תגית: מס חברות

מה שמטריד אותי במחאת הגז

זה לא הדחף למחות, הוא מוכר לי מקרוב. לא דמותם של המוחים, רבים מהם יקרים לליבי. אלה דברים שאני מתקשה למצות בכותרת קצרה, אנסה להגיע אליהם בעקיפין.

קנה המידה  להמשיך לקרוא

הזכות לשלם מס בישראל

מס רגרסיבי, מס פרוגרסיבי – מה הם אומרים לציבור הרחב? הויכוח הסוער על הטלת מע"מ ירקות ופירות מעיד שהם אומרים משהו. כו-לם יודעים שמע"מ הוא מס "רע". כו-לם יודעים שמס הכנסה הוא מס "טוב". הבה ונבדוק את תמונת המסים בישראל לאור הידיעה הזאת. בדיקת הנתונים, בהגדרות זהות על פני תקופה, מתאפשרת הודות לנתונים שפורסמו בדו"ח מנהל הכנסות המדינה 2007.

1986 היא שנת שיא במשקל המס בתמ"ג בישראל, שהגיע באותה שנה ל-44.5%. זאת הייתה השנה הראשונה והקשה שלאחר תוכנית ייצוב המשק. שנת דשדוש בצמיחה ומאמץ עצום לאזן את התקציב. המאמץ שנשא פרי הוביל לירידה ניכרת בחלק המס בתמ"ג בין 1986 ל-1989. מאז הוא מתנדנד סביב שיעור די קבוע, בדומה לחלק שנמדד ב-2007 – כ-37% מהתמ"ג.

חלק המס בתמ"ג הוא המתווה הראשוני של המס. הוא מבטא את עצמת שאיפתה של הממשלה להיות מעורבת בחיי אזרחיה. המס הוא עיקר הכנסת הממשלה, והוצאת רוב הממשלות לא חורגת בהרבה מהכנסתן בגלל מחויבותן לאיזון תקציבי. מכאן, שהחזקת משקל מס מהתמ"ג די קבוע לאורך זמן ודי באמצע בהשוואה בינלאומית מעידה על נטייתה של הממשלה לסייג את מעורבותה. היא במכוון לא מגדילה את הוצאותיה מעבר לגידול התוצר, ולא מתיימרת להוביל צמיחה בעזרת יוזמותיה. זה אינו ביטוי של ערכים בלבד. זוהי הצהרת אמונות ודעות  מקצועיות. הצהרתן הברורה של כל ממשלות ישראל – להוציא ממשלת רבין של שנות ה-90 שהעלתה את חלק המס בתמ"ג באופן ברור – על אמונתן בשוק החופשי, וספקנותן כלפי כוחה של הממשלה להוביל צמיחה.

ירידת חלק המס בתמ"ג היא אפוא המסר של מדיניות התקציב בתקופת 2007-1986. בואו נבדוק היכן הירידה הזו התרחשה. משקל המסים העקיפים בסך התמ"ג ירד ברציפות מ-20.8% ב-1986 ל-16.5% ב-2007. משקל המסים הישירים על חברות ועצמאים ירד גם הוא מ-13.5% ל-10.4%. רק משקל המסים הישירים על שכירים חזר ב-2007 לאותו מקום שבו היה ב-1986 – 10.2% בהתחלת התקופה ו-10.3% בסופה.

זווית הסתכלות אחרת מראה כי תרומתם של המסים העקיפים לסך תקבולי המס, המכילים גם את דמי הביטוח הלאומי ומס הבריאות, ירדה מכ-47% ב-1986 לכ-44% ב-2007. חלקם של המסים הישירים על חברות ועצמאים ירד מ-30% ב-1986 ל-28% ב-2007. ומנגד, חלקם של המסים הישירים על שכירים בסך המסים עלה מ-23% 1986 ל-28% ב-2007.

חלקו של כל מס בתמ"ג וחלקו של כל מס מסך המסים מוכתב לא רק על ידי מדיניות המסים אלא גם על ידי תהפוכות הכלכלה. תנודתי במיוחד הוא מס החברות, המוטל על רווח – חלק שאריתי שמגיב מהר לגאות ושפל. מס החברות מוטל לא רק על רווחי הייצור השוטף אלא גם על הרווחים הנובעים ממכירת נכסים חד-פעמית, מה שמגביר את המקריות בנתוני שנה אחת שלו. ובכל זאת, ניתן להאמין שההשוואה בין 1986 ל-2007 מייצגת מגמה, משום שמרחק 21 השנה ביניהן מקהה את השפעתן של התנודות המקריות.

דרך נוספת לרדת אל הכוונה העומדת מאחרי התפתחות המסים לאורך התקופה היא על ידי מעקב ישיר אחר שיעורו של כל מס. נתחיל במסים העקיפים ומס ערך מוסף בראשם. במע"מ, למרבה הפלא לא חל שינוי חד-משמעי לאורך התקופה. מ-1985 ועד היום הוא מתנדנד בין 15% ל-18%. מהו, אם כן, רכיב המסים העקיפים שהופחת כל כך בין 1986 ל-2007? אלה המכסים והמסים האחרים על יבוא ממדינות שאינן ארה"ב או האיחוד האירופי שהורדו משיעורים ניכרים כמעט עד לאפס בחשיפה ליבוא של 1991 עד 2001. עדות לכך ניתן לראות מהקיטון המרשים בחלקם של המסים העקיפים בין 1995 (שנה שבה חלה התקדמות רבה בחשיפה) ל-2007.

שרטוט ברור של קו המדיניות ניתן לגלות גם בהתפתחות המסים הישירים על חברות ועצמאים. מה שקוצץ שם באופן הכי ברור הוא מס החברות – המס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות. שיעורו לכלל החברות הגיע ל-61% ב-1986 ול-29% ב-2007. שיעורו לחברות תעשייתיות הגיע ל-52% ב-1986 ול-29% ב-2007. העדפת התעשייה בוטלה במהלך התקופה ועל כך נרחיב בהמשך. עוד נטל שהוסר מעל כתפי המעסיקים הוא דמי הביטוח הלאומי שעמדו על 15.8% מסך תשלומי השכר בשנת 1986 ושיעורם ב-2007 הגיע ל-5.6%. מס אחר על התעסוקה – מס מעסיקים – ששיעור היה 7% בשנת 1986 בוטל כליל.

הניסיון להבין מה קרה במס ההכנסה על יחידים הוא המורכב ביותר, כי במס זה נעשו רפורמות אחר רפורמות. המדד הפשוט ביותר – שיעור המס התחילי ושיעור המס העליון – מצביע על ירידה בולטת: מ-20% בשיעור התחילי ב-1986 ל-10% ב-2007, ומ-60% בשיעור העליון ב-1986 ל-48% ב-2007. אך זה אינו כל הסיפור. ישנן מדרגות ביניים וצריך לבדוק מה קרה לכל אחת מהן. ישנה שורה ארוכה של זיכויים ופטורים. ישנם דמי הביטוח הלאומי ששיעורם הועלה במהלך התקופה, והם מכילים תעריף רגיל ותעריף מופחת. ישנה תקרה – רמת ההכנסה המרבית שעליה משלמים ביטוח לאומי – והיא הוגבהה משלוש פעמים השכר הממוצע ב-1986, לחמש פעמים ב-2007, ולעשר פעמים בתקציב 2010-2009 . מס הבריאות ששולם רק על ידי חברי קופות החולים ב-1985 הוא מס לכולם עכשיו בשיעור רגיל ובשיעור מופחת. לאלה נוסף במהלך התקופה מס על רווחי השקעות בורסה וחסכונות בנקים.

