תגית: מודלים בכלכלה

כביש מספר 1 והדלאי למה

תודו שזו כותרת גאונית. אבל אני מעכתי את הדף שעליו היא נכתבה. מעכתי, כי לא זכרתי את ההמשך. ואז, בזמן תליית גרביים על החבל – עיסוק מדידטיבי מומלץ תמיד – נדדו מחשבותיי למייל הראשון של הבוקר, מייל מחברים שביקרו אצלנו במוצאי שבת. הם דיווחו כי שלומם טוב, למרות שנתקעו שעות בתאונה בדרכם חזרה למרכז הארץ.

להמשיך לקרוא

בשם הספקות, בשם החיים בכלכלה

סיכום כהונתו של בן ברננקי, בהרלד טריביון מה-25-24 לאוגוסט, מביא את הסיפור הבא. ברננקי הביישן זכה בתפקידו בעקבות פגישה עם ג'ורג' בוש, שבה ענה על שאלות הנשיא באופן הזה: "אנחנו לא באמת יודעים, אבל, הנה, באופן זה אני חושב על הסוגייה". שמונה שנים מאוחר יותר נגידותו של ברננקי מסוכמת בכותרת הבאה: "נגיד 'פד' נועז, מחושל על ידי המשבר".

ברננקי, העומד לפרוש בראשית השנה הבאה, ללא-ספק מילא את תפקידו בכבוד. הפרופסור לכלכלה, שטיפח באקדמיה מודלים מקצועיים חד-משמעיים, לא היסס לשנות את תפישותיו במהלך המשבר. תגובתו הנבונה והפרגמטית סייעה לארה"ב לרדת משיעור אבטלה של 10% בסוף 2009 לשיעור אבטלה של כ-7.5% בחודשים האחרונים.

להמשיך לקרוא

מה לסיפורי קנטברי ולכלכלה

לא הרבה, חוץ ממוחה המפותל של כותבת שורות אלה. "סיפורי קנטרברי", ספרו הקלאסי של ג'פרי צ'וסר, נכתב במתכונת ספר שירה מחורז במאה ה-14. הוא עובד לפרוזה לאחרונה, על ידי הסופר הבריטי פיטר אקרויד, כדי להתאימו לקוראי הזמן הזה. גירסתו העברית, בתרגומו היפה של המשורר מאיר ויזלטיר, יצאה לאור השנה בהוצאת "אחוזת בית".

זהו סיפורה של קבוצת צליינים, העולה לרגל לקנטרברי, "לקברו של הקדוש הצדיק המבורך תומס". לילה לפני הגיעם ליעדם, הם לנים בפונדק ומתוודעים האחד לשני. בעל הפונדק, אדם מקסים לדעת כולם, מתיישב אל שולחנם, וחושב איתם כיצד יוכלו להעביר את זמן המסע בנעימים. "סיפורים מקצרים מסעות" הוא קובע, ומציע לבני החבורה לערוך רשימת תורנות לסיפור סיפורים. בני החבורה מקבלים את דעתו, ומבקשים ממנו להתמנות למנהל מסעם "האיש שייטיב לשפוט טוב מכולנו את טיב הסיפורים".

להמשיך לקרוא

כלכלה ישראלית. בניגוד לכלכלת ישראל

אם תשאלו אותי, וכבר שאלו, מהו השינוי שאליו אני מייחלת בכלכלה, אומר זאת כך: מכלכלת ישראל לכלכלה ישראלית. ובמילים ברורות יותר, מכלכלה שמקום מושבה בישראל לכלכלה שהיא ישראלית במהותה.

 

האם ההבחנה הזו אומרת משהו? מדע הכלכלה הוא לכאורה מדע אוניברסלי. הוא אמור להקיף כל התנהגות אנושית. וזו בעצם בעיתו של המודל: הכללותיו נשענות על הנחות יסוד מרחיקות לכת. לכן הוא לעולם לא יכיל במדויק כל מקרה פרטי. כי במציאות כל מקרה לגופו, כל מקרה והייחוד שלו.

