. במקום סיוע לקבוצה חדלת הפירעון, עדיף שהממשלה תסייע לחברות בעלות הסיכוי שבתוכה. אותן חברות ייקנו על ידי הממשלה או (בתמיכה ממשלתית) על ידי גופים פרטיים שאינם גדולים מדי. כספי המכירה יעזרו לקבוצת החברות המתפרקת להציל את מה שהיא יכולה להציל. ומנגד, הבעלים החדשים של החברות שנמכרו יתחייבו לקיים את המפעלים לתועלת הציבור בישראל, ולשמור בהם על תעסוקה לטווח ארוך בתנאים נאותים.

 ***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***     

 

 

 

 

 

הבדיון של התמ"ג, האמת של הבדיון

 
רק שלושה שבועות עברו מפרסום נתוני התמ"ג האחרונים, ופרץ השמחה היה כלא-היה. מה קרה ביום פרסום החשבונות הלאומיים – ה-16.9.09? כמה עיתונים גילו את "הצמיחה" – גידול של 1% בתוצר המקומי הגולמי ברבע השני של 2009.

מפרסמת הנתונים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עשתה כל מה שניתן מצדה כדי להימנע מסטטיסטיקה להמונים. בכותרת הודעתה לעיתונות היא כתבה: "אומדן שני למחצית הראשונה של 2009: התוצר ירד ב-1.8% בחישוב שנתי". בסיום המבוא להודעה ציינה באותיות מודגשות וגדולות: "יוזכר שסדרות הסטטיסטיקה הכלכלית בארץ מתאפיינות באי-סדירות גבוהה במיוחד בשנים האחרונות. מצב זה מקשה על ניתוח ההתפתחויות על סמך נתונים רבעוניים מנוכי עונתיות ועדיף לבחון את הנתונים לפי תקופות ארוכות יותר".

הלמ"ס כנראה יודעת את נפש מפרשניה, אך הם מעדיפים להתעלם מרמזיה הקטנוניים. וכך העיתונות הוצפה מיד בדיונים מלומדים על סוף המשבר, וכשנוספו בשבועות האחרונים נתונים שאינם מאשרים את הקביעה, עברו מיד לדון במגמות הכלכלה הסותרות. ובכן, אין מגמות סותרות.

ראשית, הגידול המדובר של 1% הוא בחישוב שנתי. כלומר 1% אם אותו שיעור שינוי מרבע ראשון לרבע שני יתמיד וייפרש על פני שנה. בפועל, השינוי נמדד ברבעון אחד בלבד, ושיעורו היה פחות מ-0.25%. גידול של רבע אחוז בתמ"ג הוא בגדר סטייה סטטיסטית חסרת משמעות.

כדאי עוד לומר, ששיעור שינוי התמ"ג מרבעון לרבעון משרטט עקומת מסור – שיעור גבוה, שיעור נמוך, שיעור שלילי, לסירוגין – מה שממחיש את הקביעה כי במשק קטן כגון ישראל, ובמיוחד בזמן משבר, האי-סדירות בנתונים גבוהה ואין להתייחס לנתון רבעוני. קפץ?נפל? למה? ככה. מספיק שבנק ישראל הוריד את הרבית לתקופה קצובה והציבור מצפה להעלאתה מחדש בקרוב. אנשים יזדרזו להקדים את קבלת המשכנתא וכל אשראי אחר, רווחי הבנקים, הכנסות מתווכי הדירות והמסחר, יקפצו לרגע, והנה גידול מרשים של רבע אחוז בתמ"ג לרבעון אחד.

בינתיים, פורסמו נתוני האבטלה לחודש יולי והם לא מבשרים טובות – שיעור של 7.9% כמו באפריל, מאי, יוני. עליית האבטלה לכאורה נעצרה, אך ייתכן מאד שרק בגלל גורמים עונתיים שלא לגמרי נוטרלו במדידה – פחות חיפוש עבודה בחגים ובחופשת הקיץ. נתוני התעשייה, המעודכנים ליולי, מצביעים על המשך הירידה הניכרת בייצור, במאגר השכירים ובשעות העבודה. ומה שלא פחות חשוב: שיעור האבטלה בארה"ב הגיע בספטמבר ל-9.8%, בהמשך לעלייה תלולה ורצופה במשך כל השנה.

ההתפתחות במשק האמריקני מובילה אותנו לעיקר. לא, זה לא משבר פיננסי. זה משבר כלכלי עולמי, ששלבו הראשון – הפיננסי – נבלם איכשהו. השלבים הבאים נחשפים בהדרגה, וביטוים הטכני וסדר הופעתם יקבע את מסלול חיינו בשנים הבאות. איש אינו יודע איך הדברים יקרו, ואין התבטאות מגוחכת יותר מזו המופיעה בעיתונים מאז סוף שנה שעברה: ישראל עומדת בתהפוכות טוב יותר מרוב המדינות המתועשות בגלל התנהגותה הטובה. התנהגות טובה? מה זה, במשבר שאינו מובן בינתיים. כבר מסכמים?  המשבר רק בקושי התחיל.

בתקופות כאלה מוגבלותם של האינדיקטורים  הכלכליים היא הדבר הראשון המזדקר לעין. זה לא הם, זה הפער בין מה שיכול להימדד לבין מה שקורה ויקרה. פער של זמן ופרטים. פער בין נתונים מספריים למה שהעין רואה, האוזן שומעת, והבטן יודעת.

