תגית: מהמרי המטבע

מי הימר על השקל? א-ני?

קבלו את השיר החדש בדיון הכלכלי בישראל. קבלו אותו בעקבות צעדי בנק ישראל והאוצר מה-19, 20, ו-27 לינואר. מטעם בנק ישראל, חובה על תושבי ישראל ועל תושבי חוץ לדווח על עסקות ההימור קצרות הטווח שלהם בשוק המטבע ובשוק האג"ח. מטעם הבנק, גם חובת נזילות בשיעור של 10% על התאגידים הבנקאיים בעסקות נגזרי מט"ח של תושבי חוץ. מטעם האוצר, ביטול הפטור ממס (בשיעור של 15%) שניתן עד כה למשקיעי חוץ על רווחים הנובעים מאג"ח ממשלתיות קצרות טווח. 

להמשיך לקרוא

כלכלת 2010. חולשה היא כוח

תמיד ידענו שטוב להיות גדול בכלכלה. הגדולים הם מממני הארגונים הבינלאומיים. ולכן, למרות מראית העין של דמוקרטיה, מילתם היא הקובעת. כך, גרמניה וצרפת באיחוד האירופי. כך, ארה"ב בכל הארגונים הישנים להסדרת היחסים בין מדינות: קרן המטבע הבינלאומית, ארגון הסחר העולמי, הבנק העולמי.

להמשיך לקרוא

הפרס הבא של סטנלי פישר

ככה אנחנו במאה ה-21. תמיד חושבים על הדבר הבא. בתוך אירועי כנס קרן המטבע הבינלאומית בשבוע שעבר, הוכרזה בחירתו של פישר לנגיד המצטיין בעולם על ידי הירחון הפיננסי, יורומאני. הפרס ניתן לו על מנהיגותו בתקופה קשה. פרופ' פישר הוא נגיד הבנק הראשון בעולם שהעלה את הרבית בסבב ההעלאות הנוכחי, ואחד הראשונים שהתערבו בשוק המטבע.

להמשיך לקרוא

גזירות רבית, גזירות לא-רבית

 
את גזירת הפתיחה הטיל סטנלי פישר. מאז ספטמבר האחרון הוא מעלה את הרבית במנות קצובות. בתחתית – אפריל עד אוגוסט 2009 – ישבה הרבית המוניטרית על 0.5%. מאז, עלתה ל-1.25%, ובנק ישראל רומז שהיא עוד תמשיך לטפס.
 
העלאת הרבית המוניטרית נכללת בחבילה שמכונה "גזירות" בתקשורת. זאת, משום שהיא גוררת אחריה העלאה של רבית האוברדרפט ורבית המשכנתאות. העלאת רבית בנק ישראל גם נוטה לייסף את השקל, ודרך הייסוף לכווץ את הייצוא, להרחיב את היבוא, ולפגוע בתפוקה ובתעסוקה. מצד שני, מצדו של סטנלי פישר, העלאת הרבית ננקטת למען האיזון,  במחשבה כי רבית נמוכה מדי מזיקה למשק לא פחות מרבית גבוהה מדי.
 
נותרת רק השאלה הפעוטה מהו איזון. רבית בנק ישראל נמצאת עכשיו בשפל. מפברואר עד דצמבר 2009, היא עמדה על 0.5% עד 1%. מאז דצמבר 2008, שיעורה נמוך מ-3%. דהינו, שיעור הרבית המוניטרית הריאלית – הרבית בניכוי האינפלציה –  כבר יותר משנה נושק לאפס ואולי נמוך מאפס.
 
מה עושה רבית נמוכה מדי? מה שעושה כל מחיר שאינו במקומו – צריכת יתר של מוצרים ושירותים מסוימים, צריכת חסר של אחרים. ובקצרה, רבית נמוכה מדי מעוותת את יחס הערכים במשק. היא מציגה בפני הציבור סדר עדיפויות ארעי שאינו יכול להתקיים בטווח הארוך.
 