מהתיאור עד כאן ניתן לקלוט עד כמה תמונת המס היא מורכבת ומרובת פרטים. כל כך מורכבת שנדמה שניתוח מדוקדק מדי שלה לא יוביל אותנו לשום מקום. משום כך בחרתי בדרך ההפוכה: ניסיון למצות את התמונה בעזרת כמה הכללות שאינן נתונות בספק. כדאי עוד לומר שארבעת הרכיבים: מס ההכנסה על יחידים, מס חברות, מע"מ ודמי הביטוח הלאומי מהווים כ-70% מסך גביית המסים בישראל, ולכן ניתוחם תופש את העיקר.

הכללה ראשונה מתייחסת למע"מ. לוח של מנהל הכנסות המדינה באוצר (המעודכן לינואר 2007) מצי
ג את שיעור המע"מ הסטנדרטי ב-27 מדינות האיחוד האירופי. באותה תקופה היה שיעור המע"מ בישראל 15.5% וכעת הוא 16%. רק בשלוש מתוך 27 המדינות שבלוח, המע"מ משתווה או נופל במעט מזה של ישראל היום והוא נע בטווח של 16%-15%. שיעור המע"מ הממוצע במדינות האיחוד הוא 19.5%. ב-12 ממדינות הטבלה מגיע המע"מ ל-20% ויותר.

המע"מ בלוח נראה גבוה, אבל על פי הגדרתו זהו המע"מ הסטנדרטי, מע"מ שמכסה את רוב המוצרים אך לא את כולם. במדינות רבות נהוגה דיפרנציאציה במע"מ על פי יעדים כלכליים וחברתיים. כל אחוז של מע"מ בישראל גבה ב-2007 כ-3.5 מיליארד שקל. ניתן להעלות את שיעורו במעט על פי ההשוואה הבינלאומית אך זה אינו מקור לתוספת גבייה בהיקף גדול. גם המהומה הפוליטית שמשתררת בישראל בכל פעם שהמע"מ מוזכר אומרת שכאן לא יצליחו לגייס עוד הרבה מאד כסף.

תחושה דומה מתקבלת מבדיקת המסים הישירים על השכירים. עובדה, שיעור המס הזה בתמ"ג נותר די קבוע במשך יותר מעשרים שנה. מעניין עוד יותר לראות, כי מסך תשלומי מס ההכנסה הביטוח הלאומי וביטוח הבריאות ב-2007 60% מקורם בעשירון העליון ועוד 19% בעשירון התשיעי. כן, מתשלומי המס הישיר על יחידים בישראל כ-80% נופלים על שני עשירונים בלבד. ומה הפלא? חמשת העשירונים התחתונים כמעט ולא משלמים דבר, ושלושת הבאים אחריהם משלמים מעט. הכל מתרכז בשני עשירונים, וכשבודקים את מס ההכנסה בלבד – 85% ממנו נובעים משני העשירונים העליונים.

הכנסתו הממוצעת של העשירון העליון היא 35 אלף שקל לחודש, ושל העשירון התשיעי – 15 אלף שקל לחודש. כלומר, אם מחפשים היכן להכביד את נטל מס ההכנסה הרי זה לא שם, אלא במאון העליון שהכנסתו הממוצעת היא כ-110 שקל לחודש. הכבדת המס למעלה מומלצת מטעמי היגיינה ציבורית, אך אין לצפות ממנה לנס גבייה כי מתוחכמי המאון ההוא טובים בתכנוני מס יצירתיים.

פוטנציאל גבייה ממשי טמון רק במסים הישירים על חברות ועצמאים. כאמור, שיעור מס החברות המרבי צנח מ-61% ב-1986 ל-26% היום. כל אחוז של מס כזה גבה על פי הערכות האוצר כ-750 מיליון שקל בשנת 2009, והרבה יותר בשנות גאות כלכלית. גם דמי הביטוח הלאומי על המעסיק ששיעורם הופחת מ-15.8% ב-1986 ל-5.6% ב-2007 הם מקור הכנסה לא רע. כל אחוז שלהם ב-2007 היה שווה יותר מ-2 מיליארד שקל.

ההתמקדות בשנים 2007-1986 מחברת את תמונת המס למכלול הגדול של המקרו-כלכלה מאז תוכנית ייצוב המשק ועד היום, ובייחוד לשני צעדי מדיניות מרכזים: ראשית, העברת קביעת שער החליפין מידי הממשלה לידי השוק החופשי – מה שגרר שקל מיוסף לאורך חלקים ניכרים של התקופה. שנית, פתיחה גורפת של המשק ליבוא, המכונה "החשיפה", שפגעה קשות במגזר המייצר לשוק המקומי וחיסלה מגזרים שלמים שלו.

הממשלה, שהרגישה חובה לפצות את היצרנים, עשתה זאת באמצעות הורדת מס החברות ודמי הביטוח הלאומי. הורדת מס החברות בישראל דומה לזו שהונהגה באותן שנים בכל המדינות המתועשות – מה שלכאורה מהווה נימוק לטובתה. אלא שהורדה זו לא הוחלה רק על המגזר המייצר והחשוף לתחרות בינלאומית, היא הוחלה על כל החברות העסקיות. יותר מזה, בניגוד לעבר שבו היה הבדל בין המס לתעשייה (52%) למס לשאר המגזרים (61%) כעת השיעור אחיד לכולם. וכדאי לשאול אם אמנם פירמת עורכי דין, משרד פרסום או יבואן הרשומים כחברה, צריכים ליהנות מאותם תנאים מיטיבים כמו התעשייה, החקלאות או התיירות.

שאלה נוספת היא עד כמה המס בכלל משפיע על שיקולי המשקיעים. זהו מס על רווחי חברות לא- מחולקים שאמורים על פי התיאוריה להיות מופנים להצמחת החברה. והנה, בשני העשורים האחרונים אנו רואים שהכסף שנעזב לידי החברות מופנה בעיקר לתגמול מנהלים דמיוני ולשעשועים פיננסיים. זאת בזמן שההשקעה היצרנית בישראל ובמדינות המתועשות די מדשדשת.

ומעל לכל, שאלת השאלות נוגעת להפחתה הניכרת בשיעור מס החברות, שגררה אחריה הפסד הכנסות תקציב של עשרות מיליארדי שקלים בשנה. איבוד כספי המס מוביל את הממשלה לחיסול אמצעי ההתערבות הפעילה שלה בייצור, כגון החוק לעידוד השקעות הון, ובאופן כללי יותר – להקטנת מעורבותה במשק. כך יוצא שהייצור והייצוא – נפגעי שער החליפין המיוסף והחשיפה ליבוא – זוכים לסיוע ממשלתי הולך ומתמזער. בה בעת (האם בלי קשר לכל זה?) גדל מאוד הקיטוב בהתחלקות ההכנסות בישראל. הכנסתם של רוב תושבי המדינה היום אינה מאפשרת לגבות מהם מס הכנסה משמעותי.

כך יוצא גם שבתשלום מס ההכנסה בישראל נושאים בעיקר שני העשירונים העליונים. הם המממנים את החיים הציבוריים במדינה. בדיון הפילוסופי הקלאסי על המדינה ותכליתה, השתכרות נאותה והשתתפות נאותה בתשלום המסים נחשבים לאחד מהתנאים ההכרחיים לאזרחות, ולא בכדי. על כן נראה ששלילת זכותם של רוב תושבי מדינת ישראל לתרום תרומת מס משמעותית הופכת אותם לאזרחים סוג ב'.  אזרחים סוג ב', כידוע, אדישים לדמוקרטיה.