את האבחנה המדעית הזו מיטיב לנסח סייד קשוע במוסף הארץ מיום ששי האחרון (ה-2.10). "אני עייף. באמת עייף. כואב לי הראש וקצת הלב. האנשים שמקיפים אותי עייפים. חברים, הורים של ילדים שלומדים עם הילדים, שכנים, ואחים, כולם עייפים. …אנחנו משכילים, בעלי מקצועות הנחשבים ראויים, ואנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים חודש אחד למצמץ במרדף המייגע הזה אחר חיים הוגנים…אנשים כמונו, שמשתדלים שהכנסתם תתקרב להוצאה החודשית, אינם יכולים לעצור את המירוץ לרגע ולשאוף אוויר. התחושה היא כי רגע אחד של חוסר תשומת לב עלול להרוס את כל מה שבנית. ומה כבר בנית? שום דבר."

סייד קשוע, כך נדמה לי, לא מחפש את התואר של פרשן כלכלי מוביל. הוא מערב וידוי אישי עם בדיון, והתוצאה המתקבלת היא תיאור אמיתי של משבר כלכלי. יותר אמיתי מהאינדיקטורים הכלכליים האמיתיים.

על גזירות ועל כלכלה ריבונית

 מאיפה היא נפלה עלינו – המילה 'גזירה'? פתחתי את מילון אבן-שושן וההסבר הראשון שמצאתי הוא "פקודה שיש בה איסור או הגבלה או נגישה: 'גזרה המלכות גזירה שלא ישמרו את השבת (מעילה י"ז)." כן, הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל: מלכות זרה, רשעות, שרירות לב.
 
אם כך, מדוע המילה 'גזירה' הפכה להיות מילת מפתח בסיקור צעדיה הכלכליים של הממשלה בישראל? מה, אנחנו תחת שלטון זר? לתחושתי, התשובה לשאלה הזו מהותית להבנת כלכלת ישראל ב-20 השנה האחרונות. מדוע מס שמוטל על ידי שלטון נבחר הוא 'גזירה'? מדוע כמעט ולא מזכירים דברים טובים שממשלה יכולה לעשות, חוץ מאשר להפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית שלה, קרי, לצאת מכל תכנון או רגולציה או כל השפעה אחרת?

על השאלה הזו אני מנסה לענות בספרי 'ברוכים הבאים לשוק החופשי'. מדוע הכל נדון בכזו הקצנה, תוך טשטוש האפשרות הסבירה לפיתרון של אמצע? מה משמעותו של שוק מטבע חופשי במשק קטן? לאן נגוז התכנון הכלכלי? ואיך פתאום כל דיון בכלכלה הפך להיות דיון לא-פוליטי?

לפניכם רשימת פרקי הספר, וציטוט מכל פרק שנותן משהו מטעמו.

פרק 1 – היום שבו כולם הפכו לחברתיים
 
"מעט מאד דיון כלכלי אפור מתנהל בפורומים ציבוריים, אולי משום שדווקא הצגת הדברים היבשה מאיימת על מי שמכתיב את סדר היום. אפשר להתרשם שההתמודדות המטרידה באמת אינה עם אנטי-גלובליזציה או אנטי-שוק חופשי, אלא דווקא עם הידיעה שכל המרחב קיים ונתון לבחירה: שוק חופשי או שוק מבוקר לגמרי, גלובליזציה מלאה או אנטי-גלובליזציה וכל מה שביניהם."

פרק 2 – בחיפוש אחר גלובליזציה שפויה

"בעזיבת הענף לגורלו בוחרים להתעלם מהערך המוסף של החקלאות לאיכות החיים ומתרומתה לנוף ולתיירות. ועוד שוכחים כי האגסים המיובאים, רב הסיכוי שמחירם הזול נשען על סבסוד מסיבי – האיחוד האירופי מזרים לחקלאות עשרות מיליארדי דולרים בשנה….ואם ישאלו את ראשי השלטון שם, הם יודעים להעריך את תרומתן ליציבות של הדודות מגדלות האגסים בנורמנדי, שצועדות כל יום ראשון לכנסיה חמושות בחצאית פליסה חגיגית."

פרק  3 – הכי חופשי, שוק המטבע  
 
"סחר המטבע בישראל רובו ככולו מתנהל בששת חדרי העסקות של הבנקים. שלושת הבנקים הגדולים מחזיקים בידיהם כ-60% מנפח הפעילות. מבחינה זו דמיונו של השקל לדולר או לאירו או לין קלוש ביותר. הם נסחרים באלפי נקודות מכירה על פני תבל…..לא נדרשת כאן קונספירציה מכוונת – שוק כזה מעצם טיבו קל ופשוט יותר למניפולציה."

פרק 4 – שעמום רצוי ולא רצוי
 
"נכון, ניהול מלא של שער החליפין הוכח כבלתי אפשרי…האם המסקנה מכאן שגם ניהול חלקי של שער החליפין בלתי אפשרי? או שגם פה המודל הנקי אינו המודל לחיים. וצריך לחפש את המודל הפרגמאטי יותר שבו יהיה בנק ישראל מעורב בקביעת שער החליפין שתכתיב לו הממשלה בהתחשב ביעדים הכלכליים והחברתיים".

