תגית: מס שולי מרבי

קיינס חוזר: המשך הסיפור

גירעון עתק של 8.9% מהתמ"ג צץ פתאום בארה"ב ב-2010. 8.9% בבית ספרם של הוגי הקונסנסוס הוושינגטוני הנשבע  בגירעון מזערי (עד 3% מהתמ"ג). לא קשה לראות מהיכן הוא בא. מצד ההוצאות, הייתה זו עוד שנה קשה לממשל שהסתבך בחילוץ גופים פיננסיים כושלים. מצד ההכנסות, ארה"ב כבר כמה עשרות שנים מאמינה בשמירה על נתח קטן של הכנסות ממשלה ממסים (28% ב-2007).  

להמשיך לקרוא

תמצאו לי מס טוב

 
אין מס כזה. כל מס הוא מס טוב כי הוא תורם למימון שירותי ממשלה נחוצים. כל מס הוא מס רע באופן המיוחד לו.

מע"מ בשיעור שווה על כל המוצרים הוא מס רגרסיבי. שיעורו מההכנסה האישית עולה ככל שהיא נמוכה יותר. זאת, משום שחלק ההוצאה המוקדש לרכישת מוצרים ושירותים קטן יותר אצל מי שהכנסתו גדולה. ולכן, על פי תפישת הצדק המקובלת בכלכלה, מע"מ אינו מס צודק. ניתן לעדן את אופן גבייתו על ידי קביעת שיעור מע"מ שונה לקבוצות מוצרים המסווגות על פי העדפה חברתית. ועדיין, במע"מ תמיד יישאר מרכיב רגרסיבי ניכר.

מס הכנסה על יחידים הוא לכאורה מס צודק. ובפרט שברוב המדינות שיעורו מטפס במדרגות ככל שההכנסה עולה. עיצובו של מס ההכנסה מניח מראש שבדרגות ההשתכרות הנמוכות חייבים להשאיר בידי הנישומים את מרב הכנסתם, ובדרגות הגבוהות ניתן לדרוש מהם להפריש יותר לצרכי הציבור. אלא שלא מעטים חושבים שקביעת שיעור מס שולי גבוה מדי מחבלת ברצון לעבוד וליזום. מהו מס "גבוה מדי"? על כך אין תשובה פשוטה. גם היבט ה"צדק" יותר מורכב ממה שנראה במבט שטחי: מדוע מי שמתאמץ כדי להיטיב עם משפחתו, לא זכאי לקחת את החלק הגדול של פרי עמלו הביתה?

מס אחר שנראה הגיוני על פניו הוא המס על רווחיהן הלא-מחולקים של חברות. מס חברות מוטל על רווח החברות לאחר שכל הוצאותיהן כבר סולקו, ובעלי החברות משכו את חלקם ברווחים. מה שנותר הוא הסכום שמופקד בקופת החברה כדי לענות על הוצאות עתידיות ולממן השקעות. כך, שמצד אחד, הרווחים שלא חולקו הם שארית שאינה חיונית ברגע הפרשתה, ולמה לא להטיל עליהם מס? ומצד שני, רווחים אלה עשויים לשמש להשקעות שתועלתן למדינה (למשל, ביצירת תעסוקה) עולה על זו שבשימושי הכסף הציבוריים.

כל השיקולים שלעיל, שאינם מובילים לתשובה חד-משמעית, מבהירים מדוע בשום מדינה לא מסתמכים על מס אחד ויחיד. לכן השאלה הרלוונטית בדיון אינה מה המס הכי טוב, אלא מהי תערובת המסים הכי טובה. יותר מזה, השאלה האמיתית היא מהי תערובת המסים הכי טובה שניתן לשאוף אליה עכשיו. כי בשום מדינה לא פותחים כל פעם דף מסים חדש. זה בלתי אפשרי בתמונה מורכבת שכוללת חובות מס, פטורי מס ותמיכות ממשלתיות לגופים עסקיים ולפרטים.

יוצא מכאן שהעיסוק ב"במס הטוב" וב"מס הרע" הוא קלישאה ברוח ה"בחור הטוב" ו"הבחור הרע" במערבונים. המרב שאפשר לעשות הוא לכוונן שוב ושוב את תערובת המסים הקיימת.