*גרסה קודמת של המאמר התפרסמה בגיליון 43 של כתב העת 'חברה'.

בלי עבר, בלי עתיד – פוסט-מודרניות בכלכלה

 
שלושה מרכיבים בולטים בדיון התקציב האחרון ובדיוני תקציב רבים אחרים מאז שנות ה-90. האחד, ההתרכזות באישי, ויותר מזה באישי-לוחץ, אישי-מיידי. השני, רידוד חילופי הדעות בעזרתה האדיבה של התקשורת. השלישי, מיצוי כל הדיבור על כלכלה בתקציב עצמו.

עצם הפיכת התקציב למוקד הכלכלה כבר מכתיבה את אופי הדיון, שכולו התכתשות על סעיפי הכנסה והוצאה ממשלתית. המחשה טובה לכך הם הסעיפים שעליהם כו-לם דיברו בתקציב 2010-2009: מהצד האחד, העלאת המע"מ מ-15.5% ל-16.5%, ביטול הפטור ממע"מ על ירקות ופירות, העלאת תקרת דמי הביטוח הלאומי מהכנסה חודשית של 38.5 אלף שקל להכנסה חודשית של כ-77 אלף שקל, וקיצוץ דמי ההבראה במגזר הציבורי. עד כאן, סעיפי ההכנסה וגביית המס מהציבור. מהצד השני, סעיפי ההוצאה, בעיקר הקיצוץ בהוצאות הממשלה לחינוך, בריאות ושירותים אזרחיים אחרים לעומת תגבור סעיף הביטחון.

כל הצעדים שלעיל ראויים לתגובה. ראוי בהחלט לבקר את העלאת המע"מ או את קיצוץ דמי ההבראה, במקומם אפשר להטיל עוד מס על המאון העליון, ויש מה וממי לקחת.  אך איכות חייהם של תושבי המדינה  לא תלויה רק במסים או בהוצאות הממשלה לרווחה. היא תלויה במדיניות הממשלה בנושאים כגון שער החליפין, סחר החוץ של המדינה ועידוד המגזר היצרני.  יותר מזה, אפשרויות התקציב נגזרות ממדיניות זו, כי היא הקובעת את היקף ואת הרכב התוצר.

גם אם בודקים לרגע את סעיפי ההוצאה, ניתן לצפות למשהו רציני יותר מהעליהום השנתי על תקציב הביטחון. נעזוב לרגע את הטחינה המניפולטיבית הנצחית של שכר משרתי הקבע, ונתייחס להוצאה הביטחונית כמכלול אחד, והשאלה היא מדוע השירות "ביטחון" נופל בחשיבותו מכל שירות ממשלתי אחר. האם בגלל היותו דחוף יותר לפריפריה, מעוטת המצביעים בבחירות, מאשר למרכז הארץ? או בגלל שאיננו שמחים בקיומו ואיננו  גאים בו? אבל התעלמות בלתי מנומקת מהאילוץ הביטחוני לטובת צרכים "חברתיים" לא הופכת את המתעלמים ממנו לאנשים טובים יותר. הוא שם, האילוץ הביטחוני, וההוגנות מחייבת לאזן בין צורכי הפריפריה לצורכי מרכז הארץ.

דוגמא עדכנית לאיבוד חושים בחגיגת התקציב ניתנה השנה על ידי ח"כ אורית נוקד. בראיון רדיופוני על מע"מ ירקות ופירות היא ביטאה את חרדתה מפני ההשמנה שתיגרם בעטיו. אנשים – כך אמרה – יעברו מאכילת ירקות ופירות לאכילת בצקים. נוקד, כך נראה, שכחה שאנשים מסוימים אולי ייאלצו לעשות דיאטה בבצקים בגלל אבטלה. אבל אבטלה לא קשורה ל"גזירות" התקציב, ו"גזירות" הן הנושא התקשורתי.

כך גזירת המע"מ מככבת בתקשורת, ומנגד, מס החברות נותר חבוי בפינתו הנידחת. מס החברות בישראל, שעומד עכשיו על 26%, הגיע במרבו ל-61% ב-1984. זהו מס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות. הורדתו אמורה לעודד השקעה בהון יצרני. אלא שלא כך קרה בישראל ובכל המדינות בהן הוא הורד בחדות מאז שנות ה-80. רוב הכסף שנותר בידי החברות הופנה לתגמול המנהלים ולשעשועים פיננסיים.

הצטברות העדויות על השלכת הורדתו של מס החברות קוראות למחשבה חדשה. האם תהיה זו מחשבה מקורית, או שגם בפרק זה ישראל תחכה להשראה מבחוץ? כל אחוז של מס חברות יגבה על פי הערכות האוצר כ-750 מיליון שקל בשנת 2009. העלאת מס החברות באחוזים בודדים תוסיף לתקציב מיליארדי שקלים. כמה מקומות עבודה ניתן ליצור בהוספת מיליארד שקל לעידוד השקעות הון, מו"פ או שיווק, בתעשייה, בחקלאות ובתיירות? כמה משרות ניתן ליצור על ידי סבסוד תעסוקה בסכום הזה? אבל האפשרות הזו כלל לא נידונה בממשלה, בכנסת ובתקשורת.

אזכורן של התמיכות לעידוד השקעות הון ולמו"פ מוביל אל הפרוטות שזרקו לכיוונן: תוספת של 450 מיליון שקל למסלול המענקים של מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת בכל אחת מהשנים 2010-2009, ו-300 מיליון שקל לשנה לתקציב המו"פ. ראוי לומר  כי מטרתו המוצהרת הידועה לכל של האוצר, מאז הרפורמה של 2004, היא מחיקת מענקי ההשקעות ומרכז ההשקעות. ואכן, תקציב מרכז ההשקעות כמעט אופס ב-2008, ורק לאחר לחץ ציבורי נזרק לעברו סכום ארעי קטן. התופעה חוזרת על עצמה ב-2009 ו-2010, ולא ברור איך מצפים שזריקת כסף חד-פעמית כזו תשנה את כוונות המשקיעים. תקציב המדען הראשי נמצא בירידה – מ-1.8 מיליארד שקל בשנת 2000 ל-1.1 מיליארד שקל ב-2008. התוספת החדשה היא רצויה אך אינה מכסה על השחיקה מאז.

ומעל לכל, לא נידונה השאלה החשובה באמת: מהם ענפי התעשייה שישראל רוצה להצמיח? ההיי-טק השגרתי מכזיב לאחרונה, אולי צריך לחפש כיוונים חדשים. ועוד שאלה, מהו היחס הנכון בין הכספים המופנים לעידוד המו"פ ולעידוד השקעות ההון? ניסיון עשרים השנה האחרונות מורה על זליגה ניכרת של ערך ההשקעה במו"פ אל מדינות מחוץ לישראל. הפיתוח נעשה כאן, והייצור (עם התועלת שגלומה בו) מוזז החוצה אם על ידי מכירת החברות בשלמותן לזרים, או על ידי העתקת קווי הייצור למדינות של עבודה זולה.  כלומר, הדיון החשוב הוא לא בפרוטות שזורקים לתעשייה באופן אקראי, אלא בדמותה העתידית של התעשייה, בתרומתה לתעסוקה יציבה בשכר נאות, ובאמצעים שאותם צריך לנקוט כדי להדביק את המפעלים לארץ.