פרק 5 – החייאת הדיון הדמוקרטי
 
"כי בתום עשור של פתיחות רבה מגיעים למסקנה הבנאלית ואולי הצפויה מראש: טווח הפתיחה אינו מצטמצם רק לקטבים של פתיחות מלאה או סגירות מוחלטת – כל מרחב הביניים אפשרי. ואם כן, גם פתיחות לתנועות הון, כדי שתניב את התוצאה המטיבה, חייבת להיתפר בחייטות עילית. ואין כל בושה להתאים את החליפה לגזרתו המשתנה של המשק…או לטעמים (קרי, הערכים) המשתנים)."

פרק 6 – יבוא ללא גבולות
 
"מוחלטות זו היא הבעיה של המדיניות. ובמילים אחרות: המכשול בדרך לסחר חוץ מאוזן ותעסוקה מלאה הוא התפישה שנבירה בפרטים מתנגשת עם המקרו-כלכלה. ולא כן. הפרטים יכולים לאשש חלק מהתיאוריות המכלילות ולעורר שאלות לגבי כמה מהן. ובעיקר, עוד פרטים ועוד עובדות מהשטח יתרמו לדיון את מידת הצניעות והספקנות הראויה."

פרק 7 – חשיפה – פיתרון או בעיה
 
"רוחב היריעה העצום של מדיניות היבוא אינו נפרש בתקשורת כראוי, אולי בגלל מורכבותו, ובוודאי בגלל יחסי הכוחות והכסף המתוארים לעיל. נזק מפורש מבחינת תפישת הקהל נגרם בזמן שאריאל שרון היה שר התעשייה והמסחר, במחצית השנייה של שנות ה-80….היעדר ההנמקה המסודרת באותה תקופה ואי-הסתמכות על קואליציה תומכת תרמו בסופו של דבר למטרה ההפוכה: התנגדות לכל הגנה בפני יבוא ותמיכה רחבה למהלך החשיפה שאינה מבוססת על הכרת הנושא או על הבנה מרובה."

פרק 8 – ניפגש בטווח הארוך
 
"גורמים אינטרסנטיים רבים שמחו לראות את התכנון נגוז. בראשם אגף התקציבים באוצר, שמאז אינפלציית שנות ה-80 ותוכנית ייצוב המשק של 1985 מעוניין בדבר אחד: שליטה תקציבית. מפריעה לו כל מסגרת קונצפטואלית שמעלה דרישה כספית או תהיות כלפי קיצוציו. לצדו, ההון הגדול והפוליטיקאים. מערכת הקשרים הדו-סטרית ביניהם, על התן והקח שגלום בה, משגשגת יותר בהעדר יעדים משקיים מוגדרים ובלי בחינה של כל העברה כספית על פיהם."

פרק 9 – כשל שוק וכשל תיקונו
 
"כדאי להבחין בעובדה שהקלת מס החברות אינה כרוכה בשום התניה, ואילו תמיכות המדיניות התעשייתית כן מציגות תנאים למקבליהן. ולכן מצחיק לשמוע את הטענה הנפוצה שעידוד השקעות הון מעשיר את מקבליו. ומה, הקלת המס מרוששת אותם? אבל עידוד המו"פ ובעיקר עידוד ההשקעות לפחות בחלקם יוצרים תעסוקה מקומית ולכן התשואה מהם אינה נופלת רק לידיהם של מעטים."

פרק
10 – למי התמיכה הזאת?

 
"מעורבותה של הממשלה בעצם לא התאדתה, אלא שבעבר היא נעשתה בהבלטת הבחירה הערכית הכרוכה בה: העדפת הייצוא, העדפת אזורי הפיתוח, מחויבות לתעסוקה מלאה. ואילו עכשיו, באצטלת השוק החופשי, היא מופיעה ללא קביעת יעדים ברורה, ומן הסתם כך קשה יותר לבחון את השלכותיה. עם זה, באורח מקרי לגמרי, היא זוחלת בעקביות לעבר השבחת התמורה להון הפיננסי במסלוליו המגוונים, ומשביתה את האמצעים שבאופן מוצהר במשך שנים רבות מנסים ליצור מקומות עבודה בגבולות המדינה, גם אם הצלחתם לא תמיד מוכחת."

פרק 11 – יותר חופש פחות צמיחה

"ובדיעבד מצטיירת תמונה של מעגל מכושף שההיחלצות ממנו הופכת להיות בלתי אפשרית. מזווית אחת כיווץ ההוצאה הממשלתית – ואולי יותר מזה: כיווץ עצמתה הערכית והניהולית של הממשלה – הוא מגורמי ההאטה. מזווית אחרת, כאשר כבר שרויים בהאטה מתכווצות ההכנסות ממס ובעקבותיהן גם ההוצאות. ומעוד זווית, מגבלת ההוצאה מדכאת את הדיון הציבורי וכך מנציחה את השיטה."

פרק 12 – הלם ואדישות

"היערכות כזו בהקצנתה לא הייתה אפשרית בבעלות ממשלתית. הוועדים היו בולמים אותה בהכירם את יכולתם ללחוץ על הדוושה. השרים הממונים ושליחיהם בדירקטוריון היו מהססים לפטר אנשים – לעתים ותיקים, לעתים חולים, פעמים רבות נטולי יכולת להשיג פרנסה אחרת. ואולי אפילו – שומו שמים! היה מופעל שיקול אלקטורלי-פוליטי."

