"אין סיבה לשריפות יער ענקיות, קטלניות ויקרות אלה בקליפורניה, מלבד ניהול גרוע של היערות. מיליארדי דולרים ניתנים כל שנה, וחיים רבים כל כך הולכים לאיבוד בגלל ניהול גרוע של היערות. תיקון עכשיו, או לא-עוד כספי הממשלת הפדרלית". כך, ברגישות אופיינית, הגיב נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, בציוצו הראשון על השריפה הנוראה בקליפורניה. ההרסנית ביותר בתולדותיה. נפגעים רבים בנפש, מאות אלפים פונו מבתיהם, נזק עצום לרכוש, וזה מה שהיה לנשיא לומר.
פאנל בחדשות השבוע כאן 11. דיון על מדיניות ישראל בסוגיית הכפר הדרוזי המותקף, חדר. מומחי ביטחון, ביניהם האלף במילואים יום טוב סמיה. סוגייה כבדה, ומה נחרת אצלי בזיכרון? קטיעת דבריו של סמיה שוב ושוב על ידי מנחי הפאנל. קטיעת טיעונו, האומר כי אין לממשלת ישראל אסטרטגיה לטיפול במשבר הגולן הסורי, אין לה אסטרטגיה בכלל.
את המהפך הניאו-ליברלי בישראל נוהגים לייחס לתוכנית ייצוב המשק של 1985. אמת, אז לראשונה הוא הוצג לציבור כמשנה סדורה. אך שורשיו נעוצים בתקופה מוקדמת יותר, הם מגיעים לראשית שנות השבעים.
זה, כמובן, צריך להיות המוטו של כל דיון מקצועי או פוליטי. וזה, כמובן, אינו המוטו ברוב המקרים. קל יותר לשכנע את המשוכנעים. הם לא מתווכחים. הם תמיד מחזקים אותך. והם לא תובעים ממך יידע או הבנה עמוקים מדי.
הכרת יתרונו של שכנוע המשוכנעים עומדת ביסודו של כל ז'רגון מקצועי או פוליטי. עם זאת, שימוש יתר בשיטה חותר תחת כל טקסט מקצועי או פוליטי. וכך, למרות שכתיבת מאמר קצר לקהל הרחב, בכוונה טהורה, היא המבחן העליון לשליטה מקצועית, רובם המכריע של המאמרים המקצועיים בעיתונות היום נחשבים לחסרי ערך. ובאופן דומה, גם מצעי המפלגות נתפשים היום כטקסט נלעג, אם מישהו בכלל מסתכל עליהם.
כשענקי הפיננסים קורסים ותחושת האימה מחלחלת פנימה, כל אחד מתכנס בפינתו ומנסה לגונן על עסקיו הצנועים. בימים כאלה, נדמה שאין דבר פחות רלוונטי מעיסוק אקדמי בתקציב הממשלה. אך האמת היא כי התקציב עומד להפוך לכוכב-על. זאת, לאחר שנדחק מהבמה על ידי אבות הקריסה ואמהותיה.
ליהמן ואחיו בעד ממשלה גדולה
אין להתרשם מדי מהמחווה של הממשל האמריקאי. הוא עזב את להמן ברדרס לגורלה כדי שאחרים יראו וייראו. מספר ימים קודם לכן, אותו ממשל חילץ את פאני ופרדי ונשטף בפטפטת הביקורתית הצפויה. ולכן, בסיפור התורן הנוכחי הוא מפגין את מיטב מסורת השוטר הרע האמריקאי. בסיפור הבא או זה שיבוא אחריו, הממשל שוב יבין שאין לו ברירה – את החינוך, הפיקוח והבקרה בשוקי הכספים היה צריך לעשות הרבה קודם. עכשיו היא עת החילוצים, וחילוצים עושים בעזרת משלם המסים.
מוזר, רק אתמול הם דרשו ממשלה קטנה
ראשי המגזר הפיננסי לא מבקשים – הם תובעים – ורק אתמול הם תבעו ממשלה קטנה. להמן ואחיו שגשגו ופרחו בחגיגת ההפרטות-רכישות-מיזוגים שמתנהלת מאז סוף שנות ה-80. בחגיגה הזו אף אחד לא מביא כסף מהבית. כו-לם לוקחים אשראי וליהמן ואחיו סיפקו את הסחורה. ככל שההפרטות רבו יותר, והממשלות הלכו וקטנו, כך עסקי המימון של ליהמן ואחיו פרו ורבו.
