תגית: מהמרי המטבע

גזירות רבית, גזירות לא-רבית

 
את גזירת הפתיחה הטיל סטנלי פישר. מאז ספטמבר האחרון הוא מעלה את הרבית במנות קצובות. בתחתית – אפריל עד אוגוסט 2009 – ישבה הרבית המוניטרית על 0.5%. מאז, עלתה ל-1.25%, ובנק ישראל רומז שהיא עוד תמשיך לטפס.
 
העלאת הרבית המוניטרית נכללת בחבילה שמכונה "גזירות" בתקשורת. זאת, משום שהיא גוררת אחריה העלאה של רבית האוברדרפט ורבית המשכנתאות. העלאת רבית בנק ישראל גם נוטה לייסף את השקל, ודרך הייסוף לכווץ את הייצוא, להרחיב את היבוא, ולפגוע בתפוקה ובתעסוקה. מצד שני, מצדו של סטנלי פישר, העלאת הרבית ננקטת למען האיזון,  במחשבה כי רבית נמוכה מדי מזיקה למשק לא פחות מרבית גבוהה מדי.
 
נותרת רק השאלה הפעוטה מהו איזון. רבית בנק ישראל נמצאת עכשיו בשפל. מפברואר עד דצמבר 2009, היא עמדה על 0.5% עד 1%. מאז דצמבר 2008, שיעורה נמוך מ-3%. דהינו, שיעור הרבית המוניטרית הריאלית – הרבית בניכוי האינפלציה –  כבר יותר משנה נושק לאפס ואולי נמוך מאפס.
 
מה עושה רבית נמוכה מדי? מה שעושה כל מחיר שאינו במקומו – צריכת יתר של מוצרים ושירותים מסוימים, צריכת חסר של אחרים. ובקצרה, רבית נמוכה מדי מעוותת את יחס הערכים במשק. היא מציגה בפני הציבור סדר עדיפויות ארעי שאינו יכול להתקיים בטווח הארוך.
 
כך, למשל, הפחתת הרבית במשק השיבה את הציבור לבורסה. מדד תל-אביב 100 (100 המניות העיקריות בבורסה) זינק ב-89% מסוף דצמבר 2008 לסוף דצמבר 2009. השיבה לבורסה בלמה את התיקון המתבקש בהרכב נכסי קרנות הפנסיה וקופות הגמל. הן ממשיכות להחזיק באותן מניות ואגרות חוב שיציבותן לטווח הארוך מוטלת בספק מאז המשבר. הרבית הנמוכה גם הקימה לתחייה כמה מהחברות שנקלעו לקשיים. הן חזרו לגייס כסף בבורסה וללוות בזול מהבנקים. מי שיוצא מקופח הוא הציבור הרחב שמבקש חסכונות בנקאיים בלי חכמות. כאן הרבית בניכוי האינפלציה עדיין אפסית ואף שלילית.
 
כלומר, הרבית הנמוכה מנפחת בשנה האחרונה בועת בורסה שמן הסתם תפקע מתי שהוא. העלאות הרבית של פישר מיועדות לכווץ את הבועה בזהירות ובאטיות. הצלחתו של פישר, קרוב לוודאי, רק תהיה חלקית. ברגע כלשהו, מישהו ינצל את הנסיבות ליצירת בהלה המונית שתעשיר מעטים ותרושש את מרבית הציבור.
 
רבית בנק ישראל הנמוכה, שהתגלגלה לרבית משכנתא נמוכה, עודדה גלי רכישת נדל"ן שאינו משמש למגורי הרוכשים. תנודות מחירי הנדל"ן בעקבות הבחישה הספקולטיבית, והאי-וודאות שהתעוררה בעקבות הערכות סותרות על מגמות הדיור – כל אלה הרחיקו את הזוגות הצעירים מרכישת דירות ועשו את שוק הדיור לעוד קזינו לצד הבורסה.
 