כך, למשל, הפחתת הרבית במשק השיבה את הציבור לבורסה. מדד תל-אביב 100 (100 המניות העיקריות בבורסה) זינק ב-89% מסוף דצמבר 2008 לסוף דצמבר 2009. השיבה לבורסה בלמה את התיקון המתבקש בהרכב נכסי קרנות הפנסיה וקופות הגמל. הן ממשיכות להחזיק באותן מניות ואגרות חוב שיציבותן לטווח הארוך מוטלת בספק מאז המשבר. הרבית הנמוכה גם הקימה לתחייה כמה מהחברות שנקלעו לקשיים. הן חזרו לגייס כסף בבורסה וללוות בזול מהבנקים. מי שיוצא מקופח הוא הציבור הרחב שמבקש חסכונות בנקאיים בלי חכמות. כאן הרבית בניכוי האינפלציה עדיין אפסית ואף שלילית.
 
כלומר, הרבית הנמוכה מנפחת בשנה האחרונה בועת בורסה שמן הסתם תפקע מתי שהוא. העלאות הרבית של פישר מיועדות לכווץ את הבועה בזהירות ובאטיות. הצלחתו של פישר, קרוב לוודאי, רק תהיה חלקית. ברגע כלשהו, מישהו ינצל את הנסיבות ליצירת בהלה המונית שתעשיר מעטים ותרושש את מרבית הציבור.
 
רבית בנק ישראל הנמוכה, שהתגלגלה לרבית משכנתא נמוכה, עודדה גלי רכישת נדל"ן שאינו משמש למגורי הרוכשים. תנודות מחירי הנדל"ן בעקבות הבחישה הספקולטיבית, והאי-וודאות שהתעוררה בעקבות הערכות סותרות על מגמות הדיור – כל אלה הרחיקו את הזוגות הצעירים מרכישת דירות ועשו את שוק הדיור לעוד קזינו לצד הבורסה.
 
קזינו נוסף התפתח בשוק המטבע. הורדת הרבית הניכרת משכה את תשומת לבם של מהמרי המטבע. רבית נמוכה מבחינתם היא איתות ליציאה מהשקל, כלומר, פיחות. אלה שמכרו שקלים והצטיידו במטבע זר, השתמשו בו מאוחר יותר לרכישת שקלים ולגריפת רווחים מייסוף השקל. במאמציו לשמור על שער חליפין מאוזן, בנק ישראל רוכש מטבע זר כבר יותר משנה, ומזרים לשוק המטבע לא מעט כסף ציבורי.
 
מה, אם כן, נאמר בכמה מילים על גזירת הרבית? ראשית, זו גזירה שמבקשת את טובת הציבור הרחב. למי היא מפריעה? לחייבים הגדולים – בעלי הקונצרנים שהנפיקו אג"ח בלי חשבון ולוו מהבנקים ללא הגבלה. מבחינתו של מי שחייב מיליארד שקל, כל אחוז נוסף ברבית מסתכם בתוספת תשלום של 10 מיליון שקל לשנה.
 
הכל נכון, ועדיין כדאי לומר שמשחקי הרבית עם כל הרצון הטוב שהם מגלים – כוחם מוגבל. את מגבלת כוחם ניתן לראות מהזיגזג ברבית בנק ישראל. משחקי רבית יעילים כאמצעי חירום לטווח קצר. הנה, המשק צנח לשפל באמצע 2008, ובום, בנק ישראל שלף את הרבית הנמוכה. אילו המשק נקלע לפיחות קיצוני, מספר ימים לאחר ההורדה, הבנק המרכזי לא היה מהסס להכפיל ולשלש את הרבית מיד. במבט קצת יותר ארוך טווח, הרבית הרצויה היא רבית לא נמוכה מדי ולא גבוהה מדי. רבית שעולה על האינפלציה השנתית ב-4%-3% ומעודדת את החיסכון המתמשך על חשבון הימורי קזינו.
 