כך, למשל, שחיקתו המתמשכת של השכר הריאלי בישראל בדרגות הנמוכות, במונחים מוחלטים ויחסיים, מכווצת כל הזמן את פוטנציאל הגבייה במס ההכנסה האישי. הנה, על פי נתוני מנהל הכנסות המדינה, בשנת 2007 כ-46% מהנישומים היו פטורים מתשלום מס הכנסה. ובקצה השני, הכנסתו הממוצעת של העשירון העליון הגיעה בשנת 2007 לכ-35 אלף שקל לחודש, אך רק כ-2% מהאוכלוסייה הכנסתם עולה על 35 אלף שקל לחודש. כלומר, גם בעשירון העליון רוב ההכנסות אינן מנקרות עיניים ורק קבוצה קטנה מאד בפסגה היא שמושכת את הממוצע כלפי מעלה.

בהינתן עובדות אלה של התפלגות ההכנסות, ובהינתן העובדה שהמס השולי המרבי בשיעור 46% מוטל היום על הכנסה שמעל ל-38 אלף שקל לחודש, נראה כי פוטנציאל תוספת הגבייה בחלקו התחתון של העשירון העליון אינו רב. ניתן להכביד את העול במאון העליון שממוצע הכנסותיו הוא יותר מ-100 אלף שקל לחודש, וחלקו בסך ההכנסה ברוטו בישראל (12%) מצביע על יכולתו לשלם. כמובן שצריך לבדוק במדויק את התפלגות ההכנסות בטווח הזה, אך גם אם יעלו את מס השולי המרבי במאון העליון ל-60% או ל-70% לא יצליחו לגייס שם יותר מכמה מיליארדים בודדים בשנה. כדאי גם לשקול מחדש את תוואי הרפורמה המתוכננת במס ההכנסה, שאמורה להוריד את המס השולי המרבי ל-39% ב-2016, ולצמצם את המס במדרגות הנמוכות יותר. החלת מלוא הרפורמה אמורה להקטין את תקבולי המס השנתיים ב-9 מיליארד שקל בין 2009 ל-2016. מכאן למע"מ שעל פוטנציאל הגבייה הנוספת שלו מיותר להרחיב. המחשה מסוימת של פוטנציאל זה התקבלה רק לאחרונה. שיעור המסים העקיפים בישראל גבוה בהשוואה בינלאומית, וכנראה שבתחום זה מוצו כל האפשרויות.

המע"מ, מס ההכנסה על יחידים ומס ההכנסה על רווחי חברות מהווים כ-75% מסך גביית המסים בישראל. יוצא מכאן שמרחב הפעולה המשמעותי היחיד שנותר הוא במס חברות. שיעור מס החברות שהיה 61% ב-1984 צנח ל-26% כיום. באוצר מדברים על הורדתו עד ל-18% ב-2016. נכון, ישנן מספר מדינות שבהן שיעור מס החברות נמוך יותר מזה שבישראל, אך בשום זמן ובשום מקום לא הוכחה הטענה שמס חברות נמוך מעודד השקעה יצרנית. נהפוך הוא, מבט מלמעלה על 20 השנה האחרונות – עידן מס החברות הנמוך בכל העולם המתועש – מציג תמונה של השקעה דלה בייצור, ושל כסף רב (ואולי רב מדי) שנותר בידי המגזר העסקי. כסף שמופנה לשכר מנהלים מטורף ויוזמות בורסה אקזוטיות.

לא הוכחה גם הטענה שמס חברות נמוך מדביק חברות מקומיות לארצן או מושך אליה משקיעים זרים. גורמים כה רבים כרוכים בהחלטת השקעה, ובוודאי שאחוזים בודדים של מס על רווחים לא-מחולקים (כלומר, רווחים שאינם מגיעים באופן ישיר לידי המשקיעים) אינם עומדים בראש הרשימה. על פי נתוני האוצר, כל אחוז של מס חברות עשוי לגייס לקופת האוצר כ-750 מיליון שקל בשנת 2009. כאן טמון הכסף הגדול. והדיון על מדיניות ממשלתית מרחיבה ועל גיוס מקורות עבורה – שיתעורר בקרוב ככל שההאטה במשק תחמיר – צריך להתמקד במקום הזה.