פרק 13 – זה פוליטי, זה פופוליסטי
"ההמחשה שכסף הוא כוח היא המסר הכי פוליטי שיוכל להיות. גם ההבנה איך כסף עובר מקבוצת אוכלוסיה אחת לאחרת בעקבות צעדי מדיניות קטנים רבים וכאילו בלתי מורגשים….וכמסקנה הגיונית לכאורה כל התבטאות על כלכלה בימים אלה, בכנסים או בעיתונות, נפתחת במילים 'זה לא פוליטי'".

פרק 14 – ועכשיו להמלצה האופרטיבית

"יתרה מזו, למהותו של מושג השוק החופשי: אם אנשים רבים כל כך חשים מאוימים ומוחלשים בעקבות השינויים המונחתים עליהם מלמעלה, היכן אותו חופש בחירה שהוא בשורש כלכלת השוק, החופש שאמור להפיק מכל קונה, מוכר, עובד או מעביד את מיטבו?"

בגלל ככה הוציאו אותה מהסניף

 
בשבוע שעבר, בביקורי בסופר השכונתי, חיפשתי צמר פלדה ולא מצאתי. נברתי במדף, הזזתי את השורה הקדמית כי את הצמר פלדה תמיד שמים מאחור – אתם יודעים מה קורה עם מוצר של יצרן קטן ונידח שאין לו דיבור עם הנהלת רשת המרכולים – ולא מצאתי.

ניגשתי אל הקופה הראשית :
-סליחה, חסר צמר פלדה במדף. אולי תרשמי?
-א-ין צמר פלדה, ירתה לעברי הקוזאקית החסונה שתמיד יושבת שם.
-א-ין.
שאני אבין. א-ין.

השבוע, שוב הלכתי אל אותו מדף הזזתי את השורה הקדמית ולא מצאתי. ניגשתי לקופה הראשית:

-סליחה, חסר צמר פלדה במדף.
-אנחנו יודעות, חסר כבר כמה זמן ענו לי שתי הבחורות שישבו שם.
-מה זה חסר? מה זה אין? התפרצתי. אין במדינה? מחסור עולמי בצמר פלדה?

הבחורות שתקו, ומהצד נשמע פתאום קולו של מסדר המדפים הערבי מהכפר השכן:
-יש צמר פלדה במדף, בואי אני אראה לך.
ניגשנו למדף, המומחה הזיז במקצועיות את השורה הקדמית, ואין צמר פלדה.
-טוב, אני אביא מהמחסן, יש הרבה, הוא אמר.
המשכתי את סיבוב הקניות, ולאחר מספר דקות קראו ברמקול: הקונה שמחפשת צמר פלדה לקופה הראשית.

ניגשתי לקופה הראשית, מסדר המדפים עמד שם עם קרטון גדול מלא חבילות צמר פלדה. התעצבנתי וצעקתי אל הבחורות:
-מה זה הסיפור הזה. אני כבר שבועיים מחפשת צמר פלדה ואומרים לי שאין. אתן רוצות שאני אתלונן בהנהלה?
השתיים הביטו בי במבוכה וחשקו שפתיים.

-זה בגלל ככה הוציאו אותה מהסניף, אמר פתאום מסדר המדפים שלא מכיר את כללי המשחק.
-הוציאו? לא הבנתי.
-כן, פיטרו את הסדרנית של המדף הזה, נידבו לי הבחורות סופסוף פרשנות.

קוראיי היקרים, סיפור כזה לא כותבים סתם ככה. זה סיפור שתובע שורה תחתונה. זה סיפור שלא יכול בלי מסר. אז הנה המסר הנוקב הראשון: ככה הוציאו אותה מהסניף. כן, יחסי העבודה הם מה שהיו, ועוד יותר גרוע. תחליטו עכשיו מה כל חוקי העבודה הנפלאים שנחקקים על ידי ח"כים חרוצים מועילים לעובדים אילמים מרוב פחד.

והנה המסר הבא: מר גורלם של היצרנים הקטנים. במשקנו הקטן שולטים ענקים מעטים בכל תחום. איך מרגיש יצרן שתמיד נדון לשבת בשורה האחורית?

והנה עוד מסר: מצב המשק כמצב הסופר שלי. תמיד מבולגן, עובדיו מתחלפים כל שני וחמישי, והבעת חוסר-אונים עולה על פניהם בתגובה לכל שאלה או בקשה. איך נראה לכם הסופר-המשק הזה – על סף צמיחה מדהימה? בעיצומה של פריחה חברתית?

קוראיי המסורים, תבחרו בעצמכם את שורת המחץ לסיום הסיפור הזה. אל תיכנסו ללחץ, כל שורה מתאימה. כל שורה היא פתיחה לסאגה הבאה.

ביקורת על 'ברוכים הבאים לשוק החופשי'

הנה ביקורת על ספרי 'ברוכים הבאים לשוק החופשי'.  הביקורת התפרסמה בכתב העת 'חברה'. ניסיתי להעביר אותה לכאן בפורמט הדפוס היפה שלה ולא הצלחתי, אז כתחליף דוגמית קטנה בהתחלה, והמאמר המלא בפורמט רגיל. קראו ותיהנו. פרטים על הספר ודרכי רכישתו כאן.  