 

כבודו של המודל במקומו מונח. הוא משמש כאמת מידה חד-משמעית שאתה מתעמתים: יש מודל-סרגל, ויש עובדות בשטח שלא תמיד מתיישרות אתו. יש ערכים שלעתים קרובות מתנגשים אתו. העימותים וההתנגשויות מחזקים את ההכרה בחשיבותו של המודל כמכשיר לבדיקה עצמית, אך מאידך מחדדים את המודעות למגבלותיו.

 

מודל היסוד של הכלכלה הוא מודל התחרות המשוכללת – מודל שעיקרו תחרות בין מוכרים רבים ובין קונים רבים. למודל עוד הנחות חשובות אחרות, וכולן, בתמצית, באות להקנות לשוק נופך של מוסד דמוקרטי, מוסד שבו גופים שווים זה לזה בכוחם מתחרים זה עם זה בתנאים שווים. במציאות כפי שכולנו יודעים אין זה כך: גופים גדולים שולטים בתחומי פעילות חשובים ברוב המשקים, ומדינות חזקות מכתיבות את התנאים למדינות חלשות.

 

ובכל זאת, תבניתו היישומית של מודל התחרות המשוכללת, שהיא המודל הניאו-ליברלי, הפכה לפרקטיקה הדומיננטית של 30 השנה האחרונות. סיסמתה בשטח היא הדה-רגולציה: צמצום מעורבותה של הממשלה בכלכלה. הדה-רגולציה כלפי פנים מתבטאת בכמה שפחות הכוונה ובקרה ממשלתית על מבנה המשק, על כוחם של הגופים הגדולים בו, ועל מניפולציה בשוקיו השונים. הדה-רגולציה כלפי חוץ היא הגלובליזציה.

 

שתי פניה של הדה-רגולציה, כלפי פנים וכלפי חוץ, והשלכותיהן, זוכות עכשיו לתשומת לב מיוחדת בעקבות המשבר הכלכלי. ומה שמתחדד במיוחד הוא האי-מוחלטות ביישום המודל גם בשיא פריחתו. וול-סטריט לא תפקדה ללא-רגולציה, אלא בנוכחות רגולציה מעלימת-עין. עסקות מכירה חשובות של נכסים אסטרטגיים באירופה, ואפילו בארה"ב, מעולם לא התבצעו בחופש מוחלט, אלא תחת עינן הפקוחה של הממשלות שדאגו להבטיח את האינטרסים הלאומיים. היבוא לארה"ב ולאיחוד האירופי אף פעם לא היה חופשי לגמרי, וכעת הוא הופך להיות יותר ויותר מוגבל באישור ארגון הסחר הבינלאומי או הודות לשתיקתו. קביעת שערי המטבעות הבינלאומיים אמנם נעשית בשוק, אך תוך תשומת לב מרובה של הממשלות, הכוונתן והתערבותן.

 

בחישתן הלא-מעטה של רוב הממשלות בכלכלתן מעוררת שאלות לגבי תפקידה של הממשלה בישראל. כי הנה מה שקרה בישראל מאז שנות ה-70, ובמיוחד מאז תוכנית ייצוב המשק, הוא בדיוק ההיפך מזה. בישראל חותרים בשקידה רבה ליישום המודל הניאו-ליברלי כפי שהוא מוצע בפטרונות למדינות המתפתחות על ידי הארגונים הבינלאומיים, אך לא מיושם בשום מדינה שמכבדת את עצמה. ועכשיו, כששאלות היסוד של המודל עומדות למבחן בכל מקום, האם לא הגיע הזמן לתהות על היישום האדוק הזה אצלנו?

 

כי הפרקטיקה הכלכלית של המדינות המנהיגות, בניגוד לרטוריקה היפה שלהן, אומרת: אכן, יש מודל חשוב ויש הסכמים בינלאומיים מחייבים, אך הם רק מסגרת לבחינה עצמית ולדיונים בין מדינות. כשפפסי-קולה רצתה לרכוש את מפעל דנונה בצרפת, ממשלת צרפת חסמה אותה מאחרי הקלעים. מה, יוגורט הוא רכיב בתעשיית הגרעין הצרפתית? לא ידענו. אבל משיקולים כאלה ואחרים ממשלת צרפת חפצה ביקרו. ממשלת ארה"ב הדפה ניסיונות זרים להשתלטות על נמלים במדינתה. ארה"ב והאיחוד האירופי לחצו על ארגון הסחר הבינלאומי, שהתיר להן הטלת מכסות יבוא בטקסטיל ב-2005. ארה"ב והאיחוד האירופי מתגוששים ביניהם מדי יום על חופש היבוא, ועל סבסוד סותר הסכמים בינלאומיים במפעלי הייצוא שלהם. שני הגושים ביחד לא מרפים מסחר החוץ הסיני וממדיניותה של סין ביחס ליואן.