קזינו נוסף התפתח בשוק המטבע. הורדת הרבית הניכרת משכה את תשומת לבם של מהמרי המטבע. רבית נמוכה מבחינתם היא איתות ליציאה מהשקל, כלומר, פיחות. אלה שמכרו שקלים והצטיידו במטבע זר, השתמשו בו מאוחר יותר לרכישת שקלים ולגריפת רווחים מייסוף השקל. במאמציו לשמור על שער חליפין מאוזן, בנק ישראל רוכש מטבע זר כבר יותר משנה, ומזרים לשוק המטבע לא מעט כסף ציבורי.
 
מה, אם כן, נאמר בכמה מילים על גזירת הרבית? ראשית, זו גזירה שמבקשת את טובת הציבור הרחב. למי היא מפריעה? לחייבים הגדולים – בעלי הקונצרנים שהנפיקו אג"ח בלי חשבון ולוו מהבנקים ללא הגבלה. מבחינתו של מי שחייב מיליארד שקל, כל אחוז נוסף ברבית מסתכם בתוספת תשלום של 10 מיליון שקל לשנה.
 
הכל נכון, ועדיין כדאי לומר שמשחקי הרבית עם כל הרצון הטוב שהם מגלים – כוחם מוגבל. את מגבלת כוחם ניתן לראות מהזיגזג ברבית בנק ישראל. משחקי רבית יעילים כאמצעי חירום לטווח קצר. הנה, המשק צנח לשפל באמצע 2008, ובום, בנק ישראל שלף את הרבית הנמוכה. אילו המשק נקלע לפיחות קיצוני, מספר ימים לאחר ההורדה, הבנק המרכזי לא היה מהסס להכפיל ולשלש את הרבית מיד. במבט קצת יותר ארוך טווח, הרבית הרצויה היא רבית לא נמוכה מדי ולא גבוהה מדי. רבית שעולה על האינפלציה השנתית ב-4%-3% ומעודדת את החיסכון המתמשך על חשבון הימורי קזינו.
 
אם הרבית מוגבלת בכוחה, איך מייצבים את הבורסה, איך מבטיחים דיור לצעירים, ואיך מנווטים את שער השקל על פי יעדי הצמיחה של המשק? רגולציה פיננסית – החזרת ההכוונה והפיקוח של הממשלה -היא התשובה. בארה"ב ובאירופה מתלהט הדיון על אמצעי רגולציה. הטלת מס על מוסדות פיננסיים שישלמו שכר מעבר למקסימום שייקבע. הטלת מס על עסקות קצרות טווח בשוק המטבע (מס טובין).
 
זו רק ההתחלה. לא כאן המקום לדון בכל המסים האפשריים. לא כאן המקום לדון באפקטיביות של מס לעומת אמצעי שליטה ממשלתיים אחרים, כגון איסור מוחלט על פעולות מסוימות או הגבלתן. מה שחשוב הוא זיהוי המגמה של חזרת הממשלה למגזר הפיננסי. כן, גם אצלנו רשות אחת כבר חזרה להתערב: בנק ישראל מתערב חזק, וללא הצלחה רבה בשוק המטבע, איפה הממשלה?
 
מה שחשוב הוא ההבנה שהחזרה לרגולציה אינה מקרית. היא מבטאת תפישת מדיניות פיננסית. שגשוג פיננסי? למה לא, הוא תומך בצמיחה ותורם לרווחת הציבור. שגשוג פיננסי מוגזם? לא, הוא בא על חשבון הצמיחה וגורע מרווחת הציבור. איך מאזנים? איך גורמים למגזר הפיננסי לשגשג במידה הראויה? כל תחום לגופו. כל מדינה על פי תנאיה. באירופה מתחיל להתגבש מודל חדש של רגולציה. בארה"ב מתווכחים ומנסים לנסח מודל שונה. וכאן, כלכלת ישראל מחכה לרגולציה הישראלית שלה.

