בשבוע שעבר, ובהזדמנות קודמת, הבעתי את ספקותיי לגבי התיזה של הרס מכוון במגזר היצרני – ובמיוחד הקיבוצי והמושבי – בתוכנית ייצוב המשק של 1985. זה היה בעקבות קריאה בספרו של מיכאל ברונו על התוכנית, שבו הוא מכחיש כל כוונה כזו. נזכרתי גם בפגישה של הנהלת משרדי, משרד התעשייה והמסחר, עם הנהלת בנק ישראל בראשות ברונו. היא התקיימה ביזמתם ב-1988, בעקבות דו"חות שפרסמנו מראשית 1987 על משבר התעשייה. ברונו היה אמפתי לעמדתנו.
הטקסט המובא בהמשך נכתב בימים אחרים ובמצב-רוח אחר. הוא בכל-זאת מתקשר לעכשיו, דרך מה שמגדיר את המונח "חיים ביחד". ומה שמגדיר – מההיבט הטכני הוא אסטרטגיה לאומית, מההיבט המהותי הוא ערכים משותפים. ללא ערכים משותפים, אפשר אוליי לעשות, אבל אי-אפשר לדבר.
בראשית השבוע שעבר, מלאו ארבעה-עשר חודשים מיום הודעת בנק ישראל על חידוש רכישת המטבע החוץ הסדירה שלו. הבנק כבר התערב בשוק המט"ח בעבר, אבל באוגוסט 2009 הוא הכריז על עצירת רכישותיו הקבועות. במאי שעבר הוא חזר לאותה שיטה, לכאורה כדי לקזז את השפעת מכירת הגז על שער החליפין של השקל – ייסוף השקל עקב כניסה מורחבת פנימה של מטבע זר.
עידן השוק החופשי 