 

יישומו הייחודי של המודל הכלכלי המרכזי בכל מקום אינו נובע משרירות לב. הוא מייצג שיקולים ערכיים, פוליטיים ואסטרטגיים. ברוב המדינות המפותחות מיחסים היום חשיבות לתעסוקה מלאה, אולי לא כמו בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אבל בכל זאת. לכן הדרישה למכסות יבוא בענף הטקסטיל מצד האיחוד האירופי, והמכסים שהוא מטיל על יבוא נעליים ממדינות המזרח הרחוק. מנימוק דומה ואולי גם במטרה לקדם את ההיי-טק, או משיקול אסטרטגי-בטחוני, תומכים האיחוד האירופי וארה"ב כל אחד בתעשיית המטוסים שלו, ומתכתשים ביניהם על התמיכה שאינה מותרת על פי ההסכמים הבינלאומיים. בתחום שערי המטבע, המדינות הגדולות בעלות המטבעות החזקים דואגות לויסות תנודותיהם למען הבטחת עודף ייצוא, תעסוקה מלאה, ויציבות מחירים.

    

ועוד לא דיברנו על מדיניות הפנים. קריסת המגזר הפיננסי בארה"ב ובמדינות אחרות חייבה את הממשלות להזרים אליו הון עתק. מה שגרר גירעונות תקציביים חריגים בניגוד לכללי המשחק הניאו-ליברליים. אי הסדרים הכספיים שהתגלו בעקבות המשבר מקימים עכשיו מחדש את הרגולציה במדינות המתועשות. במצב הדחיפות הקיים כבר ניתן לראות איך התיקונים בכלכלה מיושמים בכל מדינה באופן אחר, ואיך נסדקת התבנית הניאו-ליברלית האחידה.

 

ההיערכות העולמית החדשה היא הזדמנות לבחינה מחדש של הכלכלה בישראל. זו ההזדמנות לניסוחה של "כלכלה ישראלית".

 

כלכלה ישראלית צריכה לדון בערכי היסוד של המדינה: תעסוקה מלאה? מאז שנות ה-70 לא התקיים דיון על שיעור האבטלה שהציבור בישראל מוכן לסבול.

 

כלכלה ישראלית צריכה ללמוד היטב את העובדות והפרטים הייחודיים לכאן. מהו משק קטן? איזה אילוצים משיתים התנאים המדיניים והביטחוניים? מהי השפעתה של קליטת העלייה על הכלכלה והחברה בישראל? עצוב לומר, אבל קורס "כלכלת ישראל" הוא קורס בחירה נידח בלימודי התואר הראשון באוניברסיטאות ובמכללות. יותר מזה, רוב המחלקות הכלכליות במשרדי הממשלה חוסלו ומתחסלות בהדרגה מאז שנות ה-80. אולי משום כך לא מדברים בישראל על קליטת עלייה, כאילו שגל העלייה של שנות ה-90 נבלע מבלי להותיר את רישומו.

 

כלכלה ישראלית, פירושה, עימות בין הערכים והעובדות שיימצאו בישראל לערכים האוניברסאליים. מתוך כך יקום מודל ישראלי דומה למודלים המתגבשים עכשיו בכל מדינה ומדינה, אך בעל תכונות מובחנות משלו.        

תנו כבוד לעובדות ולסטטיסטיקה

 
פוסט קצר של ד"ר יוסי לוי ב'נסיכת המדעים' מוכתר בכותרת 'סטטיסטיקה זה סקסי'. בפוסט מובאים דבריו של האל וריאן, פרופסור למדעי המידע, עסקים וכלכלה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, וכלכלנה הראשי של חברת גוגל. אלה  התפרסמו בראיון שנתן וריאן בתחילת השנה לכתב העת של חברת הייעוץ מקינזי.