 

 

בשבחי הניואנסים / דן קמחי

על ספרה של תמר בן-יוסף "ברוכים הבאים לשוק החופשי", הוצאת צבעונים

המשך מדיניות הריסוק

בשנת 1990 יצא לאור ספרה החשוב של אסתר אלכסנדר "כוח השוויון בכלכלה", בו היא מתארת את הכלים ששימשו את האוצר והממשלה לשבירת העבודה המאורגנת, חיסול התעשייה בארץ, יצירת שלטון ההון, התחלת תהליך הפרטת המשק ועוד. תמר בן-יוסף ­– גם היא כלכלנית שפעלה בתוך משרד התעשייה והמסחר – מתארת לנו בספרה החדש "ברוכים הבאים לשוק החופשי" את המשכו של תהליך השעבוד של מדינת ישראל לאינטרסים של ההון הפיננסי לאורך שנות התשעים ועד שנת 2008, ערב המשבר הגדול בשוק ההון.

פתיחת השוק הישראלי אל השוק הגלובלי הייתה מרכזית בהמשך תהליך ריסוק המשק הישראלי, ויחד איתו החברה הישראלית. תהליך זה של פתיחה אל העולם, הנקרא בשם "הגלובליזציה", מוצג אצלנו, כפי שהוצג בזמנו התהליך שעבר על המשק בשנות השמונים נוכח המשברים הקשים והאינפלציה הדוהרת, כתהליך של אין ברירה. בן-יוסף קוראת תיגר על הנחה זו, בעיקר על האופן הטוטלי בו החברה הישראלית קיבלה אותו ועל היעדר דיון ציבורי בחלופות הקיימות ובניואנסים שונים של התהליך. האם היינו חייבים להיפתח לעולם? ובאיזו מידה? מה המחירים שאנו צריכים לשלם בתהליך זה? ומה היו האלטרנטיבות בכל אותם צמתי הכרעה חשובים לאורך התהליך של יצירת "השוק החופשי" במדינת ישראל?

האותיות הקטנות

על כך שמדינת ישראל עוברת תהליך של הפרטה וריסוק המשק התעשייתי משנת 1977 אין צורך להכביר מלים. בן-יוסף מחדשת בכך שהיא מביאה ניתוח בשפה קלה של הכלים, המהלכים, הסיסמאות והרטוריקה שבהם השתמשו ראשי האוצר ומומחי הכלכלה בכדי להעביר את התהליך לציבור הישראלי. היא מראה איך אוסף של החלטות נפרדות, מלאות באותיות קטנות וקשות להבנה, מסתכמות לכדי תהליך אחד רציף. מסקנתה היא כמובן שגם את הפיתרון יש להביא מקריאת האותיות הקטנות, הבנתן, הסברתן והבאתן לדיון ציבורי, ואולי גם כתיבת אותיות קטנות חדשות בסבלנות ועיקשות.

השאלה שמלווה את הניתוח של בן-יוסף היא האם מדינת ישראל, שהיא בעלת משק קטן ביחס לשאר העולם המפותח, צריכה להיות פתוחה לתהליך הכלל עולמי של הגלובליזציה? בשנים האחרונות מתקבלת הרגשה שיש רק שתי תשובות אפשריות לשאלה חשובה זו: או פתיחה מוחלט של השוק הישראלי לעולם ויצירה של שוק חופשי, או אנטי- גלובליזציה ויצירה של שוק סגור ופיקוח טוטלי על השווקים בסגנון רוסיה הקומוניסטית. תשובתה של בן-יוסף היא: "כלכלה, שהיא מדע החברה, עוסקת באנשים, ועל כן אינה בנויה לשחור-לבן, טובים-רעים, אלא לאבחנות עדינות של מינון, של איזון ושל קצב."

תפקיד המדינה

מה תפקידה של המדינה בתוך המערכת הכלכלית? בדיון הציבורי של שנות האלפיים המדינה היא לא יעילה ומנופחת מעבר לכול מידה (זוכרים את הדימוי של נתניהו על האיש השמן והאיש הרזה?), לכן צריך להקטין אותה ולגרום לכך שהיא תתערב בשוק החופשי כמה שפחות. מיד עולה השאלה: האם יתכן שוק חופשי לחלוטין? הרי המדינה היא אחת השחקניות הראשיות בתוך השוק והמשק. התשובה לא יכולה להיות פשוטה כפי שנוטים להציג אותה.

למדינה, כולל כל השלוחות השונות שלה ובראשם משרד האוצר ובנק ישראל, יש כלים רבים כדי להשפיע על הפעילות הכלכלית בתוך המשק הישראלי. היא אחראית על שער החליפין וכמות השקלים, גובה ומבנה המסים במשק, הכניסה והיציאה של סחורות, כמות האשראי במשק ועוד. כמו כן יש בבעלותה מפעלים רבים, תעשייה ביטחונית עתירת ידע, מוסדות למתן שירותים, כגון חינוך ובריאות, חברות חשמל ומים. אך כוחה הגדול באמת הוא בקביעת המדיניות במשק הישראלי. אילו ענפים לעודד, מה היחסים בין עובד למעביד, אחריות התכנון והפיקוח על המשק.