עד כאן, מדגם קטן ממה שלא נדון. ניתן להוסיף עוד פריטים רבים לרשימת הנושאים החשובים שלא נדונים בתקציב, ולכן לא נדונים כלל. המשותף לכולם הוא היותם נושאי תשתית – נושאים שתועלתם לפרט רבה אך אינה ישירה ומיידית. ולמי אכפת מנושאים כאלה  בעידן ה"מגיע לי עכשיו".

מחוץ לתקציב, ולא פחות חשוב

שני נושאים שאינם נדונים כלל על ידי הממשלה, הכנסת והתקשורת הם מדיניות סחר החוץ ומדיניות שער החליפין. אלה הם נושאי יסוד בכלכלה. הם קובעים אם תהיה צמיחה ואם יהיה מאין לגבות מס. ובכל זאת, אין מדברים עליהם בזמן דיון התקציב או בכל זמן אחר.

הפוליטיקאים אינם נלהבים להשקיע בלימוד מקצועי. מה גם שבלוטת הדמעות של צופי הטלוויזיה אינה מופעלת מצפייה בניתוח תנועות ההון לישראל. אמצעי התקשורת מעדיפים שלא לגעת בסוגיות כגון הטלת מגבלות על היבוא לישראל – כמה מהמפרסמים הגדולים שלהם הם יבואנים נכבדים. גם העיסוק בתנועות ההון אל המדינה וממנה החוצה, או בהכוונה ממשלתית מסוימת של שער החליפין אינו חביב על המדיה – העברת הכספים הדו-סטרית והסחר במטבע חוץ תורמים לפרנסתם של הבנקים והמגזר הפיננסי כולו. וכבר אמרנו, למה להרגיז מפרסמים טובים.

חשיבותו של שער החליפין, ברז ראשי במשק שמשפיע על הכל – סחר חוץ, צמיחה, תעסוקה, אינפלציה, מחירים – הוכרה על ידי כל ממשלות ישראל מאז קום המדינה ועד סוף שנות ה-80, שהותירו את ניהולו בידיהן. מאז, אחיזתה של הממשלה בשער החליפין התפוגגה בהדרגה, וקביעת מגמותיו הועברה לכוחות השוק בפיקוחו של בנק ישראל. והנה, כבר יותר משנה שבנק ישראל מתחזה ל"כוח שוק". הוא החל לרכוש מט"ח במארס 2008, ומאז יולי 2008 עלה היקף רכישותיו ל-100 מיליון דולר ביום. התערבותו המוגברת של הבנק המרכזי תרמה לפיחות השקל במשך תקופה ארוכה, אך מסוף אפריל 2009 הוא החל להתקשות במניעת ייסוף השקל כלפי הדולר.

עצם התערבותו של בנק ישראל היא הודאה מצדו בעובדה ששער החליפין של המדינה חשוב מכדי שייעזב לשוק החופשי. כישלון התערבותו, גם אם הוא זמני, מוכיח שסגנון פעולתו – אימוץ עמדה של סוחר בשוק – אינו יעיל. למרות כל אלה, לא נשמעת כל דרישה לדיון על הנושא בממשלה או בכנסת. בנק ישראל הוא גוף מקצועי ללא דופי, אך מקצוענותו לא מקנה לו את הזכות להיות הפוסק הבלעדי בסוגיות פוליטיות. והחלטותיו בשוק המטבע הן פוליטיות מעצם מרכזיותן לכל תחומי הכלכלה.

נושא לא פחות חשוב שנגוז מהדיון הכלכלי בישראל הוא מדיניות סחר החוץ של המדינה. חלקם של היבוא ושל הייצוא בתוצר בישראל הוא מבין הגבוהים בעולם המתועש. מכאן שמדיניות סחר החוץ היא בעלת חשיבות מכרעת בישראל. בימים אלה, של מלחמה עולמית על מקומות עבודה, מדינות גדולות וחזקות מישראל מעודדות את ייצואן ומסננות את יבואן. אין המדובר כאן בסין ויפן, שודדות תעסוקה כרוניות, אלא בכוהנות הגדולות של הסחר החופשי – ארה"ב והאיחוד האירופי. שתי מעצמות החופש הכלכלי מגבילות יבוא בעייתי בחסות ארגון הסחר העולמי. הן מסבסדות בתחכום רב ענפי ייצוא מועדפים שלהן. דיון ציבורי ער מתנהל בנושאים האלה. חברי קונגרס בארה"ב נרתמים בפומבי להגנה על מקומות עבודה במחוזות בחירתם. איפה הדיון הזה בישראל?

שולחן עגול – ומה עם היעדים?  
 
התפתחות ייחודית לתקציב 2010-2009 היא ליוויו בשולחן עגול בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים. השולחן המשותף ממשיך מסורת אירופית רבת שנים, ואף מסורת ישראלית של הידברות בין המעסיקים להסתדרות שהחלה עוד בשנות העשרים של המאה שעברה. את המסורת הזו, נתניהו בשתי כהונותיו הקודמות בממשלה השתדל ואף הצליח לשבור. כעת, פנייתו אל ההסתדרות ואל התעשיינים היא מעין הכרה במגבלות הכוח. מאליו מובן, כי סובלנותו כלפי השולחן העגול עכשיו יונקת מהצלחותיו הקודמות ומתחושת העצמה שהן מקנות לו. ובכל זאת, גם שולחן עגול כזה עדיף על התכתשות אינסופית, במיוחד בימי נסיגה משקית ואבטלה.

עגול הוא יפה. אבל בשולחן הנוכחי חסר הדיבור על יעדים ארוכי טווח. שלושת גורמי המשק הקנו  לעצמם את היכולת לשאת ולתת בעניינים שוטפים. כפועל יוצא, יש האומרים כי ההסתדרות זכתה השנה בתחום יחסי העבודה, ויש האומרים כי הממשלה השיגה את שלה בתחום ההפרטות וחיסול ועדי העובדים הגדולים. אך סגנון ההידברות, השארת קצוות רבים פתוחים, לא מאפשר ניתוח רציני של תוצאותיו. ניתן להתרשם שאף הנושאים והנותנים בעצמם לא ממש בטוחים מה השיגו ומה איבדו.

ניהול השולחן העגול בדרך זו הוא הכלכלה הפוסט-מודרנית בתמציתה. התמקחות ללא ערכים מוצהרים, ללא יעדים ברורים, ללא ניתוח מקצועי מוסכם, בלי עבר ובלי עתיד. כך, בחסות הערפל, מרוויחים עוד קצת זמן, עוד קצת שקט. ומה עם הצמיחה? מה עם התעסוקה? מה עם מרוץ האבטלה שכבר נראה לעין? זה לא הנרטיב של תקציב 2010-2009. דפדפו לסיפור הבא.

*גרסאות קודמות של המאמר פורסמו בכתב העת חברה, באתר עבודה שחורה, ובאתר נ.ר.ג חברה.

תמצאו לי מס טוב

 
אין מס כזה. כל מס הוא מס טוב כי הוא תורם למימון שירותי ממשלה נחוצים. כל מס הוא מס רע באופן המיוחד לו.

מע"מ בשיעור שווה על כל המוצרים הוא מס רגרסיבי. שיעורו מההכנסה האישית עולה ככל שהיא נמוכה יותר. זאת, משום שחלק ההוצאה המוקדש לרכישת מוצרים ושירותים קטן יותר אצל מי שהכנסתו גדולה. ולכן, על פי תפישת הצדק המקובלת בכלכלה, מע"מ אינו מס צודק. ניתן לעדן את אופן גבייתו על ידי קביעת שיעור מע"מ שונה לקבוצות מוצרים המסווגות על פי העדפה חברתית. ועדיין, במע"מ תמיד יישאר מרכיב רגרסיבי ניכר.