"אני חוזר ואומר: המשרה הסקסית בעשר השנים הבאות תהיה סטטיסטיקאי". וריאן מפרט בהמשך: "היכולות לקחת נתונים, להבין אותם, לעבד אותם, לתת להם ערך, להציג אותם, לתקשר אותם – יהיו כישורים בעלי חשיבות עצומה בעשורים הקרובים, לא רק ברמה המקצועית, אלא גם ברמה החינוכית מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה. הנתונים זמינים לכולנו באופן חופשי. היתרון נמצא ביכולת להבין את הנתונים ואת ערכם".

לוי מעיד כי דבריו של וריאן אינם מחדשים לו מאומה. בהרצאה שלוי נתן לפני כשנתיים וחצי, ביום העיון של האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה, שם כמוטו את ניסוחו של סופר המדע הבדיוני ה.ג.וולס: "חשיבה סטטיסטית תהיה בעתיד הכרחית לאזרחות יעילה כמו היכולת לקרוא ולכתוב".

המקצוע היבש הזה, סטטיסטיקה, הופך להיות אקטואלי עכשיו בעקבות התחושה המשותפת לרבים, כי בחזית ניתוח שוק ההון והבורסה בשני העשורים האחרונים עמד כ-אילו מידע ולא מידע. אוסף של מודלים מורכבים, שאיש וגם לא מעצביהם לא ירד לגמרי לסוף דעתם. זאת, במקום לוחות פשוטים של מספרים, שלעתים קרובות הם מאירי עיניים. כאן חייבים לסייג ולומר שלא כל לוח פשוט מאיר עיניים. סקרים פוליטיים מסוימים ממחישים את ההיפך מזה. תנאי הכרחי לקבלת לוח מאיר עיניים הוא מידה מסוימת של תום לב באיסוף הנתונים ובעריכתם.

אבל תום לב כמו גם כבוד לסטטיסטיקה פשוטה ולעובדות אינם עניינים נפוצים בשני העשורים האחרונים. היעדרם מתבטא באופן שבו התקשורת מציגה כל עניין, ובוודאי שהוא קשור לשאיפתם הידועה של תאגידים מסוימים ופוליטיקאים מסוימים לרדד כל דיון בכל דרך אפשרית.

דוגמא יפה היא עניין המע"מ שכיכב בתקשורת לקראת אישור תקציב 2010-2009. דיבורים אינסופיים על מס פרוגרסיבי ומס רגרסיבי, על הצדק ואי-הצדק שבהטלת מע"מ כזה או אחר. אך בשום מקום לא נראתה סקירה פשוטה של שיעורי המע"מ בישראל לאורך השנים. בימים אלה, לצורך מאמר שאני מכינה, נברתי קצת בנתונים וגיליתי את העובדות הבאות: המע"מ בישראל, בשיעור של 8%, הושת לראשונה ביולי 76. בנובמבר 77 הועלה שיעורו ל-12%, וביולי 82 הוא הוקפץ ל-15%. מאז ועד היום הוא נע בין 15% ל-18%. מינואר 1993 ועד ליוני 2002 הוא ישב על 17%. העלאתו ביוני ל-18% נועדה לפתור קשיי תקציב זמניים. ממארס 2004 ועד יולי 2006 הוא הורד במדרגות ל-15.5%. ביולי האחרון, הוא שוב הועלה ל-16.5%.

סדרת הנתונים שלעיל נותנת היבט שונה ומורכב יותר לויכוח על המע"מ. ראשית, המע"מ הכללי, שיעורו גם עכשיו  נמוך מזה שהיה בתקופת 2004-1991 – 17% ו-18%. מכאן שההתעקשות על הטלת מע"מ ירקות ופירות לא שיקפה מלכתחילה אילוץ תקציבי. ניתן היה לסתום את חור התקציב בעזרת העלאה מזערית של המע"מ הכללי. כל אחוז של המע"מ על עוסקים ומוסדות כספיים, ששיעורו בשנת 2007 היה כ-15.5%, הניב באותה שנה כ-3.5 מיליארד שקל. כלומר, את הסכום שרצו להשלים בעזרת הטלת מע"מ הירקות והפירות (2-1.5 מיליארד שקל לכל היותר) ניתן היה להשיג בהעלאת מע"מ כללי של מחצית האחוז.
 