אך מה קורה כשהמדינה, בשם התהליך הגלובליזציה, מתנערת מחלקים גדולים של תפקידה בתוך הכלכלה? מה קורה כשמדינה מחליטה לפתוח את שוק המט"ח שלה לעולם ובכך לעקר את אחד הכלים המרכזיים שלה לשליטה בנעשה במשק הכלכלי? מה קורה כשמדינת ישראל בוחרת לעשות הסכמי סחר עם השוק האירופי או האמריקני מעמדת חולשה? כשהיא בוחרת להנהיג חשיפה חד צדדית כלפי השווקים האסייתים בלי לקבל שום תמורה בעבורה, בניגוד גמור למקובל בארגון הסחר העולמי? בנוסף, איך מדינת ישראל בוחרת לעודד את התעשייה שלה? האם על-ידי הורדת מיסים לתעשיינים או מענקים מתונים בהשקעה במכונות ותשתיות? נראה שבמדינה שלנו השאלות הללו, שהן אקוטיות למבנה ויציבות המשק הישראלי, עוברות בלי שום דיון ציבורי ועמידה על הניואנסים של האלטרנטיבות השונות בצמתי ההכרעה הכלכליים. נראה שבדיון הציבורי יש רק כלכלה אחת "נכונה", וכל העמדות האחרות מוצגות כעמדות של אידיאליסטים שלא מבינם בכלכלה.

אך מה שמצטייר מספרה של בן-יוסף הוא שהכישלון הגדול ביותר במדיניות של המדינה ומוסדותיה היא חוסר בהצבת מטרות למשק. מדינת ישראל אינה קובעת יעדים בנושאים כגון תעסוקה, וכך אפשר לראות שבעשור מ- 1998 ועד 2007 נע שיעור האבטלה בין 8% ל-10% והדבר לא עורר דיון ממשלתי על המדינות שיש לנקוט לשינוי המצב; היא אינה קובעת יעדים לגבי אופי התעשייה שמתפתחת בישראל: האם היא צריכה להיות תעשייה עתירת ידע או תעשייה עתירת עבודה ואיזו מדיניות נדרשת עבור כל אחת מהאופציות; היא אינה קובעת מה סדר העדיפויות להשקעה נכונה – האם להשקיעה בפריפריה או במרכז, ועוד ועוד. למעשה המדינה מתנערת מאחריותה כלפי אזרחיה ועסוקה רק בלהיות הכי קטנה שאפשר. היא לא מעצבת את יחסי העבודה בחברה, היא לא משקיעה בתשתיות כמו חינוך, כבישים, מים, חשמל וכו', הנחוצות להתפתחותה של תעשייה מתקדמת. את כל אלה היא משאירה לשוק החופשי וליוזמה הפרטית, להם אין שום רצון או כדאיות כלכלית להשקיע בתשתיות אלו.

המהלכים הללו נעשים בשם "הגלובליזציה" שמדינית ישראל "חייבת" להיות חלק ממנה ושבתוכה אין בחירה בין חלופות. כדי להרגיע אותנו, האזרחים, אומרים כלכלני האוצר שלמרות כל הכאב שבאבטלה והקיצוצים, בטווח הארוך יהיה לנו משק חזק היכול להתמודד עם האתגר התחרות בעולם המפותח. לטענת בן-יוסף, כאשר לא נקבעו מדיניות ומטרות, ולא משקיעים בתשתיות יסוד חשובות, לא ברור מתי יגיע היום המיוחל ואיך יראה אותו משק חזק ותחרותי.

לא רק כלכלה

אין ספק שהתהליך הכלכלי הזה בוצע על-ידי גורמים פוליטיים. בן-יוסף תוהה על היכולת של גורמים בעלי אינטרסים כלכליים להשפיע על מדיניות הממשלה.  היא מציינת שבתוך מציאות של חוסר דיון ציבורי על האלטרנטיבות מתחזק קולם של בעלי הממון, אשר לרוב גם שולטים בתקשורת, וכך הם יוצרים מציאות כלכלית אשר מיטיבה איתם, ובעיקר עם הרצון שלהם לגזור רווחים מהירים ולא להתמודד עם בנייה של משק ותעשייה לטווח ארוך. בגלל היעדר אלטרנטיבה רעיונית, הפוליטיקאים הופכים לשלוחים שלהם, ומבצעי מדיניותם. כך, עולה מהספר שחוסר בניואנסים בשיח הכלכלי, והנטייה שלו להיות מצועף ובלתי נגיש לרוב הציבור, מחליש את היכולת לנהל דמוקרטיה חזק ויציבה.

מתוך כך עולה השאלה אילו כוחות פוליטיים וכלכליים צריכים להתנגד לתהליך: הרי יש אנשים רבים אשר נפגעים ממנו. בן-יוסף מצביעה על ההסתדרות, כמייצגת של העובדים הנפגעים בתהליך, והתעשיינים – בעיקר התעשיינים של התעשייה המסורתית הדורשת השקעות רבות לטווח ארוך, שגם היא נפגעה מאד מהתהליך – כנושאים אפשריים של התנגדות פוליטית לדרך בה עובר המשק הישראלי את תהליך "הגלובליזציה". אך היא גם מציינת את חולשתם. חלק חשוב מהתהליך שעובר על ישראל הוא ריסוק כוחה של העבודה המאורגנת, בעיקר של ההסתדרות. מכאן חולשתה לעמוד מול הכוחות הפוליטיים אשר משנים את המשק הישראלי. לצד זה התעשיינים הישראלים, הרוצים לשמור על כוחם בתחרות המשתוללת, והמדיניות המרסקת את התעשיות המסורתיות, נכנסים לתחום היבוא ונוצר אצלם פיצול וניגוד אינטרסים והם מאבדים חלק ניכר מכוחם להיאבק על אופי תהליך הגלובליזציה והשוק החופשי במדינת ישראל.