אם הרבית מוגבלת בכוחה, איך מייצבים את הבורסה, איך מבטיחים דיור לצעירים, ואיך מנווטים את שער השקל על פי יעדי הצמיחה של המשק? רגולציה פיננסית – החזרת ההכוונה והפיקוח של הממשלה -היא התשובה. בארה"ב ובאירופה מתלהט הדיון על אמצעי רגולציה. הטלת מס על מוסדות פיננסיים שישלמו שכר מעבר למקסימום שייקבע. הטלת מס על עסקות קצרות טווח בשוק המטבע (מס טובין).
 
זו רק ההתחלה. לא כאן המקום לדון בכל המסים האפשריים. לא כאן המקום לדון באפקטיביות של מס לעומת אמצעי שליטה ממשלתיים אחרים, כגון איסור מוחלט על פעולות מסוימות או הגבלתן. מה שחשוב הוא זיהוי המגמה של חזרת הממשלה למגזר הפיננסי. כן, גם אצלנו רשות אחת כבר חזרה להתערב: בנק ישראל מתערב חזק, וללא הצלחה רבה בשוק המטבע, איפה הממשלה?
 
מה שחשוב הוא ההבנה שהחזרה לרגולציה אינה מקרית. היא מבטאת תפישת מדיניות פיננסית. שגשוג פיננסי? למה לא, הוא תומך בצמיחה ותורם לרווחת הציבור. שגשוג פיננסי מוגזם? לא, הוא בא על חשבון הצמיחה וגורע מרווחת הציבור. איך מאזנים? איך גורמים למגזר הפיננסי לשגשג במידה הראויה? כל תחום לגופו. כל מדינה על פי תנאיה. באירופה מתחיל להתגבש מודל חדש של רגולציה. בארה"ב מתווכחים ומנסים לנסח מודל שונה. וכאן, כלכלת ישראל מחכה לרגולציה הישראלית שלה.

ממשבר למשבר, קיינס וקרוגמן משתעשעים

 
ואלה הן הפסקאות ששבו את לבי בספרו של פול קרוגמן אשר תורגם לעברית לאחרונה. האחת, בפרק המבוא: "פיתוי ידוע שלוקים בו לעתים קרובות מי שכותבים  בענייני כלכלה, בפרט בנושא כל כך חמור, הוא הנטייה להיות מכובד באופן מוגזם…אנשים עם מכובדות, נטולי גחמנות ונטייה להשתעשע, כמעט לעולם אינם מניבים תובנות חדשות ורעננות, בכלכלה או בכל תחום אחר." הפסקה השנייה, בפרק הסיום: "כפי שהבינו בוודאי הקוראים, אני מאמין לא רק שאנו חיים בעידן חדש של כלכלת שפל, אלא גם שג'ון מיינרד קיינס – הכלכלן שהצליח להסביר באופן ברור את השפל הגדול – רלוונטי כיום יותר מאשר אי-פעם."
 
בהמשך קרוגמן מכנה בשם 'יצירת מופת'  את ספרו של קיינס התיאוריה הכללית של תעסוקה רבית וכסף. ואכן, זו יצירת מופת גםבמובן שבו קרוגמן פותח את ספרו – יצירה פורצת גדרות, שלא פוחדת להרגיז, ולגמרי-לגמרי לא מתאמצת להפגין מכובדות. קיינס, בתיאוריה הכללית, נתן דרור לרגשותיו ולאינטואיציות שלו. אולי משום כך ספרו, וקולו בכלל, הושתקו ב-30 השנה האחרונות. 30 שנה של מכובדות בנקאית צבועה.
 