מס הכנסה על יחידים הוא לכאורה מס צודק. ובפרט שברוב המדינות שיעורו מטפס במדרגות ככל שההכנסה עולה. עיצובו של מס ההכנסה מניח מראש שבדרגות ההשתכרות הנמוכות חייבים להשאיר בידי הנישומים את מרב הכנסתם, ובדרגות הגבוהות ניתן לדרוש מהם להפריש יותר לצרכי הציבור. אלא שלא מעטים חושבים שקביעת שיעור מס שולי גבוה מדי מחבלת ברצון לעבוד וליזום. מהו מס "גבוה מדי"? על כך אין תשובה פשוטה. גם היבט ה"צדק" יותר מורכב ממה שנראה במבט שטחי: מדוע מי שמתאמץ כדי להיטיב עם משפחתו, לא זכאי לקחת את החלק הגדול של פרי עמלו הביתה?

מס אחר שנראה הגיוני על פניו הוא המס על רווחיהן הלא-מחולקים של חברות. מס חברות מוטל על רווח החברות לאחר שכל הוצאותיהן כבר סולקו, ובעלי החברות משכו את חלקם ברווחים. מה שנותר הוא הסכום שמופקד בקופת החברה כדי לענות על הוצאות עתידיות ולממן השקעות. כך, שמצד אחד, הרווחים שלא חולקו הם שארית שאינה חיונית ברגע הפרשתה, ולמה לא להטיל עליהם מס? ומצד שני, רווחים אלה עשויים לשמש להשקעות שתועלתן למדינה (למשל, ביצירת תעסוקה) עולה על זו שבשימושי הכסף הציבוריים.

כל השיקולים שלעיל, שאינם מובילים לתשובה חד-משמעית, מבהירים מדוע בשום מדינה לא מסתמכים על מס אחד ויחיד. לכן השאלה הרלוונטית בדיון אינה מה המס הכי טוב, אלא מהי תערובת המסים הכי טובה. יותר מזה, השאלה האמיתית היא מהי תערובת המסים הכי טובה שניתן לשאוף אליה עכשיו. כי בשום מדינה לא פותחים כל פעם דף מסים חדש. זה בלתי אפשרי בתמונה מורכבת שכוללת חובות מס, פטורי מס ותמיכות ממשלתיות לגופים עסקיים ולפרטים.

יוצא מכאן שהעיסוק ב"במס הטוב" וב"מס הרע" הוא קלישאה ברוח ה"בחור הטוב" ו"הבחור הרע" במערבונים. המרב שאפשר לעשות הוא לכוונן שוב ושוב את תערובת המסים הקיימת.

כך, למשל, שחיקתו המתמשכת של השכר הריאלי בישראל בדרגות הנמוכות, במונחים מוחלטים ויחסיים, מכווצת כל הזמן את פוטנציאל הגבייה במס ההכנסה האישי. הנה, על פי נתוני מנהל הכנסות המדינה, בשנת 2007 כ-46% מהנישומים היו פטורים מתשלום מס הכנסה. ובקצה השני, הכנסתו הממוצעת של העשירון העליון הגיעה בשנת 2007 לכ-35 אלף שקל לחודש, אך רק כ-2% מהאוכלוסייה הכנסתם עולה על 35 אלף שקל לחודש. כלומר, גם בעשירון העליון רוב ההכנסות אינן מנקרות עיניים ורק קבוצה קטנה מאד בפסגה היא שמושכת את הממוצע כלפי מעלה.

בהינתן עובדות אלה של התפלגות ההכנסות, ובהינתן העובדה שהמס השולי המרבי בשיעור 46% מוטל היום על הכנסה שמעל ל-38 אלף שקל לחודש, נראה כי פוטנציאל תוספת הגבייה בחלקו התחתון של העשירון העליון אינו רב. ניתן להכביד את העול במאון העליון שממוצע הכנסותיו הוא יותר מ-100 אלף שקל לחודש, וחלקו בסך ההכנסה ברוטו בישראל (12%) מצביע על יכולתו לשלם. כמובן שצריך לבדוק במדויק את התפלגות ההכנסות בטווח הזה, אך גם אם יעלו את מס השולי המרבי במאון העליון ל-60% או ל-70% לא יצליחו לגייס שם יותר מכמה מיליארדים בודדים בשנה. כדאי גם לשקול מחדש את תוואי הרפורמה המתוכננת במס ההכנסה, שאמורה להוריד את המס השולי המרבי ל-39% ב-2016, ולצמצם את המס במדרגות הנמוכות יותר. החלת מלוא הרפורמה אמורה להקטין את תקבולי המס השנתיים ב-9 מיליארד שקל בין 2009 ל-2016. מכאן למע"מ שעל פוטנציאל הגבייה הנוספת שלו מיותר להרחיב. המחשה מסוימת של פוטנציאל זה התקבלה רק לאחרונה. שיעור המסים העקיפים בישראל גבוה בהשוואה בינלאומית, וכנראה שבתחום זה מוצו כל האפשרויות.

המע"מ, מס ההכנסה על יחידים ומס ההכנסה על רווחי חברות מהווים כ-75% מסך גביית המסים בישראל. יוצא מכאן שמרחב הפעולה המשמעותי היחיד שנותר הוא במס חברות. שיעור מס החברות שהיה 61% ב-1984 צנח ל-26% כיום. באוצר מדברים על הורדתו עד ל-18% ב-2016. נכון, ישנן מספר מדינות שבהן שיעור מס החברות נמוך יותר מזה שבישראל, אך בשום זמן ובשום מקום לא הוכחה הטענה שמס חברות נמוך מעודד השקעה יצרנית. נהפוך הוא, מבט מלמעלה על 20 השנה האחרונות – עידן מס החברות הנמוך בכל העולם המתועש – מציג תמונה של השקעה דלה בייצור, ושל כסף רב (ואולי רב מדי) שנותר בידי המגזר העסקי. כסף שמופנה לשכר מנהלים מטורף ויוזמות בורסה אקזוטיות.

לא הוכחה גם הטענה שמס חברות נמוך מדביק חברות מקומיות לארצן או מושך אליה משקיעים זרים. גורמים כה רבים כרוכים בהחלטת השקעה, ובוודאי שאחוזים בודדים של מס על רווחים לא-מחולקים (כלומר, רווחים שאינם מגיעים באופן ישיר לידי המשקיעים) אינם עומדים בראש הרשימה. על פי נתוני האוצר, כל אחוז של מס חברות עשוי לגייס לקופת האוצר כ-750 מיליון שקל בשנת 2009. כאן טמון הכסף הגדול. והדיון על מדיניות ממשלתית מרחיבה ועל גיוס מקורות עבורה – שיתעורר בקרוב ככל שההאטה במשק תחמיר – צריך להתמקד במקום הזה.

על מסים שלא מצטלמים בצבעים

כמה מפרטי תקציב 2010-2009 חמקו כמעט לגמרי מתשומת לבו של הציבור. אחד מהם הוא השינוי במס הבריאות שעליו דווח באמצעי התקשורת (ראה דה-מארקר מה-3 ליולי). על פי מה שתוכנן מי שמשתכר עד 2,775 שקל לחודש, ומשלם היום 3.1% משכרו לביטוח הבריאות, היה אמור לשלם מעתה והלאה 90 שקל לחודש. משמע, מי ששכרו מגיע ל-1,000 שקל לחודש ושילם עד כה 31 שקל לחודש, היה נדרש לשלם 90 שקל לחודש. ואם במשק הבית שני עובדים בשכר הזה, תוספת ההוצאה שהייתה מוטלת עליהם היא 118 שקל לחודש.