השאלה שצריכה להישאל

כדי  להבין את התהליך שעבר על המערכת הכלכלית של מדינת ישראל מאז המהפך של 1977 ועד היום כדאי לקרוא את "כוח השוויון בכלכלה" של אסתר אלכסנדר ואחריו את "ברוכים הבאים לשוק החופשי". בקריאה כזו יתבלטו גם ההבדלים: בעוד אלכסנדר כותבת על הכלכלה מתוך נקודת הסתכלות סוציאליסטית, בן-יוסף כותבת מתוך הסתכלות שנידמית יותר "כלכלית מקצועית". היא מקבלת את הגלובליזציה כנתונה במציאות שבה פועל המשק הישראלי. את הניואנסים שהיא מבקשת במדיניות הכלכלית היא מבינה כשקלול המגבלות של המשק הישראלי – משק קטן, עתיר יבוא ויצוא ושנמצא במצור עם הוצאות ביטחון גדולות – ומגבלות השוק החופשי. מתוך כך היא מגיעה למסקנה: "כן גלובליזציה, כן שוק חופשי, אך בתפירת חליפה המתאימה לישראל". אין ספק שזו עמדה חשובה שצריכה להיות חלק מהשיח הכלכלי-פוליטית בקרב הציבור הרואה את עתידה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית וחזקה, ולא כמדינה של כל המרבה במחיר.

השאלה שצריכה להישאל עכשיו על ידינו ועל ידי קובעי מדיניות אינה נמצאת באירועים המתוארים בספר אלא רגע אחד אחריהם: איך מדינת ישראל הייתה חווה את המשבר הכלכלי העולמי שבו אנו נמצאים היום אם לא הייתה עוברת את התהליך ההרסני של שנות התשעים והאלפיים? אין ספק שהוא היה משפיע עלינו, אך כדי לבין איך וכמה אנו נזקקים להבנה עמוקה של התהליך שעבר עלינו בשנים הללו, והבנה עמוקה של הניואנסים השונים בכל אחת מנקודות ההכרעה. דרך אותם ניואנסים אנו גם צריכים לנהל את הדיון הציבורי על הפתרון.

 דן קמחי הוא חבר בקיבוץ נעמה של קבוצות הבחירה של המחנות העולים.

 

המאמר פורסם בכתב העת 'חברה', גליון 40 – מאי 2009. 

שירת העשבים בבוטניקה ובכלכלה

 
ספר ציוריו של שמואל חרובי רבץ אצלנו שבוע תמים על שולחן הקפה בסלון עד שלקחתי אותו לידיי. חברים הביאו אותו ליום הולדתו של בעלי. הספר "שירת העשבים" יצא ב-2006 כספר נלווה לתערוכה בשם זה במוזיאון ישראל. את ציורי חרובי אני מכירה ואוהבת מאז ילדותי. אבל האוסף המיוחד שבספר מתעלה מעל כל מה שראיתי עד כה. איורים יפהפיים, מדויקים להפליא, של צמחי ארץ-ישראל.

סיפור חייו המרגש של חרובי מתואר בשלושת פרקי ההקדמה מאת תמר מנור-פרידמן, אריאל הירשפלד ונגה הראובני. חרובי, מצייריה הראשונים של הציונות בארץ-ישראל, נקרא למלאכת התיעוד ב-1923 על ידי אפרים וחנה הראובני. שניהם, חוקרי טבע שהקדישו את חייהם לאיסוף צמחי ארץ-ישראל הגדרתם, שימורם והצגתם בדרכים שונות. בנם וממשיך דרכם הוא נגה הראובני, מקים שמורת הטבע הלאומית בנאות קדומים. ציוריו של חרובי הוזמנו על ידי זוג הראובנים ל"אוצר צמחי ארץ ישראל" – אנציקלופדיה בוטנית שעל חיבורה שקדו, אך משום-מה לא הוציאו לאור.

בפרקי הרקע לציורים נפרש עולם רחב של ציירות בוטנית-רומנטית שחלפה מן העולם. לא בגלל נחיתותה האמנותית, נהפוך הוא. אלא בגלל היותה כרוכה בשילוב שאינו מקובל בעולם החומרני שבו אנו חיים, כפי שנכתב בהקדמתה של מנור-פרידמן: "אמונה תמימה ואוטופית באחדות העולם: אחדות הטבע ורוח האדם, המדע והאמנות, הרעיון הציוני והדבקות הדתית, המיתוס המקראי והמסורת העממית-פלשתינית".

את ההקשר שבו ציורו של חרובי היה אפשרי ואף מוערך משלים אריאל הירשפלד בפרק שלו. הוא חוזר אחורנית להיסטוריה של הציור הבוטני, שנולד יחד עם הבוטניקה המדעית עוד בתקופת יוון הקדומה, ודעך במקביל להתפתחות הצילום המודרני.

