חמישים שנה. איך לא השתכנעו

זו, על פי התרשמותי, נקודת הפתיחה ליום העיון שהתקיים במשרדי קרן רוזה לוקסמבורג, בהשתתפות שלושה גופי מחקר מובילים: מרכז אדוה, מרכז מולד ו-SISO. חמישים שנה למלחמת ששת הימים, כמובן.

מרכז אדווה, המתמקד בשוויון וצדק חברתי, המחיש את האיוולת שבהנצחת המצב בניתוח יסודי וחכם כדרכו. נייר העבודה שלו, שנכתב על ידי ד"ר שלמה סבירסקי ו ד"ר נגה דגן-בוזגלו נקרא  "הכיבוש: מי משלם את המחיר". באדווה קובעים שכולנו, או רובנו המכריע משלמים. סבירסקי ודגן-בוזגלו מדגישים את שליטתן בחיינו של שתי קבוצות כוח: המאון העליון הכלכלי והמאון העליון המתנחלי-אידיאולוגי.

הם מראים בניתוחם כי כל אינתיפאדה, שהיא פועל יוצא של החזקתנו ביהודה ושומרון, גוררת אחריה נפילה בצמיחת המשק. הם מחדדים את הקשר הסיבתי בין משבר ראשית שנות האלפיים לצמצום תקציב הממשלה. חלק התקציב בתמ"ג שעמד על 44% בשנת 2001, צנח ל-35% בשנת 2016. כפועל יוצא, הוצאתה החברתית של ממשלת ישראל מגיעה היום לכ-16% מהתמ"ג לעומת כ-21% בממוצע OECD. אותן גזירות על החלשים דווקא היטיבו עם בעלי ההכנסות הגבוהות שמיסי ההכנסה ומיסי החברות שהם משלמים הופחתו. בעלי שכר חודשי של 25 אלף שקל ומעלה, זכו בתוספת נטו של 2,000 עד 5,000 שקל לחודש.

שאלה טובה היא אם האינתיפאדה השנייה, שהתנהלה בשנים 2000 עד 2005 היא המניע לקיצוצי התקציב, או שהיא ותחושת החירום שהיא השרתה, איפשרו את הקיצוצים. סילבן שלום, שר האוצר בחלקה הראשון של התקופה, אימץ את הקיצוצים בלית-ברירה, בלחץ אישים במגזר העיסקי. נתניהו, שמילא את התפקיד מראשית 2003 עד סוף 2005, הפך את "הממשלה הקטנה" למוטו של תפישתו הכלכלית.

דו"ח מרכז מולד ממשיך את קו החשיבה של דו"ח אדוה. תחת הכותרת "הביטחון הלאומי וההתנחלויות" מראה ד"ר אסף שרון כי ההתנחלויות לא תורמות לביטחון הלאומי. נהפוך הוא, בקרב בכירי מערכת הביטחון, ישנו קונסנסוס כמעט מוחלט על היותן של ההתנחלויות נטל ולא נכס. נוכחותם של כוחות הביטחון היא הנדרשת בשטחים, לא נוכחות אוכלוסיה אזרחית. אם כן, שואל מולד, "איך עשינו את זה לעצמנו".

פרופ' דניאל בר-טל מ-SISO מוסיף לדיון את הדגשת המחיר הפסיכולוגי-חברתי והפוליטי של החזקת שטחי יהודה ושומרון. מסקר שהוא ערך בספטמבר 2016, עולה כי 77% מכלל הציבור בישראל סבורים שהשליטה על פלשתינים בשטחי יהודה ושומרון פוגעת במידה כזו או אחרת במדינת ישראל. פירוט התחומים בהם הפגיעה ניכרת נע על פי הסקר מדמוקרטיה לאחדות העם, למעמד ישראל בקהילה הבין-לאומית, לכלכלה, ואפילו לתפקודו של צה"ל כצבא לוחם. כל אותם תחומים נפגעים על פי הערכת רובו המכריע של ציבור הנשאלים (בין 62% ל-93%).

השורה התחתונה, שעליה המשיכו לדון אחרי ההרצאות, היא איך זה שהמסר ההגיוני לא עובר. בכל חקירה מוצאים את מודעות הציבור לנזק הנגרם מישיבתנו בשטחים, אך התוצאה בבחירות לא עקבית עם המסקנה הלכאורה מובנת מאליה. הערה של בר-טל הובילה אותי למה שנראה כתשובה חלקית לשאלה. בר-טל הבליט מאד את הימנעותו משימוש בביטויים נושאי מסר ערכי או רגשי בסקריו. הוא, למשל, מדבר על שליטה בשטחי יהודה ושומרון, ולא בשטחים המוחזקים. אך, מנגד, הארגון שהוא עומד בראשו נקרא SISO – Save Israel Stop the Occupation, דהיינו, הצילו את ישראל, עיצרו את ההחזקה. כמה אנשים בישראל פתוחים למסר כזה, ועוד באנגלית, מארגון הנתמך על ידי תורמים שלא עושים כאן מילואים ולא מסתכנים כאן יום-יום? כמה אנשים בישראל מתייחסים בשוויון-נפש למילה "כיבוש" בכותרתו של מרכז אדוה.