זו הכבדה ניכרת על תקציב משקי בית כאלה – בעיקר קשישים ובעלי מוגבלויות שונות. היא קשה יותר מתוספת ההוצאה הנובעת מהטלת מע"מ על ירקות ופירות, שעלותה במשקי בית עניים מוערכת בכ-40 עד 50 שקל לחודש. במיוחד, שתשלום מס הבריאות הוא הוצאה לגמרי קשיחה שאי אפשר לחמוק ממנה, ואת תוספת ההוצאה על ירקות ופירות ניתן לצמצם בעזרת אלתורים שונים. למרות זאת הטלת המע"מ על ירקות ופירות מילאה כותרות ענק עד שבוטלה, ואת מס הבריאות בקושי הזכירו. גם לאחר שמס הבריאות הוצא אתמול מחוק ההסדרים על פי דרישת יו"ר וועדת הכספים, משה גפני, העניין דווח בעיתונות באותיות קטנות ובעמודים הפנימיים.

ייתכן שהשתיקה בנושא מס הבריאות נובעת מהסתרתו במסמכי האוצר. אני, לפחות, בזבזתי שעתיים בניסיון כושל למצוא אותו. גם אם מישהו מצליח לאתרו, לא בקלות  ינתח את השלכותיו. לשם כך זקוקים לנתונים מפורטים על התפלגות השכר שמתחת ל-2,775 שקל, וליידע איך לחשב מתוכם את מספר האנשים שבהם התוספת הזו תפגע.

הסיפור הזה ממחיש עד כמה הפרטים הם חשובים, אך איש אינו עוסק בהם. לעתים מתקבל הרושם שכל פרשת מע"מ הירקות והפירות היא סוג של עז שהוכנסה לתקציב כדי למשוך אליה את תשומת הלב, כך שהחלטות חשובות אחרות יחמקו ללא כל התייחסות. ולא שהטלת המע"מ שנגנזה היא צודקת או נכונה מבחינה מקצועית, אך מעשים ומחדלים רבים בתקציב 2010-2009 ומסביבו אינם פחות בעייתיים ממנה.

דוגמא טובה להחלטות לא-פשוטות שעברו כאילו הן מובנות מאליהן מתקבלת מהרפורמה שעוכבה במס ההכנסה על יחידים ובמס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות. בעקבות ביטול מע"מ הירקות והפירות דחו באוצר את הפחתת מס החברות מ-26% ל-25% מהימים הקרובים ל-2010. הפחתת שיעור מס ההכנסה המרבי שתוכננה ל-1 בינואר 2010, תצומצם עכשיו באחוז אחד ותוגבל למדרגה שבין 46% ל-45%. ברור לגמרי שההחלטה שהתקבלה לבסוף עדיפה על הקפצת מע"מ ירקות ופירות. אך יש הרבה מה לומר על חלוקת מס ההכנסה האישי המרבי בין דרגות ההכנסה השונות ועל מס החברות בישראל.

מס ההכנסה המרבי בישראל, בשיעור 46%, מוטל היום על הכנסות שמעל ל-38 אלף שקל בחודש. זוהי הכנסתם של שכירי היי-טק ובעלי מקצועות חופשיים אחרים שעובדים מצאת החמה ועד צאת הנשמה. חלקם הגדול הם אנשים צעירים, הורים לילדים קטנים, שהעבדות בה הם שרויים משיתה עליהם הוצאה לא זניחה. ולכן ברמת השכר של כ-50 אלף שקל לחודש ואולי קצת יותר שיעור המס המרבי הנוכחי נראה סביר. אך לא ברור מדוע איש אינו בודק את פוטנציאל הגבייה הנוספת בהכנסות גבוהות יותר.

על פי נתוני מנהל הכנסות המדינה לשנת 2007, הכנסתו החודשית הממוצעת של המאיון העליון היא יותר מ-100 אלף שקלים לחודש. כלומר, ישנם עובדים רבים בעלי הכנסה חודשית של מאות אלפי שקלים. חלקו של המאיון העליון בסך הכנסת הברוטו במשק הוא כ-12%. יש, אם כן, במאיון העליון פוטנציאל גבייה של כמה מיליארדים, אם מקבלים את ההשקפה שאדם המשתכר מאות אלפי שקל לחודש יכול לשלם 60%, 70% ויותר מס שולי מרבי. וכזכור, בקצה הסקאלה נמצאים אלה ששכרם נספר במיליונים לחודש.

פוטנציאל המאיון העליון עוד מתגמד לעומת המרחב שנפתח במס החברות. על פי הערכת האוצר, כל אחוז של מס חברות צפוי להניב 750 מיליון שקל ב-2009. במרבו, בשנת 1984, הגיע המס על רווחי החברות ל-61%. היום הוא עומד על 26% והתוואי להמשך הורדתו כבר סומן. זאת למרות שאין כל עדות שהפחתה זו והדומות לה בעולם המתועש תרמו לצמיחה, להגברת ההשקעות בהון יצרני, או להרחבת התעסוקה. מאידך, ניתן לתהות על הקשר בין אותה הפחתה, וסכומי העתק שהיא הותירה בידי החברות, להתנפחות הבועות הפיננסיות למיניהן.

על כל אלה לא מדברים – על חלוקה סבירה יותר של מס ההכנסה במאיון העליון, על העלאה מחדש או לפחות אי-הורדה של מס החברות. וכל אלה, משקלם מבחינת גביית המסים והפעילות הממריצה שהיא מאפשרת לממשלה, גדול פי כמה מאשר אותו מע"מ שירקותיו ופירותיו מצטלמים בטלוויזיה בצבעים מרהיבים.

* גרסה קודמת של המאמר פורסמה בעבודה שחורה.

הבהרות תקציביות (אפילו את תביני)

טוב, איך את תביני בלי שלמדת לתואר שני? הנה משפט המפתח לכל תעמולה, וגם לסיפורי הבדיון בכלכלה. בעוד שכל  מי שאי-פעם לימד חש בעצמותיו – מה שאתה מבין, אתה יכול להסביר. או, איך אומרים בפולנית בסיסית: זה לא קשה, אפילו את תביני.

חייבים לשמור על תקציב ממשלה מאוזן!
 
ממש על פי אותו שכל ישר של ניהול משק בית. טוב יותר בלי אוברדרפט, טוב יותר בלי חוב. עם זאת, משק בית לעתים לוקח משכנתא, ולעתים לווה למימון לימודי בני המשפחה, או לשיפור בריאותם. ובאותה מידה, גם לממשלה לפעמים כדאי ליצור גירעון בתקציבה, ולצבור חוב, על מנת להקדים הוצאות נחוצות. במיוחד שהוצאות מסוימות, כגון שיפור השכלת הציבור או בריאותו עשויות לתרום לצמיחת התוצר ולהגדלת גביית המסים בעתיד.

כמו במשק בית, תקציב הממשלה בנוי מהכנסות והוצאות. במשק בית ההכנסות הן משכר, קצבאות ורווחים על רכוש. בממשלה ההכנסות הן בעיקר ממסים, וגם מרווחים על רכוש שנמצא בידיה (כגון חברות ממשלתיות).