סיום ספרו של קרוגמן בקריאה לחזור לקיינס ועוד קיינס כבר מצדיק את כתיבתו ואת תרגומו לעברית. הספר כלכלה בימי משבר יצא לאור בשנת 1999 בעקבות המשבר הפיננסי של 1998-1997. הוא עודכן עכשיו בעקבות חזרת המשבר, ובוודאי גם כמחווה לזכייתו של קרוגמן בפרס נובל בכלכלה. משברי סוף שנות ה-90 והמשבר הנוכחי הם על פניהם משברים פיננסיים: בורסות נופלות, תנועות הון שיוצאות מכלל שליטה, ושערי חליפין משתוללים. אך רוב המשברים לא מתמצים בזה. בשלב כלשהו הם גולשים לייצור ולתעסוקה. התיזה הזו, של השפעה וקשרי גומלין, משתקפת גם בכותרת ספרו של קיינס.
 
קרוגמן תורם לדיון את התיעוד המפורט של משברי שנות ה-90 וניתוחם. הסבריו מעמיקים ואינם טובעים בז'רגון מקצועי מעיק. כל מי שמעוניין בתיאור וניתוח השפל ביפן, המשברים באמריקה הלטינית ומפולת דרום-מזרח אסיה ימצא אצל קרוגמן את מבוקשו.
 
אבל קרוגמן נותן יותר מזה. הוא 'תופש צד' בסוגיית תפקודם של שוקי ההון והמטבע, ומעז לשפוט אותם שיפוט ערכי. את הפרק אדוני היקום קרוגמן פותח בנוסח הזה: "בימים הרעים, הימים שלפני ניצחון הקפיטליזם, דמותו של הספקולנט המרושע – איל הון חורש רעות המהתל בשווקים על חשבון העובדים ההגונים – הייתה אבן פינה בתרבות הפופולארית. אבל יחד עם…תחיית האמונה בשווקים החופשיים, הלך הספקולנט המרושע בדרך שבה הלכו המכשפים והמכשפות: אנשים רציניים לא האמינו יותר שהוא קיים." והנה, עכשיו, לפי קרוגמן, "הספקולנט המרושע זכה לקאמבק".
 
לא קאמבק של פושע זעיר, אלא מסע ניצחון של מי שמנהל את הכלכלה. וזו אחת האמירות החשובות של קרוגמן בספרו – הקביעה כי הספקולציה יכולה להשפיע על ערכו של מטבע ולכן על גורלם של אנשים ומדינות. או בנוסח המקור: "נכון, איש למעט התומכים הקיצוניים ביותר של הכלכלה החופשית לא הכחיש כי אכן קיימים מקרים שבהם אנשים סוחרים על בסיס מידע פנימי, ואולי אף מריצים את המחירים של מניה מסוימת פה, סחורה בסיסית שם. אבל זהו הרי פשע זעיר; האירועים הפיננסיים הגדולים, אלה שחורצים את גורלן של אומות, מתרחשים בשווקים שהם הרבה יותר גדולים מכדי להפוך את תיאוריות הקנוניה לסבירות. שום אדם או קבוצה קטנה לא יכולים להשפיע על ערכו של מטבע. אפילו לא של כלכלה בינונית בלבד. כי, מה, הם כן יכולים? טוב, אולי הם דווקא כן יכולים."
 
מעניין לראות את הקביעה הזו אצל קרוגמן עכשיו, כאשר אפילו בנק ישראל מאותת בהתערבותו בשוק המטבע: כן, הם יכולים. נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, שהיה סגן נשיא קרן המטבע הבינלאומית בעידן משברי אסיה, שייך לקבוצת ראשי הכלכלה שהמעיטו בכוחם של הספקולנטים הבינלאומיים, ותלו את המשבר בהתנהגות לא-נאותה של המדינות שנפגעו. כלכלני בנק ישראל הזדהו עם עמדה זו במשך תקופה ארוכה. על כך אני יכולה להעיד משיחות שניהלתי איתם בעת כתיבת ספרי, בהן ניסיתי להבין כיצד הבנק ערוך להתמודד עם מתקפה על השקל. תגובת בנק ישראל הייתה בנוסח שקרוגמן מתאר: יש ספקולציה, יש מסחר על בסיס מידע פנימי, קטן עלינו.
 