ניסיונו של שר האוצר להטיל מע"מ על ירקות ופירות משקף, כך נראה, בחירה עקרונית שלו ולא היעדר אלטרנטיבה. הבחנה זו אינה עונה על השאלה איזה מע"מ היה צריך להעלות, אם בכלל. אך היא וההיסטוריה של המע"מ מקנים לדיון פרספקטיבה של תקופה ושל נסיבות.

30 שנות מקרו-כלכלה – חוסר תועלת מרהיב?

 
הנה מה שאומרים מומחים ידועי-שם על המקרו-כלכלה של 30 השנה האחרונות. חתן פרס נובל, פול קרוגמן, מכנה אותה "חסרת תועלת באופן מרהיב במיטבה, ומזיקה בהחלט במירעה". פרופ' וילם בויטר מבית הספר הלונדוני לכלכלה (LSE) קורא לה "בזבוז זמן יקר".

מקרו-כלכלה הוא אותו תחום שעוסק בכלכלה בגדול. זה התחום שמנסה להסביר את נפילת התוצר ברחבי העולם המתועש בתקופה האחרונה, ואת הדרכים לקימומו. זה התחום שהמליץ על הפחתת הרבית כמעט לאפס בכל המדינות המתועשות, ושואל עכשיו מדוע היא לא יוצרת מקומות עבודה חדשים. מאמר יפה ב'אקונומיסט' של ה-24-18 ליולי 2009, מנסה לסכם את העמדות המקרו-כלכליות השונות, ולענות על השאלה מה הפך את המקרו-כלכלה ללא-רלוונטית במשך 30 שנה.

אין טעם ליגע את הקוראים בכל פרטי הדיון המלומד. אבל ניתן לומר שתחושת הלאות המבוטאת בו משותפת לכלכלנים רבים. זו אינה תחושת לאות מהמקרו-כלכלה בכלל – תחום מרתק למתעמקים בו – אלא מהתגלמותה בזרם המרכזי של 30 השנה האחרונות.

שני קווים עיקריים מאפיינים את דגם המקרו-כלכלה הזה, שיש המכנים אותו ניאו-ליברלי. האחד, אמונה עיוורת במנגנון השוק. השני, שימוש מכניסטי במודלים מתמטיים וסטטיסטיים פשטניים. וכדאי להבהיר כבר בהתחלה: על קיומם של כוחות שוק ועל התועלת הגלומה בניצולם המושכל, הרוב המכריע של הכלכלנים לא יערער גם כעת. לא חשוב אם זה השוק לתפוחי אדמה או השוק לרואי חשבון, עצם העמדת המוצר או השירות למבחן ביקוש-היצע-קביעת מחיר נחשבת על ידי רוב הכלכלנים למקור מידע רב-ערך.

הויכוח נסוב על הפרשנות: האם זה המידע הבלעדי – המידע האחד והיחיד? התשובה היא כן רק אם התחרות היא מושלמת. אבל תחרות מושלמת – תחרות המתקיימת בין קונים רבים ובין מוכרים רבים, כך שאף לא אחד מהם לבדו יכול להשפיע באופן משמעותי על המחיר; תחרות שיש בה מידע מלא לכל המשתתפים בה – היא אירוע נדיר יותר מ-15 מעלות בצל בצהרי יום ה-30 ביולי בישראל.

מהי, אם כן, תקפותם של אותם מודלים רבים שהתבססו על הנחת התחרות המושלמת ב-30 השנה האחרונות וחרצו גורלות על פיה? גם המודלים של תחרות לא-מושלמת שצצו לצדם יפים באותה מידה. בשטח, כל מצב הוא אחד ויחיד. כל מצב מבקש תיאור נפרד וטיפול נפרד.