האם משק בית וממשלה זהים לגמרי בהתמודדותם התקציבית? כמובן שלא. יכולתם לגייס אשראי היא שונה, וגם העונש שיוטל על חטאי מימון נלוז אינו דומה בשני המקרים. הגדלת גירעון הממשלה עלולה להיות כרוכה בליבוי אינפלציה. תסריט דומה לא קיים בניהול משק בית. ובכל זאת, ההיגיון הבסיסי של תקציב מאוזן משותף לשני המוסדות.

והגירעון – שלא יעלה על 3% מהתמ"ג!

3% בדיוק? למה? כך נקבע בהסכם מסטריכט, הסכם היסוד של מטבע האירו. שום קו אמיתי לא נחצה בשיעור הזה. רק רצו לנקוב באיזשהו מספר מוסכם, לא גדול מדי ולא קטן מדי.

הכרת יחסיותו של עיקרון ה-3% אינה אומרת שמותר לזלזל בו. כי כמו כל מוסכמה, גם זו נתמכת על ידי הגדולים והחזקים. נותני האשראי, ראשי העסקים הבינלאומיים, הם שעומדים מאחוריה. ובכל זאת, חשוב לדעת שקו ה-3% נפרץ לא פעם על ידי מנהיגות הסדר העולמי. ארה"ב וגרמניה פרצו אותו בשנים 2005-2002. ארה"ב, על פי ההערכות המקובלות, תפרוץ אותו בגדול ב-2008.

אם כך, ברור שאסור להגדיל את ההוצאה!
 
זה הרגע לנפנף לשלום להקבלה בין ממשלה למשק בית. הכנסותיו של משק בית די צפידות: מישהו מבני המשפחה אולי יכול לעבוד עוד כמה שעות בחודש. הכנסותיה של הממשלה גמישות בהרבה, כי הן מתבססות על מסים שאפשר להגדיל. מאז שנות ה-80, בישראל ובכל העולם המתועש הוחלו רפורמות מס רדיקליות. רק החזרת מס החברות בישראל משיעורו המרבי ב-2008 (27%) לשיעורו המרבי בשנת 1986 (61%), תניב לאוצר תוספת הכנסות שנתית שנאמדת ביותר מ-30 מיליארד שקל. פוטנציאל גבייה נוסף טמון גם במס ההכנסה על המאיון העליון ובמסים אחרים. כשההכנסות גדלות, אפשר להגדיל את ההוצאות ללא יצירת גירעון.

אבל ממשלה גדולה מזיקה לכלכלה!

המרכיב הזה הוחדר לדיון ב-30 השנה האחרונות. הוא בא כריאקציה להדגשת תפקידן של הממשלות בשיקום ההרס שלאחר מלחמת העולם השנייה. החתירה לממשלה קטנה מתבטאת במעקב מדוקדק אחר שיעור ההוצאה הציבורית בתמ"ג במדינות שונות. בישראל, למשל, היה שיעור הוצאת הממשלה הרחבה מהתמ"ג ב-2007 46.3%, בדיוק כמו ממוצע האיחוד האירופי, וטיפה יותר מממוצע המדינות המתועשות (43.9%). זאת, על פי נתוני דו"ח בנק ישראל ל-2007. נתוני הדו"ח ל-2006 מעמידים את ישראל (46.5%) מתחת להולנד, פורטוגל, פינלנד, בלגיה, אוסטריה, איטליה, צרפת, דנמרק ושוודיה שבראש (55.9%).

עוד מילה אחת על הגדרת "הממשלה הרחבה". על פי דו"ח בנק ישראל 2007, היא כוללת את הממשלה, המוסד לביטוח לאומי, הרשויות המקומיות, המוסדות ללא כוונת רווח שעיקר הכנסתם מהמגזר הציבורי (קופות החולים, האוניברסיטאות, הישיבות ועוד), ואת המוסדות הלאומיים (הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית וקק"ל). הגדרות כאלה רחבות ומורכבות הן בעייתיות בהשוואה בינלאומית. מן הראוי היה, שבמקביל, תיערך השוואה של שיעור הוצאות הממשלה בלבד. אולי היא תעמיד את ישראל במקום אחר במסדר הבינלאומי.

במיוחד כשאתה צעיר, בריא, ושונא תחבורה ציבורית!

הבחירה ב"ממשלה קטנה", או בהוצאה ציבורית קטנה, היא בעיקרה בחירה במודל ניהול המדינה האמריקני. שיעור ההוצאה הציבורית בתוצר בארה"ב הגיע  ב-2006 ל-36.5%, בעוד שבצרפת הוא עמד על 53.8%, באיטליה – 49.6%, ובשוודיה, כבר אמרנו, 55.9%.

לא סתם השתמשנו במונח "בחירה", כי ליתרונה של הממשלה הקטנה על פני הממשלה הגדולה אין שום הוכחה, וגם לא יכולה להיות. מחקרים מסוימים מראים שלא ניתן להגיע למסקנה חד-משמעית לגבי הקשר בין שיעור הצמיחה ורמת החיים לגודל הממשלה. דהיינו, בשני הקצוות יש מדינות צומחות ולא- צומחות, בעלות רמת חיים גבוהה ורמת חיים נמוכה.

אבל ההשוואות הכלכליות הכמותיות דלות מטיבן. כי מה אם בתקופה מסוימת התמ"ג צומח יותר, או גבוה יותר במדינה כלשהי? התמ"ג, על פי הגדרתו, מיועד לכסות תחום חיים מוגבל. כך גם כל המשתנים הכלכליים המדידים האחרים. טונה של מידע רלוונטי נוסף מפריד בין אורח החיים בצרפת לאורח החיים בארה"ב, כפי שיודע כל מי שאי-פעם אכל במסעדה בשתי הארצות, או נכנס לחנות בגדים ולמספרה בשתיהן. מי ששהה שם תקופה ארוכה או שוחח עם המקומיים מכיר את שאר ההבדלים – מאיכות התחבורה הציבורית ועד לערבות המדינה לקשישים, חולים ומובטלים.

וגם חובב מענה קולי!
 
חשוב לדעת שההתניה על גודל הממשלה אינה נמצאת בכללי מסטריכט, שבאים לבצר את יציבותו הפיננ�
�ית של האירו, ולכן נתפשים כקודקס יציבות בינלאומי. שם, מגבילים את שיעור גירעון התקציב בתוצר (3%) ואת שיעור החוב הציבורי בתוצר (60%), אך לא את גודל הממשלה. ובעצם, גם בדיוני התקציב הפומביים בישראל פחות עוסקים בממשלה קטנה – ממשלה גדולה, רק שעל ידי הצגה לא-בהירה ומוטה של הדברים, גורמים לציבור להבין כאילו הגדלת ההוצאה היא בהכרח הגדלת הגירעון והגדלת החוב.

מאחורי ההצגה המגמתית מסתתרים, כתמיד, כסף וכוח. הקטנת הממשלה, פירושה, העברת עוד ועוד פעילויות לידיים פרטיות. כי כשהממשלה גובה פחות מסים ומוציאה פחות, היא יכולה לממן פחות כבישים, פחות חינוך, פחות בריאות ופחות רווחה. כך ניתנת לגיטימציה לזכיינות פרטית בכל תחום: מסלילת כבישים והפעלתם ועד להקמת מכללות פרטיות.