ובכן, עכשיו כולם מבינים שהספקולציה בשוק המטבע ותנועות ההון הבינלאומיות הן בעיה גדולה. קרוגמן אומר זאת במפורש בספרו: "נצטרך גם לחשוב ברצינות כיצד להתמודד עם הגלובליזציה הפיננסית. לאחר המשבר האסיאתי של שנות ה-90, נשמעו כמה קריאות להטלת הגבלות ארוכות-טווח על זרימת ההון הבינלאומית, לא רק מגבלות זמניות בעת משבר. בדרך כלל הקריאות האלה נדחו לטובת אסטרטגיה של צבירת יתרות מט"ח גדולות, יתרות שהיו אמורות להדוף משברים עתידיים. עכשיו אנחנו רואים שהאסטרטגיה הזו לא פעלה…לא ברור איך בדיוק צריכה להיראות התגובה החדשה, אבל כן ברור בהחלט שהגלובליזציה הפיננסית מסוכנת עוד יותר מכפי ששיערנו."
 
קרוגמן יכול להרשות לעצמו שלא לצאת מגדרו בחיפוש אחר התגובה החדשה. מתקפה ספקולטיבית על הדולר? קשה לדמיין. מנגד, מתקפה על השקל נראית בהחלט אפשרית. מתקפה כזו כבר ארעה בסוף 1998 ובמועדים אחרים. מטבע ששערו נקבע בשלושה חדרי עסקות, מן הסתם קל מאד לטלטל. ומה שקרוגמן אומר בפה מלא הוא כי יתרות ענק לא יועילו פה. זאת, בניגוד לאסטרטגיה של בנק ישראל בתקופה האחרונה. 
 
יוצא מכאן שכלכלני ישראל, בניגוד לקרוגמן ועמיתיו, לא רשאים
להתנער מהחיפוש אחר תשובה לסוגיית המטבע. ומה שברור הוא שחשיבה אמריקאית לא תושיע אותנו כאן. נכון, הדולר אינו חף מבעיות, אך לשקל יש את הסיפור שלו. ומי שמעז לקיים את השקל בעולם גלובלי, חייב גם להעז למצוא את הפתרונות הייחודיים לניהולו. ישראל התגאתה במשך עשרות שנים במודל כלכלי עצמאי משלה – מודל שהפריח את כלכלתה מקום המדינה ועד לשנות ה-70. נראה שגם בסוגיית השקל עכשיו, סוגיית מטבע של משק קטן שאין עוד אחד כמותו, ההשראה לא תבוא מבחוץ. רק אנשים שחיים יום-יום את השקל יכולים לומר מה לעשות עם השקל.

סטנלי פישר, הצחקת (פעמיים) את הספקולנטים

 
פעם ראשונה, במאמציך לחולל פיחות: שתי הורדות רבית חריגות – מחצית האחוז כל אחת  ב-25.2 וב-24.3; רכישה בהיקף ניכר של מטבע זר בראשית מארס; והצהרתך ב-20.3 על רכישת מט"ח קבועה של בנק ישראל – כ-25 מיליון דולר ליום, עד לסך של כ-10 מיליארד דולר.
 
פעם שנייה, בהתבטאות שאולי לא ייחסת לה חשיבות בישיבת הממשלה מה-13 לאפריל, בה קבעת כי השקל ימשיך להתחזק בטווח הבינוני והארוך.
 
והוי מה חבל שחוש ההומור של הספקולנטים לא מתבזבז סתם ככה כמו אצל האנשים הרגילים. הם לא צוחקים בקול, הם מחייכים וקורצים, ורצים מהר לקנות/למכור מטבע זר.
 
וכך, חתירתך לחולל פיחות התקבלה ברוח מאד טובה. בשבוע שלאחר הורדת הרבית הראשונה, טיפס שער החליפין של השקל לעומת הדולר בכ-2%. ואז, בשבועיים וחצי הבאים, צנח בכ-8% לשפל שלא זכור כבר שנים רבות. כתגובה, יזמת את צעדי חודש מארס שהמחישו כמה אתה לחוץ לפיחות. לחיצות שלא תגונה – המשק היצרני אינו יכול לתפקד עם כאלה ייסופים. אלא שחברינו הספקולנטים שוב קרצו, והקפיצו את שער החליפין בכ-7% תוך שלושה שבועות.
 