לשם המחשה, נשווה לרגע את התחרות בין שלושת הבנקים הגדולים בישראל לתחרות בין שלושת ערוצי הטלוויזיה או לתחרות בין שלוש רשתות המזון המובילות, ולתחרות בין שלושת יצרני החומוס לאכסון מתמשך. האם חשיבותו של המוצר או השירות לציבור זהה בארבעת המגזרים? האם הפסקת פעולתו של גוף אחד משלושת הגופים הפעילים בכל מגזר תשפיע באופן דומה על הכלכלה? האם שכר המנהלים צריך להיות זהה בארבעת התחומים? האם מידת פיקוחה והתערבותה של המדינה בענף החומוס צריכה לדמות לאלה שבענף הבנקים? אם תשובתכם, כמו תשובתי, היא לא ולא ולא, גם אתם תגלו ספקנות כלפי מודלים מכלילים כמו אלה שהנהיגו את החשיבה ואת הסקת המסקנות בכלכלה עד לאחרונה.

סטייתה של הכלכלה מדרך המלך מובהרת היטב בימים אלה של משבר כלכלי. טהרני השוק, אלה שסבורים כי הממשלה צריכה להתערב כמה שפחות, הובילו את התגובה המוניטרית למשבר, דהינו, הורדת רבית הבנק המרכזי כמעט עד לאפס – ברחבי העולם המתועש. והנה, מה שבינתיים קורה הוא ניפוח מחודש של בועות הבורסה והנדל"ן, ומעט מאד השפעה על התהליך ארוך הטווח של צמיחה ותעסוקה.

במאמר מוסגר, ניתן לתהות מדוע הורדת הרבית המוניטרית אינה נחשבת להתערבות של הרשויות. יותר מזה, בנקים מרכזיים רבים ובכללם בנק ישראל רוכשים אגרות חוב כדי ללחוץ עוד יותר להורדת רבית הבנקים המסחריים, זו אינה התערבות? בנק ישראל גם רוכש יום-יום מטבע זר כדי לשמור על שער חליפין גבוה של השקל, איך זה מתיישב עם אמונה פאנאטית במושלמות השוק?

אבל זה מאמר מוסגר. העיקר הוא שמנגד נשמעים יותר ויותר קולות הקוראים להתערבות הממשלה דרך התקציב. משמע, התערבות על פי עקרונות תורתו של קיינס שנדחקו לשולי הפרקטיקה הכלכלית מאז שנות ה-70. אך גם אם מאמצים את תורת קיינס, לא נותר היום בממשלות או באקדמיה יידע חי כדי לממשה באופן הראוי. בסקירת האקונומיסט המובאת לעיל, מוזכר פרופ' קרוגמן כמי שבדק ומצא שרק חמישה מאמרים מתוך ה-7,000 שפורסמו על ידי הלשכה הלאומית למחקר כלכלי בארה"ב (NBER) בשנים 2000-1985 שמו את המדיניות התקציבית בכותרתם או בתקציר שלהם. נראה, שעל כן, בגלל חוסר מוכנות, ממשלת ארה"ב הזרימה הון עתק מאז פרוץ המשבר לרכישת מוסדות פיננסיים ומפעלי רכב ולתמיכה בהם. ומנגד, היא לא הציגה לציבור קו מנחה, היא מכבה שריפות.

כדאי עוד לומר שקיינס עצמו לא תרם לעידון דפוסי המחשבה הנוגעים לשימוש בתקציב הממשלה. מבחינתו, כל הוצאה עשויה להועיל ולו בלבד שישפכו כסף בזמן שפל. פיתוח האמצעים להתערבות ממשלתית נכונה התרחש במהלך ארבעים השנה שלאחר פרסום 'התיאוריה הכללית' של קיינס – מאמצע שנות ה-30 לאמצע שנות ה-70. אז, עם שגשוג האמונה ביכולתה של הממשלה להנהיג, פותחו תחומי הידע המסייעים להנהגתה.

ראש וראשון להם הוא התכנון הכלכלי שמציב יעדים, ובודק כיצד לממש אותם נכון. בהשראתו, עוצבו כלי תמיכה כספיים כגון מענקי השקעות הון או אשראי מסובסד לייצוא. לצדם, הוקדשה תשומת לב רבה לניהול שער החליפין, ובימים אלה של ייסוף בלתי-נשלט שוב רבים בציבור תוהים אם הממשלה אינה צריכה לחזור ולתת את דעתה על ה"שוק" שבו שער החליפין נקבע. מתכנני הממשלה למדו את מבנה המשק, והיכרותם עם כיווני צמיחתו תרמה לביצור התמיכה הממשלתית בחינוך על כל דרגיו.