"הכיבוש" עם רגשי האשמה שהוא מעורר. למה לא "המשך השליטה בשטחים" כמו בכותרת יום העיון. ובפרט, שהתחושה היא שערכים ומוסר לא שולחים אנשים לקלפי. כתבה יפה של רועי צ'יקי ארד  ב"הארץ" על הבחירות במפלגת העבודה חידדה לי את הנקודה הזו. וכך אומר המרואין שלו בקלפי: "למה האמנתי שהוא (טראמפ) ינצח? כי הוא מוצלח. איפה שהוא שם יד – הוא מנצח. גם גבאי". זו רוח התקופה. הערצת כוח ומנצחים. ובפוליטיקה ריאלית, אם רוצים לנצח, אין ברירה אלא להתחבר לרוח התקופה.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן**

השוטר הרע, השוטר הטוב, מהפכים

בפרבר שלי כל התנועה מתנקזת למעגל של ארבע יציאות. בפרבר שלי נתקעים בפקק נורא בין שבע וחצי לשמונה כל בוקר. קמו פרנסי היישוב והציבו במקום שוטרים מתנדבים.

להמשיך לקרוא

המהפך, ממשלה קטנה, תיאוריה ותירוצים

ממשלה קטנה כפזמון חוזר. ממשלה קטנה כהתחלה ותמצית של המהפך הניאו-ליברלי. ישנם עוד פרטים חשובים מלבדה, אבל אין פרט בתהליך הכלכלי המתרחש במדינת ישראל מאז שנות השבעים, שאינו קשור אליה.

להמשיך לקרוא

גבולות המדיניות המוניטרית

מה הקשר, תגידו לי מה הקשר. הקשר בכלכלה, הקשר במדעי החברה, הקשר בחיים בכלל. סוג של תשובה לשאלה הנצחית הזו ניתן בסדרת הודעות לעיתונות של בנק ישראל מה-13.5.2013.

שלוש ההודעות הקצרות מסבירות מדוע הופחתה הרבית ב-0.25 נקודות האחוז באותו יום, ולא במועדה הרגיל בסוף החודש. שלוש ההודעות הקצרות קושרות את הפחתת הרבית הלא-שגרתית לתחילת הפקת הגז ממאגר תמר.

להמשיך לקרוא

תקציב? עכשיו? (אפילו את תביני למה)

 
כשענקי הפיננסים קורסים ותחושת האימה מחלחלת פנימה, כל אחד מתכנס בפינתו ומנסה לגונן על עסקיו הצנועים. בימים כאלה, נדמה שאין דבר פחות רלוונטי מעיסוק אקדמי בתקציב הממשלה. אך האמת היא כי התקציב עומד להפוך לכוכב-על. זאת, לאחר שנדחק מהבמה על ידי אבות הקריסה ואמהותיה.

ליהמן ואחיו בעד ממשלה גדולה
 
אין להתרשם מדי מהמחווה של הממשל האמריקאי. הוא עזב את להמן ברדרס לגורלה כדי שאחרים יראו וייראו. מספר ימים קודם לכן, אותו ממשל חילץ את פאני ופרדי ונשטף בפטפטת הביקורתית הצפויה. ולכן, בסיפור התורן הנוכחי הוא מפגין את מיטב מסורת השוטר הרע האמריקאי. בסיפור הבא או זה שיבוא אחריו, הממשל שוב יבין שאין לו ברירה – את החינוך, הפיקוח והבקרה בשוקי הכספים היה צריך לעשות הרבה קודם. עכשיו היא עת החילוצים, וחילוצים עושים בעזרת משלם המסים.

מוזר, רק אתמול הם דרשו ממשלה קטנה    

ראשי המגזר הפיננסי לא מבקשים – הם תובעים – ורק אתמול הם תבעו ממשלה קטנה. להמן ואחיו שגשגו ופרחו בחגיגת ההפרטות-רכישות-מיזוגים שמתנהלת מאז סוף שנות ה-80. בחגיגה הזו אף אחד לא מביא כסף מהבית. כו-לם לוקחים אשראי וליהמן ואחיו סיפקו את הסחורה. ככל שההפרטות רבו יותר, והממשלות הלכו וקטנו, כך עסקי המימון של ליהמן ואחיו פרו ורבו.