וכששער הדולר היה בשיאו, בדיוק כשמהמרי הטבע החלו להרהר איך יורדים מהעץ, שוב לא אכזבת והגשת להם את הסולם. בישיבת הממשלה, ב-13.4, אמרת כי השקל ימשיך להתחזק בטווח הבינוני והארוך. זה הספיק כדי להנחית אותו חזרה עד ל-3.486 בסוף השבוע שעבר, כלומר קרוב ל-4% מתחת לשיאו האחרון.
 
אין מילים, הקרדיט מגיע לך. נדנדת השקל מסוף פברואר ועד הלום כולה שלך. היא אינה נובעת מיחסי המטבעות הזרים – השקל מתנדנד חזק גם לעומת האירו. היא נובעת משאיפתך המוצהרת להשיג פיחות, וייצר ההשתעשעות של שחקני המטבע. מרגע שהבינו מה הכיוון שלך, הם ידעו מה יהיה הכיוון שלהם. מבחינתם, כל שינוי שער חד הוא קופון פוטנציאלי, שיש לחתור לגזירתו. ואכן, אפשר לראות איך תנודות המטבע התגברו מאז שהצהרת על כוונתך לחולל פיחות.
 
כי מבחינת מהמרי המטבע, ההצהרה היא שחשובה. לא ההאצה הקלה בקצב הורדת הרבית – היא לא משמעותיות בעולם של תנודות שער חליפין חדות; לא רכישת הדולרים על ידי בנק ישראל בסך 25 מיליון דולר ליום –  כאחוז אחד בלבד מהיקף הסחר היומי; וגם לא כניסותיו הספורות של הבנק לשוק בסכומים גדולים – כמה זמן היא יכולה להימשך. מה שחשוב הוא הכוונה. אה, הספקולנטים אומרים, הבנק המרכזי רוצה פיחות. בואו ניתן לו קצת ייסוף כהתחלה.
 
ההצהרה חשובה לא רק לתחשיבי הספקולנטים. כל אמירה ברורה של הבנק, כל צעד הפגנתי שלו  ממונפים בקרב הציבור הרחב, בעזרתה האדיבה של התקשורת חובבת המהומות. וכך, שחקני המטבע המומחים קופצים ראשונים לקנות דולרים אם האיתות הוא בכיוון פיחות. הם, בהתחלה, קונים בזול, מעוררים את פיחות המטבע, ומריצים אותו על ידי סיפורי מעשיות. הציבור שנוהר אחריהם משלים את המלאכה. לשחקנים המיומנים רק נותר להמתין בסבלנות לרגע שבו יוכלו למכור את הדולרים ברווח של 7%, כפי שעשו בראשית אפריל.
 
כל האמור לעיל לא בא לחדש לך דבר. אתה הרי מומחה לשוקי מטבע ולשווקים פיננסיים אחרים. אך ייתכן שעדיין לא חווית מספיק את שוק המטבע הישראלי, שוק שנשלט על ידי סוחרים בודדים, ומתנהל בעיקר בשניים-שלושה חדרי עסקות. מה לעשות, השקל הוא לא דולר. את הדולר, הנסחר באלפי חדרי עסקות ברחבי תבל, אי אפשר לתמרן בקריצה.
 
היותו של השקל נתון למניפולציה קלה מאפשר לך סוג של תקשורת עם השוק. כך אתה יכול להצליח יותר מעמיתיך בארה"ב או בגוש האירו בניווט מטרה רגעית. עובדה, מנהיגי השוק הולכים לזמן מה אחריך, אך מה קורה לאחר שעשו את המכה?
 