כל מצבור הידע העצום הזה שרק מעט ממנו פורט לעיל נגוז מאז שנות ה-70. ולכן הממשלות ברחבי העולם המתועש, כמו גם בישראל, מגלות היעדר מיומנות ואי-ביטחון בטיפולן במשבר. לכן באקונומיסט ובדיונים רבים אחרים שוב חוזרים לנקודת ההתחלה – קיינס ומשבר שנות ה-30. כאילו לא למדנו מאז דבר.

שירת העשבים בבוטניקה ובכלכלה

 
ספר ציוריו של שמואל חרובי רבץ אצלנו שבוע תמים על שולחן הקפה בסלון עד שלקחתי אותו לידיי. חברים הביאו אותו ליום הולדתו של בעלי. הספר "שירת העשבים" יצא ב-2006 כספר נלווה לתערוכה בשם זה במוזיאון ישראל. את ציורי חרובי אני מכירה ואוהבת מאז ילדותי. אבל האוסף המיוחד שבספר מתעלה מעל כל מה שראיתי עד כה. איורים יפהפיים, מדויקים להפליא, של צמחי ארץ-ישראל.

סיפור חייו המרגש של חרובי מתואר בשלושת פרקי ההקדמה מאת תמר מנור-פרידמן, אריאל הירשפלד ונגה הראובני. חרובי, מצייריה הראשונים של הציונות בארץ-ישראל, נקרא למלאכת התיעוד ב-1923 על ידי אפרים וחנה הראובני. שניהם, חוקרי טבע שהקדישו את חייהם לאיסוף צמחי ארץ-ישראל הגדרתם, שימורם והצגתם בדרכים שונות. בנם וממשיך דרכם הוא נגה הראובני, מקים שמורת הטבע הלאומית בנאות קדומים. ציוריו של חרובי הוזמנו על ידי זוג הראובנים ל"אוצר צמחי ארץ ישראל" – אנציקלופדיה בוטנית שעל חיבורה שקדו, אך משום-מה לא הוציאו לאור.

בפרקי הרקע לציורים נפרש עולם רחב של ציירות בוטנית-רומנטית שחלפה מן העולם. לא בגלל נחיתותה האמנותית, נהפוך הוא. אלא בגלל היותה כרוכה בשילוב שאינו מקובל בעולם החומרני שבו אנו חיים, כפי שנכתב בהקדמתה של מנור-פרידמן: "אמונה תמימה ואוטופית באחדות העולם: אחדות הטבע ורוח האדם, המדע והאמנות, הרעיון הציוני והדבקות הדתית, המיתוס המקראי והמסורת העממית-פלשתינית".

את ההקשר שבו ציורו של חרובי היה אפשרי ואף מוערך משלים אריאל הירשפלד בפרק שלו. הוא חוזר אחורנית להיסטוריה של הציור הבוטני, שנולד יחד עם הבוטניקה המדעית עוד בתקופת יוון הקדומה, ודעך במקביל להתפתחות הצילום המודרני.

קטע מעניין בטקסט של הירשפלד עוסק בהידרדרות מלאכת התיאור החזותי של הצמחים באלף שנות ימי הביניים. או, במילותיו של הירשפלד: "דינאמיקת הדרדור, זו שפליניוס הזקן קובל עליה, הנובעת מן ההעתקה הסבילה של המאוחרים מן הקדמונים, עשתה את ילקוטי העשבים של ימי הביניים למגוחכים לחלוטין. לבעלי ה"ילקוטים" הללו לא היה עוד כל עניין בצורתם הממשית של צמחים, ואלה צוירו בספריהם לפי סכמות קבועות שנותקו זה לא כבר מכל הקשר. ענף האורן צויר למשל כבעל אצטרובלים ועלים… עלים פשוטים כעלי הדפנה. מבט מהיר מבעד לחלון יכול היה להזכיר ליוצרי הספרים הללו שלאורן יש מחטים, אבל ברור שהם לא ידעו עוד כלל למה מתייחסת המילה "אורן". ודוגמא נוספת: הנרקיס צויר כבעל ענפים שעליהם פשוטים ובפרחיו שרויים… אנשים זעירים".