ושיהיה ברור, ליהמן ואחיו לא מדפיסים כסף, הם משיגים אותו ממקור כלשהו ומשלמים עבורו רבית. ככל שהרבית נמוכה יותר, כך יותר פונים אליהם ורווחיהם הולכים ומשתבחים. הרבית במשק מושפעת מתקציב הממשלה. וכל מי שעקב בשני העשורים האחרונים אחרי הדיונים בכלכלת ישראל יכול להעיד עד כמה ראשי המגזר העסקי, ובמיוחד הפיננסי, לחצו לממשלה קטנה שלתפישתם מסייעת להחזקת רבית נמוכה.

כי בין התקציב לרבית מתקיים קשר מפותל

גירעון תקציבי וחוב של הממשלה דוחפים את הרבית כלפי מעלה. כי משמעותו של חוב היא הכורח בגיוס אשראי, ומי שרוצה למכור אג"ח לציבור נאלץ לפתות אותו ברבית כדאית. כלומר, מבחינת ליהמן ואחיו שמעוניינים בכסף זול לעסקיהם, רצוי תקציב ממשלה מאוזן, וברוב המקרים קל להשיגו בעזרת כיווץ ההוצאה הממשלתית.

יותר מזה, ליהמן ואחיו אוהבים תקציב קטן, כלומר, תקציב שתופש רק שיעור קטן מהתמ"ג. כי התקציב, במשמעותו העמוקה, הוא תחנת מעבר לכספי הציבור. מדלת אחת – נכנסים כספי המסים, מדלת שנייה – יוצאת ההוצאה הציבורית. הממשלה, בתווך, מחליטה מאיפה יבוא הכסף ולאן ילך. ולמה, חושבים ליהמן ואחיו, שאנחנו לא נהיה תחנת המעבר לכספי הציבור? נספר לכולם שאנחנו יותר יעילים מהממשלה, ההמונים יבואו ונגזור קופון יפה.

בישראל של שנות ה-2000 ישנו עוד פיתול בעלילה. הוזלת הרבית בשנים האחרונות התאפשרה גם בעזרת ערבויות הממשל האמריקאי. ערבותו של הממשל לחובותיה של ישראל מוזילה את הרבית שהממשלה והעסקים משלמים על אשראי ממקורות חוץ. ערבות זו הותנתה במדיניות ברוח צוותו של בוש: הפרטה, רפורמת מס המקטינה את הכנסות הממשלה והוצאותיה, והגבלת גידול הוצאות הממשלה.

אבל כאשר הכל מסתבך רוצים אותך- ממשלה  
 
ואז, מתברר לפתע שלא ההוצאה הביטחונית היא הבעיה. אמנם היא המואשמת הנצחית, אך חלקה מסך הוצאת התקציב ב-2008 עמד על כ-18%, כמו ב-1998. לצדה, ההוצאה האזרחית – התשלומים עבור חינוך, בריאות ועוד – תפשה גם היא 18% מסך ההוצאה. ההשקעה הממשלתית על תשתיות, שברובן הופרטו בשנים האחרונות, נגסה רק ב-4% מהתקציב. ומי לקח את השאר? החזר החובות שמהווה 32% מההוצאה ותשלומי ההעברה והתמיכות – 28%.

ככל שמצב שוקי הפיננסים בעולם יורע, ממשלת ישראל תידרש לשלם יותר עבור גיוס הכספים שלה והחוב יגדל. יש לשער שגם תשלומי ההעברה – שהם בעיקר קצבאות הביטוח הלאומי – יתפחו עם הידרדרות הצמיחה והתעסוקה. לסעיף התמיכות, מן הסתם, ייכנסו תשלומים לגופים עסקיים שייקלעו לקשיים. ובצד השני, הכנסות הממשלה ממסים יתכווצו בעקבות התכווצות הפעילות העסקית. אם כך יקרה, ושיעור מס החברות או מס ההכנסה על המאיון העליון לא יועלו, גירעון התקציב יתפח, והתשלומים להחזר החוב יגדלו.

כך, בסופו של דבר, ייסגר המעגל שהתחיל בתקציב קטן שבא לתת למגזר הפיננסי את המרחב שלו. מרחב הם קיבלו, אין מה להתלונן, ושכרון החמצן סחרר את שוקי הכספים. מי ישלם עכשיו? לא המגזר הפיננסי, הוא בצרות. שוב אותה גב' כהן, שוב בעלה מהמספרה, שוב החקלאים, שוב התעשיינים.