שינויי הרבית, התערבותך הישירה בשוק המט"ח, הצהרותיך הפומביות ורמזיך – כולם יעילים ברגעי משבר, שאינו עמוק מדי או ממושך מדי. עם זאת, אתה, וזה גם מה שהכרזת בישיבת הממשלה, לא מסוגל לנווט את השקל לטווח הבינוני והארוך. והטווח הבינוני והארוך הוא שרלוונטי להיערכות המגזר היצרני. בתנאים הנוכחיים, ולא חשוב עד כמה תרצה לעזור, אתה לא מסוגל לפתור את בעיית היסוד של התעשייה או החקלאות או התיירות. יותר מזה, התערבותך קצרת הטווח בשוק המטבע, המנוצלת לעשיית גלים על ידי הספקולנטים, מפירה את היציבות ועלולה לגרור אחריה נזקים (כגון הגברת תנודות האינפלציה).
 
אבל ההתנסות בחודשיים האחרונים בכל זאת אינה לגמרי מיותרת, כי היא ממחישה היטב את גבולות יעילותם של שינויי הרבית או רכישות הבנק המרכזי בקביעת שער השקל. לא על אלה שרגא ברוש וחבריו היצרנים צריכים להילחם, אלא על הזכות לדעת את העובדות הנוגעות לסחר המטבע בישראל. בנק ישראל, האחראי על התחום בתוקף תפקידו, חייב ללמוד ולהביא לידיעת הציבור מיהם המוכרים והקונים הגדולים – האם מנהיגי השוק הקבועים או אורחים מזדמנים? האם הם ישראלים או זרים? לאיזה מטרה מיועדות ההמרות – לייצור או לספקולציה? מהיכן מגיע הכסף – ממקורותיהם הפרטיים של השחקנים, מאשראי מקומי, או מאשראי זר?
 
כל הפרטים האלה נחוצים לגיבוש מדיניות מטבע מציאותית. בנק ישראל הוא המועמד הטבעי לאסוף אותם בתוקף תפקידו. אבל הוא אינו המועמד הבלעדי להכרעה. המידע הזה צריך להימסר לציבור, ולשמש בסיס לדיון ציבורי. כן, הציבור צריך להבין ולגבש דעה על חופש תנועות ההון, על האשראי להימורי מטבע הניתן על ידי הבנקים ושאר הגופים המוסדיים, ועל ניטור מנגנוני הפעולה של חדרי עסקות המטבע.

זה הסאבפריים, כן, בטח שזה הסאבפריים

 
זה חוסר אחריות של בנקי משכנתאות פושעים, שהלוו בלי הכרה לאנשים שהיה ברור שיתקשו להחזיר. אבל, עכשיו, כל החובות הרעים נמחקו. אמריקה יודעת לטפל בדברים כאלה. הסיוט לא יגיע לכאן.

זה בועת הנדל"ן, כן, בטח שזה בועת הנדל"ן. בועות נדל"ן היו ויהיו, הן תמיד מתנפחות בגלל תאוות בצע. אבל, עכשיו, כל החובות הרעים נמחקו. אמריקה יודעת לטפל בדברים… (כולם ביחד, כפיים, פזמון חוזר).

זה הנגזרות, כן, בטח שזה הנגזרות. מאז ימי המצאת הבורסה, נמצאו בתוכה ניירות ערך שאף אחד לא הבין מה הם עושים שמה. זוכרים את חברת הים הדרומי במאה ה-18, את מסילות הרכבת במאה ה-19? אבל, עכשיו, כל החובות הרעים נמחקו. אמריקה יודעת לטפל…(כולם ביחד, כפיים, פזמון חוזר).

זה הצריכה הפרטית, כן, בטח שזה הצריכה הפרטית. אנשים תמיד מקצצים בקניות שלהם כשהם רואים שנתח משמעותי מחסכונותיהם נמחק. אבל, עכשיו, כמה נפלא, זה כבר נמחק. אמריקה יודעת… (כולם ביחד, כפיים, פזמון חוזר).