ממשבר למשבר, קיינס וקרוגמן משתעשעים

 
ואלה הן הפסקאות ששבו את לבי בספרו של פול קרוגמן אשר תורגם לעברית לאחרונה. האחת, בפרק המבוא: "פיתוי ידוע שלוקים בו לעתים קרובות מי שכותבים  בענייני כלכלה, בפרט בנושא כל כך חמור, הוא הנטייה להיות מכובד באופן מוגזם…אנשים עם מכובדות, נטולי גחמנות ונטייה להשתעשע, כמעט לעולם אינם מניבים תובנות חדשות ורעננות, בכלכלה או בכל תחום אחר." הפסקה השנייה, בפרק הסיום: "כפי שהבינו בוודאי הקוראים, אני מאמין לא רק שאנו חיים בעידן חדש של כלכלת שפל, אלא גם שג'ון מיינרד קיינס – הכלכלן שהצליח להסביר באופן ברור את השפל הגדול – רלוונטי כיום יותר מאשר אי-פעם."
 
בהמשך קרוגמן מכנה בשם 'יצירת מופת'  את ספרו של קיינס התיאוריה הכללית של תעסוקה רבית וכסף. ואכן, זו יצירת מופת גםבמובן שבו קרוגמן פותח את ספרו – יצירה פורצת גדרות, שלא פוחדת להרגיז, ולגמרי-לגמרי לא מתאמצת להפגין מכובדות. קיינס, בתיאוריה הכללית, נתן דרור לרגשותיו ולאינטואיציות שלו. אולי משום כך ספרו, וקולו בכלל, הושתקו ב-30 השנה האחרונות. 30 שנה של מכובדות בנקאית צבועה.
 
סיום ספרו של קרוגמן בקריאה לחזור לקיינס ועוד קיינס כבר מצדיק את כתיבתו ואת תרגומו לעברית. הספר כלכלה בימי משבר יצא לאור בשנת 1999 בעקבות המשבר הפיננסי של 1998-1997. הוא עודכן עכשיו בעקבות חזרת המשבר, ובוודאי גם כמחווה לזכייתו של קרוגמן בפרס נובל בכלכלה. משברי סוף שנות ה-90 והמשבר הנוכחי הם על פניהם משברים פיננסיים: בורסות נופלות, תנועות הון שיוצאות מכלל שליטה, ושערי חליפין משתוללים. אך רוב המשברים לא מתמצים בזה. בשלב כלשהו הם גולשים לייצור ולתעסוקה. התיזה הזו, של השפעה וקשרי גומלין, משתקפת גם בכותרת ספרו של קיינס.
 
קרוגמן תורם לדיון את התיעוד המפורט של משברי שנות ה-90 וניתוחם. הסבריו מעמיקים ואינם טובעים בז'רגון מקצועי מעיק. כל מי שמעוניין בתיאור וניתוח השפל ביפן, המשברים באמריקה הלטינית ומפולת דרום-מזרח אסיה ימצא אצל קרוגמן את מבוקשו.
 
אבל קרוגמן נותן יותר מזה. הוא 'תופש צד' בסוגיית תפקודם של שוקי ההון והמטבע, ומעז לשפוט אותם שיפוט ערכי. את הפרק אדוני היקום קרוגמן פותח בנוסח הזה: "בימים הרעים, הימים שלפני ניצחון הקפיטליזם, דמותו של הספקולנט המרושע – איל הון חורש רעות המהתל בשווקים על חשבון העובדים ההגונים – הייתה אבן פינה בתרבות הפופולארית. אבל יחד עם…תחיית האמונה בשווקים החופשיים, הלך הספקולנט המרושע בדרך שבה הלכו המכשפים והמכשפות: אנשים רציניים לא האמינו יותר שהוא קיים." והנה, עכשיו, לפי קרוגמן, "הספקולנט המרושע זכה לקאמבק".
 