"ילקוטי העשבים – על פי שמם המקצועי באותם ימים, בשל היותם מדריכים לספרי רפואה – היו רחוקים מרחק אדיר מציורי הצמחים. בהיותם שייכים לתחום המדע דווקא, היו "ילקוטים" אלה כלואים במסגרות הדוגמה של החשיבה המדעית המסורתית, לעומת ציורי הפרחים האמנותיים שגדשו את ציורי הקדושים ותיארו פרחים ממשיים, דווקא משום שהיו מחויבים לרעיון היופי האלוהי הכרוך בהם".

קראתי את הירשפלד בהתמוגגות וישר, איך לא, חשבתי על הזרם המרכזי בכלכלת 30 השנה האחרונות. כלכלה בנויה לתלפיות – אקסיומות אלגנטיות, מודלים מתמטיים מושלמים, עיבודים סטטיסטיים רב-מפלסיים – ואיך כל אלה לא מנעו את הגלישה למשבר הנוכחי. לא מנעו? נכון יותר לומר שהובילו אליו. כי כל הארכיטקטורה המרשימה הופנתה לדבר אחד: פיתוח וביסוס התיאוריה של השוק החופשי.

וכעת, איך אפשר להסביר את תחנוניהם-תביעותיהם של האוליגרכים לממשלות. הם, בדרכם, פתאום אומרים שהתערבות ממשלתית לא רק שהיא טובה לכלכלה, היא אפילו הכרחית. איפה הם היו קודם? טוב, עד עכשיו לא היו להם תלונות. אבל, איך זה שהכלכלנים לא ראו את מה שמתחולל? אה, הם העדיפו לעלעל בספרי הטבע הכלכלי מאשר לפקוח עיניים אל כמה מפרטיהם של הצמחים המניבים שבשדות הכלכלה שמסביבם.

האם זה אומר שה"בוטניקה" של הכלכלה פסולה? שהמודלים הכלכליים לא תקפים? שכלכלה, ישמרנו השם, היא לא מדע? או, שבכלל, אנחנו נגד המדעים? לא זה, ולא זה, וגם לא זה וזה. אלא שכל מי שלומד כלכלה בתשומת לב יודע שהמודלים שלה מושתתים על הנחות יסוד. טוב, זה לא חריג גם המדעים המדויקים נסמכים על אקסיומות. אלא, שבניגוד למה שקורה במדעי הטבע, רוב אקסיומות הכלכלה די מרוחקות מהעולם הזה. הן טובות להמחשת רעיון ולהפשטה הראשונית הדרושה כדי ללמד, אך לא לתיאור נאמן של המציאות.

כך, מודל התחרות המשוכללת ששימש לדחיקת רגליהן של הממשלות מהכלכלה ב-30 השנה האחרונות, אינו הכלל אלא היוצא מהכלל. כי איפה בפעילות הכלכלית היומיומית אנו מוצאים מספר רב של קונים ושל מוכרים עד לידי זה שאף לא אחד מהם סבור שהוא יכול להשפיע בעצמו על המחיר הנקבע? איפה לאחרונה נתקלנו ב"אינפורמציה מלאה" דהינו, מידע מושלם אצל כל הפעילים בשוק – בבנקים בישראל? בבורסה? בשוק המטבע? ברשתות המזון? אצל יבואני הרכב?

לא רק בישראל התחרות המשוכללת היא זן נדיר, גם בוול-סטריט כפי שאנחנו יודעים עכשיו. אבל בישראל, התחרות המשוכללת נדירה במיוחד כי המשק הישראלי הוא משק קטן. וכל מי שלמד אי-פעם מבוא לכלכלה יודע שלשם היעילות הכלכלית נדרשת בדרך כלל התארגנות בקנה מידה גדול. דהינו, במשק כדוגמת המשק הישראלי רוב ענפי הכלכלה מדרך הטבע שיישלטו על ידי כמה גופים גדולים וחזקים.

איך זה מתיישב עם הליברליזציה-דה-רגולציה-פרייבטיזציה שהלבישו עלינו בשלושים השנה האחרונות? אין לי תשובה מלבד הרהורים על הרלוונטיות הגדולה מתמיד של איור בוטני עדין של כלכלת ישראל בימים אלה. טרם חילוץ, טרם תמרוץ וטרם כל השאר.