זה הרבית, כן, בטח, שזה הרבית. קודם היא הייתה נמוכה מדי, עכשיו היא גבוהה מדי. אבל, עכשיו, בן ברננקי הפעיל את מגע הקסם שלו. סטנלי פישר הולך בעקבותיו. אמרנו לכם, אמריקה….

אין מה לומר, זה הסאבפריים, וזה בועת הנדל"ן, וזה גם הנגזרות, והצריכה הפרטית – למה לא, ובל נשכח את הרבית. כולם שלבים בתהליך ההידרדרות של כלכלת ארה"ב והעולם כולו. אם תרצו, אלה הגורמים. אם תרצו, אלה הסימפטומים. כי כשנמצאים בתהליך כל סימפטום הופך להיות גם הגורם של השלב הבא. אז מה זה אומר, שהוא מקור הבעיות?

ואם אלה פני הדברים, צריך הרבה אופטימיות או משרת יועץ בכיר בשוק ההון כדי לחזות את הבאות. כי מה הם מאפייני התהליך, ובעצם, מאפייני הגלובליזציה?

כסף שרץ חופשי בכל העולם – ללא איסורים מנהליים, ללא מסים על המרה – בחיפוש אחר הרווח הרגעי המרבי. מהירותו של הכסף, תאוות הבצע שמניעה אותו, והבוז לערכים שהפך לערך עליון אצל שולחיו – כולם מבטיחים שיהיה פה קרב נואש בין הממשלות למהמרי המטבע. ובקרבות נואשים אין מנצחים.

כסף שמרוכז בידיים של מעטים. ככל שהגלובליזציה מתקדמת, כך התחלקות העושר בישראל ובעולם הופכת להיות פחות שוויונית. העניים והמעמד הבינוני מחזיקים בידיהם פחות ממה שהיה להם קודם, הממשלות, עקב ההפרטה, אוחזות בפחות נכסים. קבוצה קטנה של ארכי-עשירים שולטת על ההון העולמי. וזה אומר, שכל טעות של אחד מהם תעלה לכלכלה העולמית הרבה יותר ביוקר מאשר אי-פעם.

כסף, שלעתים קרובות מוחזק על ידי מתעשרים חדשים – בעיקר מתעשרי הפרטה ובורסה. זה לא כסף שנצבר במאמץ משפחתי ומשמעת של דורות. זה לא כסף שנושא אתו התקשרות רגשית לתעשייה, חקלאות, או כל עיסוק יצרני אחר. זה כסף שבא בקלות, וילך בקלות ובחוסר איפוק עם כל תפנית בעלילה.

אפשר להמשיך את הפזמון עד אינסוף, כי כשם שהממשלות שמטו מידיהן הרבה כסף, הן גם שמטו  מידיהן אחריות ושליטה.

כי מה זה יבוא חופשי מסין, בלי מעקב ממשלתי צמוד וניתוח של ההשלכות על התעסוקה? מה זה סחר מטבע חופשי, בלי קביעת יעד לשער החליפין? מה זה עזיבת הבורסה לתנועות הון בינלאומיות, בלי לחקור ולדרוש מי מביא ומי מוציא את הכסף? מה זה העברת כל קופות הגמל מניהול הבנקים לניהול גופים עלומים, ללא פיקוח ציבורי הדוק?

אין המחשה טובה יותר לשמיטת האחריות, מהימנעותה של ממשלת ישראל מכל יזמה להגן על תושבי עוטף עזה ואפילו אשקלון ואשדוד. ואין עוסקים כאן בשאלה אם היזמה צריכה להיות פעולה צבאית, מיגון הבתים או הידברות עם החמאס. אלא, בהבחנה שהממשלה אינה מסוגלת ליזום דבר כדי להגן על אזרחיה, ובתהייה על הקשר הדו-סטרי בין איבוד העצמאות המחשבתית בכלכלה לאיבוד העצמאות הביטחונית והמדינית.