לא קאמבק של פושע זעיר, אלא מסע ניצחון של מי שמנהל את הכלכלה. וזו אחת האמירות החשובות של קרוגמן בספרו – הקביעה כי הספקולציה יכולה להשפיע על ערכו של מטבע ולכן על גורלם של אנשים ומדינות. או בנוסח המקור: "נכון, איש למעט התומכים הקיצוניים ביותר של הכלכלה החופשית לא הכחיש כי אכן קיימים מקרים שבהם אנשים סוחרים על בסיס מידע פנימי, ואולי אף מריצים את המחירים של מניה מסוימת פה, סחורה בסיסית שם. אבל זהו הרי פשע זעיר; האירועים הפיננסיים הגדולים, אלה שחורצים את גורלן של אומות, מתרחשים בשווקים שהם הרבה יותר גדולים מכדי להפוך את תיאוריות הקנוניה לסבירות. שום אדם או קבוצה קטנה לא יכולים להשפיע על ערכו של מטבע. אפילו לא של כלכלה בינונית בלבד. כי, מה, הם כן יכולים? טוב, אולי הם דווקא כן יכולים."
 
מעניין לראות את הקביעה הזו אצל קרוגמן עכשיו, כאשר אפילו בנק ישראל מאותת בהתערבותו בשוק המטבע: כן, הם יכולים. נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, שהיה סגן נשיא קרן המטבע הבינלאומית בעידן משברי אסיה, שייך לקבוצת ראשי הכלכלה שהמעיטו בכוחם של הספקולנטים הבינלאומיים, ותלו את המשבר בהתנהגות לא-נאותה של המדינות שנפגעו. כלכלני בנק ישראל הזדהו עם עמדה זו במשך תקופה ארוכה. על כך אני יכולה להעיד משיחות שניהלתי איתם בעת כתיבת ספרי, בהן ניסיתי להבין כיצד הבנק ערוך להתמודד עם מתקפה על השקל. תגובת בנק ישראל הייתה בנוסח שקרוגמן מתאר: יש ספקולציה, יש מסחר על בסיס מידע פנימי, קטן עלינו.
 
ובכן, עכשיו כולם מבינים שהספקולציה בשוק המטבע ותנועות ההון הבינלאומיות הן בעיה גדולה. קרוגמן אומר זאת במפורש בספרו: "נצטרך גם לחשוב ברצינות כיצד להתמודד עם הגלובליזציה הפיננסית. לאחר המשבר האסיאתי של שנות ה-90, נשמעו כמה קריאות להטלת הגבלות ארוכות-טווח על זרימת ההון הבינלאומית, לא רק מגבלות זמניות בעת משבר. בדרך כלל הקריאות האלה נדחו לטובת אסטרטגיה של צבירת יתרות מט"ח גדולות, יתרות שהיו אמורות להדוף משברים עתידיים. עכשיו אנחנו רואים שהאסטרטגיה הזו לא פעלה…לא ברור איך בדיוק צריכה להיראות התגובה החדשה, אבל כן ברור בהחלט שהגלובליזציה הפיננסית מסוכנת עוד יותר מכפי ששיערנו."
 
קרוגמן יכול להרשות לעצמו שלא לצאת מגדרו בחיפוש אחר התגובה החדשה. מתקפה ספקולטיבית על הדולר? קשה לדמיין. מנגד, מתקפה על השקל נראית בהחלט אפשרית. מתקפה כזו כבר ארעה בסוף 1998 ובמועדים אחרים. מטבע ששערו נקבע בשלושה חדרי עסקות, מן הסתם קל מאד לטלטל. ומה שקרוגמן אומר בפה מלא הוא כי יתרות ענק לא יועילו פה. זאת, בניגוד לאסטרטגיה של בנק ישראל בתקופה האחרונה. 
 