ושיהיה ברור, ליהמן ואחיו לא מדפיסים כסף, הם משיגים אותו ממקור כלשהו ומשלמים עבורו רבית. ככל שהרבית נמוכה יותר, כך יותר פונים אליהם ורווחיהם הולכים ומשתבחים. הרבית במשק מושפעת מתקציב הממשלה. וכל מי שעקב בשני העשורים האחרונים אחרי הדיונים בכלכלת ישראל יכול להעיד עד כמה ראשי המגזר העסקי, ובמיוחד הפיננסי, לחצו לממשלה קטנה שלתפישתם מסייעת להחזקת רבית נמוכה.
כי בין התקציב לרבית מתקיים קשר מפותל
גירעון תקציבי וחוב של הממשלה דוחפים את הרבית כלפי מעלה. כי משמעותו של חוב היא הכורח בגיוס אשראי, ומי שרוצה למכור אג"ח לציבור נאלץ לפתות אותו ברבית כדאית. כלומר, מבחינת ליהמן ואחיו שמעוניינים בכסף זול לעסקיהם, רצוי תקציב ממשלה מאוזן, וברוב המקרים קל להשיגו בעזרת כיווץ ההוצאה הממשלתית.
יותר מזה, ליהמן ואחיו אוהבים תקציב קטן, כלומר, תקציב שתופש רק שיעור קטן מהתמ"ג. כי התקציב, במשמעותו העמוקה, הוא תחנת מעבר לכספי הציבור. מדלת אחת – נכנסים כספי המסים, מדלת שנייה – יוצאת ההוצאה הציבורית. הממשלה, בתווך, מחליטה מאיפה יבוא הכסף ולאן ילך. ולמה, חושבים ליהמן ואחיו, שאנחנו לא נהיה תחנת המעבר לכספי הציבור? נספר לכולם שאנחנו יותר יעילים מהממשלה, ההמונים יבואו ונגזור קופון יפה.
בישראל של שנות ה-2000 ישנו עוד פיתול בעלילה. הוזלת הרבית בשנים האחרונות התאפשרה גם בעזרת ערבויות הממשל האמריקאי. ערבותו של הממשל לחובותיה של ישראל מוזילה את הרבית שהממשלה והעסקים משלמים על אשראי ממקורות חוץ. ערבות זו הותנתה במדיניות ברוח צוותו של בוש: הפרטה, רפורמת מס המקטינה את הכנסות הממשלה והוצאותיה, והגבלת גידול הוצאות הממשלה.
אבל כאשר הכל מסתבך רוצים אותך- ממשלה
ואז, מתברר לפתע שלא ההוצאה הביטחונית היא הבעיה. אמנם היא המואשמת הנצחית, אך חלקה מסך הוצאת התקציב ב-2008 עמד על כ-18%, כמו ב-1998. לצדה, ההוצאה האזרחית – התשלומים עבור חינוך, בריאות ועוד – תפשה גם היא 18% מסך ההוצאה. ההשקעה הממשלתית על תשתיות, שברובן הופרטו בשנים האחרונות, נגסה רק ב-4% מהתקציב. ומי לקח את השאר? החזר החובות שמהווה 32% מההוצאה ותשלומי ההעברה והתמיכות – 28%.
ככל שמצב שוקי הפיננסים בעולם יורע, ממשלת ישראל תידרש לשלם יותר עבור גיוס הכספים שלה והחוב יגדל. יש לשער שגם תשלומי ההעברה – שהם בעיקר קצבאות הביטוח הלאומי – יתפחו עם הידרדרות הצמיחה והתעסוקה. לסעיף התמיכות, מן הסתם, ייכנסו תשלומים לגופים עסקיים שייקלעו לקשיים. ובצד השני, הכנסות הממשלה ממסים יתכווצו בעקבות התכווצות הפעילות העסקית. אם כך יקרה, ושיעור מס החברות או מס ההכנסה על המאיון העליון לא יועלו, גירעון התקציב יתפח, והתשלומים להחזר החוב יגדלו.
כך, בסופו של דבר, ייסגר המעגל שהתחיל בתקציב קטן שבא לתת למגזר הפיננסי את המרחב שלו. מרחב הם קיבלו, אין מה להתלונן, ושכרון החמצן סחרר את שוקי הכספים. מי ישלם עכשיו? לא המגזר הפיננסי, הוא בצרות. שוב אותה גב' כהן, שוב בעלה מהמספרה, שוב החקלאים, שוב התעשיינים.
עידן השוק החופשי 