קטע מעניין בטקסט של הירשפלד עוסק בהידרדרות מלאכת התיאור החזותי של הצמחים באלף שנות ימי הביניים. או, במילותיו של הירשפלד: "דינאמיקת הדרדור, זו שפליניוס הזקן קובל עליה, הנובעת מן ההעתקה הסבילה של המאוחרים מן הקדמונים, עשתה את ילקוטי העשבים של ימי הביניים למגוחכים לחלוטין. לבעלי ה"ילקוטים" הללו לא היה עוד כל עניין בצורתם הממשית של צמחים, ואלה צוירו בספריהם לפי סכמות קבועות שנותקו זה לא כבר מכל הקשר. ענף האורן צויר למשל כבעל אצטרובלים ועלים… עלים פשוטים כעלי הדפנה. מבט מהיר מבעד לחלון יכול היה להזכיר ליוצרי הספרים הללו שלאורן יש מחטים, אבל ברור שהם לא ידעו עוד כלל למה מתייחסת המילה "אורן". ודוגמא נוספת: הנרקיס צויר כבעל ענפים שעליהם פשוטים ובפרחיו שרויים… אנשים זעירים".

"ילקוטי העשבים – על פי שמם המקצועי באותם ימים, בשל היותם מדריכים לספרי רפואה – היו רחוקים מרחק אדיר מציורי הצמחים. בהיותם שייכים לתחום המדע דווקא, היו "ילקוטים" אלה כלואים במסגרות הדוגמה של החשיבה המדעית המסורתית, לעומת ציורי הפרחים האמנותיים שגדשו את ציורי הקדושים ותיארו פרחים ממשיים, דווקא משום שהיו מחויבים לרעיון היופי האלוהי הכרוך בהם".

קראתי את הירשפלד בהתמוגגות וישר, איך לא, חשבתי על הזרם המרכזי בכלכלת 30 השנה האחרונות. כלכלה בנויה לתלפיות – אקסיומות אלגנטיות, מודלים מתמטיים מושלמים, עיבודים סטטיסטיים רב-מפלסיים – ואיך כל אלה לא מנעו את הגלישה למשבר הנוכחי. לא מנעו? נכון יותר לומר שהובילו אליו. כי כל הארכיטקטורה המרשימה הופנתה לדבר אחד: פיתוח וביסוס התיאוריה של השוק החופשי.

וכעת, איך אפשר להסביר את תחנוניהם-תביעותיהם של האוליגרכים לממשלות. הם, בדרכם, פתאום אומרים שהתערבות ממשלתית לא רק שהיא טובה לכלכלה, היא אפילו הכרחית. איפה הם היו קודם? טוב, עד עכשיו לא היו להם תלונות. אבל, איך זה שהכלכלנים לא ראו את מה שמתחולל? אה, הם העדיפו לעלעל בספרי הטבע הכלכלי מאשר לפקוח עיניים אל כמה מפרטיהם של הצמחים המניבים שבשדות הכלכלה שמסביבם.

האם זה אומר שה"בוטניקה" של הכלכלה פסולה? שהמודלים הכלכליים לא תקפים? שכלכלה, ישמרנו השם, היא לא מדע? או, שבכלל, אנחנו נגד המדעים? לא זה, ולא זה, וגם לא זה וזה. אלא שכל מי שלומד כלכלה בתשומת לב יודע שהמודלים שלה מושתתים על הנחות יסוד. טוב, זה לא חריג גם המדעים המדויקים נסמכים על אקסיומות. אלא, שבניגוד למה שקורה במדעי הטבע, רוב אקסיומות הכלכלה די מרוחקות מהעולם הזה. הן טובות להמחשת רעיון ולהפשטה הראשונית הדרושה כדי ללמד, אך לא לתיאור נאמן של המציאות.

כך, מודל התחרות המשוכללת ששימש לדחיקת רגליהן של הממשלות מהכלכלה ב-30 השנה האחרונות, אינו הכלל אלא היוצא מהכלל. כי איפה בפעילות הכלכלית היומיומית אנו מוצאים מספר רב של קונים ושל מוכרים עד לידי זה שאף לא אחד מהם סבור שהוא יכול להשפיע בעצמו על המחיר הנקבע? איפה לאחרונה נתקלנו ב"אינפורמציה מלאה" דהינו, מידע מושלם אצל כל הפעילים בשוק – בבנקים בישראל? בבורסה? בשוק המטבע? ברשתות המזון? אצל יבואני הרכב?

לא רק בישראל התחרות המשוכללת היא זן נדיר, גם בוול-סטריט כפי שאנחנו יודעים עכשיו. אבל בישראל, התחרות המשוכללת נדירה במיוחד כי המשק הישראלי הוא משק קטן. וכל מי שלמד אי-פעם מבוא לכלכלה יודע שלשם היעילות הכלכלית נדרשת בדרך כלל התארגנות בקנה מידה גדול. דהינו, במשק כדוגמת המשק הישראלי רוב ענפי הכלכלה מדרך הטבע שיישלטו על ידי כמה גופים גדולים וחזקים.

איך זה מתיישב עם הליברליזציה-דה-רגולציה-פרייבטיזציה שהלבישו עלינו בשלושים השנה האחרונות? אין לי תשובה מלבד הרהורים על הרלוונטיות הגדולה מתמיד של איור בוטני עדין של כלכלת ישראל בימים אלה. טרם חילוץ, טרם תמרוץ וטרם כל השאר.