יוצא מכאן שכלכלני ישראל, בניגוד לקרוגמן ועמיתיו, לא רשאים
להתנער מהחיפוש אחר תשובה לסוגיית המטבע. ומה שברור הוא שחשיבה אמריקאית לא תושיע אותנו כאן. נכון, הדולר אינו חף מבעיות, אך לשקל יש את הסיפור שלו. ומי שמעז לקיים את השקל בעולם גלובלי, חייב גם להעז למצוא את הפתרונות הייחודיים לניהולו. ישראל התגאתה במשך עשרות שנים במודל כלכלי עצמאי משלה – מודל שהפריח את כלכלתה מקום המדינה ועד לשנות ה-70. נראה שגם בסוגיית השקל עכשיו, סוגיית מטבע של משק קטן שאין עוד אחד כמותו, ההשראה לא תבוא מבחוץ. רק אנשים שחיים יום-יום את השקל יכולים לומר מה לעשות עם השקל.

סטנלי פישר, הצחקת (פעמיים) את הספקולנטים

 
פעם ראשונה, במאמציך לחולל פיחות: שתי הורדות רבית חריגות – מחצית האחוז כל אחת  ב-25.2 וב-24.3; רכישה בהיקף ניכר של מטבע זר בראשית מארס; והצהרתך ב-20.3 על רכישת מט"ח קבועה של בנק ישראל – כ-25 מיליון דולר ליום, עד לסך של כ-10 מיליארד דולר.
 
פעם שנייה, בהתבטאות שאולי לא ייחסת לה חשיבות בישיבת הממשלה מה-13 לאפריל, בה קבעת כי השקל ימשיך להתחזק בטווח הבינוני והארוך.
 
והוי מה חבל שחוש ההומור של הספקולנטים לא מתבזבז סתם ככה כמו אצל האנשים הרגילים. הם לא צוחקים בקול, הם מחייכים וקורצים, ורצים מהר לקנות/למכור מטבע זר.
 
וכך, חתירתך לחולל פיחות התקבלה ברוח מאד טובה. בשבוע שלאחר הורדת הרבית הראשונה, טיפס שער החליפין של השקל לעומת הדולר בכ-2%. ואז, בשבועיים וחצי הבאים, צנח בכ-8% לשפל שלא זכור כבר שנים רבות. כתגובה, יזמת את צעדי חודש מארס שהמחישו כמה אתה לחוץ לפיחות. לחיצות שלא תגונה – המשק היצרני אינו יכול לתפקד עם כאלה ייסופים. אלא שחברינו הספקולנטים שוב קרצו, והקפיצו את שער החליפין בכ-7% תוך שלושה שבועות.
 
וכששער הדולר היה בשיאו, בדיוק כשמהמרי הטבע החלו להרהר איך יורדים מהעץ, שוב לא אכזבת והגשת להם את הסולם. בישיבת הממשלה, ב-13.4, אמרת כי השקל ימשיך להתחזק בטווח הבינוני והארוך. זה הספיק כדי להנחית אותו חזרה עד ל-3.486 בסוף השבוע שעבר, כלומר קרוב ל-4% מתחת לשיאו האחרון.
 
אין מילים, הקרדיט מגיע לך. נדנדת השקל מסוף פברואר ועד הלום כולה שלך. היא אינה נובעת מיחסי המטבעות הזרים – השקל מתנדנד חזק גם לעומת האירו. היא נובעת משאיפתך המוצהרת להשיג פיחות, וייצר ההשתעשעות של שחקני המטבע. מרגע שהבינו מה הכיוון שלך, הם ידעו מה יהיה הכיוון שלהם. מבחינתם, כל שינוי שער חד הוא קופון פוטנציאלי, שיש לחתור לגזירתו. ואכן, אפשר לראות איך תנודות המטבע התגברו מאז שהצהרת על כוונתך לחולל פיחות.
 