הפרטת השירותים כרוכה לא רק בדה-לגיטימציה של ההוצאה הציבורית בכללה, אלא גם בשתילת מידע כוזב על איכות השירות שהוענק על ידי המגזר הציבורי בישראל במשך עשרות שנים. את הנקודה הזו כל אחד יכול להבהיר לעצמו כבר עכשיו, מספר שנים לאחר שכמה מהשירותים הציבוריים העיקריים בישראל הופרטו. כמה שילמת קודם? כמה אתה משלם עכשיו? ובעיקר, מה אתה מחבב יותר: את המענה הקולי של המוקדנית בחברה המופרטת שאין-לה-מושג-מה-אתה-רוצה, ולא, היא-לא-יודעת-איך-מגיעים-לממונה-עליה; או את ההמתנה לפקיד שותה-התה בממשלה, שכן ידע על מה אתה מדבר, וכן העביר אותך לממונה גם אם בקצב שלו.

צ'פרו-צ'פרו, רק אל תספרו לנו סיפורי אגדה

 
ניסיונו הטרי של האוצר להעביר כספים מציבור הביניים לאתם-כבר-יודעים-מי לגיטימי כמו כל צעד כלכלי אחר. מי אמר שצריך לדאוג דווקא לרווחת המעמד הבינוני? פעם פלורנס כהן מאשדוד, ופעם יבגני טרחוב מקיסריה. הבעיה מתחילה כשמנסים לפטם אותנו בסיפורי אגדה. תשמעו, הם מסבירים, לא סתם אנחנו פוגעים בקרנות ההשתלמות, זה למען הצמיחה.

על פי הודעת האוצר לעיתונות, מיום 11.6.08, צמצום הטבת המס לקרנות ההשתלמות יוסיף להכנסות האוצר 2.2 מיליארד שקל לשנה.  לא נחלוק על האומדן הזה. אך קצת מוזר לראות בתחשיב האוצר, כי הסכום של 2.2 מיליארד שקל נשאר קבוע בכל אחת מהשנים 2015-2009. איך יתכן שבמשק צומח, שבו היקף תשלומי השכר עולה, אומדן ההפרשה לקרנות ההשתלמות והטבת המס הנגזרת ממנה קופא על מקומו במשך שבע שנים?

אבל נעזוב לרגע את ההסתייגויות הקטנוניות, ונעבור לכסף הגדול. ביטול הפטור ממס על הפרשת המעביד לקרנות ההשתלמות נועד לממן חלקית הורדה במס חברות ובמס הכנסה על יחידים. היקף גביית מס החברות ב-2006 הסתכם בכ-32 מיליארד שקל. שיעור מס החברות  המרבי באותה שנה היה 31%  (על חלק מהחברות, למשל מפעלי תעשייה מאושרים, חל מס מופחת). כלומר, כל אחוז של מס חברות משמעו מיליארד שקל ויותר לשנה.

שיעורו המרבי של מס החברות אמור לרדת עכשיו עד ל-20% ב-2015. הוא יורד ככה בהתמדה מאז שנת 1986, בה עמד על – לא ייאמן – 61%. איבוד הגבייה השנתי בעקבות הפחתתו העקבית של מס החברות מסתכם אם כן ב-35 מיליארד שקל ב-2008 (שיעור מס של 27%).  כמה כבישים, כמה בתי-ספר, ואיזה העלאה בקצבאות הזקנה והנכות היה אפשר לממן בסכום הזה?

כדאי לדעת עוד שמסך ה-32 מיליארד שקל שנגבו במס חברות ב-2006, כרבע (8 מיליארד) נגבו במגזר הפיננסי. ונשאלת השאלה כיצד הויתור על מס מועיל לצמיחת מגזר זה? וכיצד צמיחתו – שיש המכנים אותה "התנפחותו" –  מועילה לצמיחת המשק. לא, אני לא אנטי-בנקים ואנטי-פיננסים, אני מכירה בנחיצותם. אני רק תוהה מה היה קורה אילו פחות כסף נותר בידי אותו מגזר – האם ייתכן שראשיו היו מתמתנים מעט בדרישות השכר שלהם? או שמא מנהליו היו נזהרים טיפה יותר במתן אשראי למשקיעי נדל"ן רבי השראה בקזחסטן?

אל אלה מצטרפת זווית ההסתכלות על מס ההכנסה. נניח, כעמדת האוצר, שהורדת המס בכל מדרגותיו רצויה ותתרום לצמיחה. מדוע היא חייבת להיעשות על חשבון ההטבה לקרנות ההשתלמות שמוגבלת בתקרת הכנסה (כ-16 אלף שקל לחודש לשכיר, וכ-18 אלף שקל לחודש לעצמאי), ולכן מטיבה בעיקר עם המעמד הבינוני. האוצר טוען ש-87.5% מהפטור לקרנות ההשתלמות מרוכז בשלושת העשירונים העליונים? טענה יפה, לאור העובדה ש-94% מגביית מס  ההכנסה מרוכזת שם. כך, שמן הסתם, ההטבה הגלומה ברפורמת מס ההכנסה תופנה עוד יותר לעשירונים אלה מאשר פטור קרנות ההשתלמות. כדאי גם לראות, שיותר מ-20% מגביית מס ההכנסה מקורה במאון העליון. הוא ייצא נשכר מאד מרפורמת המס, בעוד שהטבת קרנות ההשתלמות מדגדגת את תקציב הפיצוחים שלו.

ואם מאון עליון, חשוב לדעת שדרגת המס השולי הגבוהה ביותר  בישראל נעצרת בהכנסה חודשית של 37 אלף שקל. הכנסה כזו היא בערך ממוצע העשירון העליון בישראל. מעליה נפרש זנב ארוך של הכנסות עתק. על פי תחשיב ראשוני שערכתי, כל אחוז אחד של תוספת מס למאון העליון (שהכנסתו הממוצעת נאמדת בכ-90 אלף שקל לחודש ב-2006) יניב יותר מ-200 מיליון שקל לשנה לאוצר. האם באמת מוצדק להוריד את שיעור המס של המאון הזה ל-42% ב-2015? או שאולי, לאור השתוללות ההכנסות שם, כדאי דווקא להגדיר דרגת מס, נגיד 50%, להכנסות העולות על 100 אלף לחודש?

חכמי האוצר יפתחו כאן בסיפור האגדה: השארת יותר הכנסה נקייה בידי בעלי המשכורות הגבוהות, או הותרת רווחים בלתי מחולקים בדי החברות – אין תמריץ טוב ממנה לצמיחה. אלא שלאגדה הזו, כמו לכל סיפורי הנסיכים, אין כל סימוכין. העדויות בכלכלה, כמו בכל עלילות החיים הנפתלות,  הן תמיד אך ורק נסיבתיות.

בבדיקה הכי בסיסית של המשק הישראלי רואים ירידה במס חברות מ-61% ב-1986 ל-29% ב-2007 – מתנה שהיקפה השנתי נאמד ב-33 מיליארד שקל, והיקפה המצטבר כל אותן שנים מגיע למאות מיליארדי שקלים. מה קרה לצמיחת המשק בתקופה זו? שיעור גידולו השנתי הממוצע של התמ"ג לנפש צנח מ-3.8% בתקופת 1950-1986 ל-1.8% בתקופת 1986-2007.

נכון, נפילת הצמיחה איננה הוכחה חד-משמעית, כל כך הרבה דברים השתנו במשק בתקופת זו. אך גם המחשותיו של הקשר ההפוך – דהיינו, עדויות על האצת הצמיחה במדינות שעברו רפורמת מס – אינן טובות ממנה. אין כל הוכחה לכך שהורדת מס החברות תורמת לצמיחה. אין אפילו סימן לכך שויתור המס על ההכנסות הכי גבוהות דוחף את המוטבים להקמת מפעלים בערי הפיתוח. ואם כן, למה דחוף כל כך לרוני בר-און לגשת דווקא לקרנות ההשתלמות? שאלה טובה.