כי מבחינת מהמרי המטבע, ההצהרה היא שחשובה. לא ההאצה הקלה בקצב הורדת הרבית – היא לא משמעותיות בעולם של תנודות שער חליפין חדות; לא רכישת הדולרים על ידי בנק ישראל בסך 25 מיליון דולר ליום –  כאחוז אחד בלבד מהיקף הסחר היומי; וגם לא כניסותיו הספורות של הבנק לשוק בסכומים גדולים – כמה זמן היא יכולה להימשך. מה שחשוב הוא הכוונה. אה, הספקולנטים אומרים, הבנק המרכזי רוצה פיחות. בואו ניתן לו קצת ייסוף כהתחלה.
 
ההצהרה חשובה לא רק לתחשיבי הספקולנטים. כל אמירה ברורה של הבנק, כל צעד הפגנתי שלו  ממונפים בקרב הציבור הרחב, בעזרתה האדיבה של התקשורת חובבת המהומות. וכך, שחקני המטבע המומחים קופצים ראשונים לקנות דולרים אם האיתות הוא בכיוון פיחות. הם, בהתחלה, קונים בזול, מעוררים את פיחות המטבע, ומריצים אותו על ידי סיפורי מעשיות. הציבור שנוהר אחריהם משלים את המלאכה. לשחקנים המיומנים רק נותר להמתין בסבלנות לרגע שבו יוכלו למכור את הדולרים ברווח של 7%, כפי שעשו בראשית אפריל.
 
כל האמור לעיל לא בא לחדש לך דבר. אתה הרי מומחה לשוקי מטבע ולשווקים פיננסיים אחרים. אך ייתכן שעדיין לא חווית מספיק את שוק המטבע הישראלי, שוק שנשלט על ידי סוחרים בודדים, ומתנהל בעיקר בשניים-שלושה חדרי עסקות. מה לעשות, השקל הוא לא דולר. את הדולר, הנסחר באלפי חדרי עסקות ברחבי תבל, אי אפשר לתמרן בקריצה.
 
היותו של השקל נתון למניפולציה קלה מאפשר לך סוג של תקשורת עם השוק. כך אתה יכול להצליח יותר מעמיתיך בארה"ב או בגוש האירו בניווט מטרה רגעית. עובדה, מנהיגי השוק הולכים לזמן מה אחריך, אך מה קורה לאחר שעשו את המכה?
 
שינויי הרבית, התערבותך הישירה בשוק המט"ח, הצהרותיך הפומביות ורמזיך – כולם יעילים ברגעי משבר, שאינו עמוק מדי או ממושך מדי. עם זאת, אתה, וזה גם מה שהכרזת בישיבת הממשלה, לא מסוגל לנווט את השקל לטווח הבינוני והארוך. והטווח הבינוני והארוך הוא שרלוונטי להיערכות המגזר היצרני. בתנאים הנוכחיים, ולא חשוב עד כמה תרצה לעזור, אתה לא מסוגל לפתור את בעיית היסוד של התעשייה או החקלאות או התיירות. יותר מזה, התערבותך קצרת הטווח בשוק המטבע, המנוצלת לעשיית גלים על ידי הספקולנטים, מפירה את היציבות ועלולה לגרור אחריה נזקים (כגון הגברת תנודות האינפלציה).
 
אבל ההתנסות בחודשיים האחרונים בכל זאת אינה לגמרי מיותרת, כי היא ממחישה היטב את גבולות יעילותם של שינויי הרבית או רכישות הבנק המרכזי בקביעת שער השקל. לא על אלה שרגא ברוש וחבריו היצרנים צריכים להילחם, אלא על הזכות לדעת את העובדות הנוגעות לסחר המטבע בישראל. בנק ישראל, האחראי על התחום בתוקף תפקידו, חייב ללמוד ולהביא לידיעת הציבור מיהם המוכרים והקונים הגדולים – האם מנהיגי השוק הקבועים או אורחים מזדמנים? האם הם ישראלים או זרים? לאיזה מטרה מיועדות ההמרות – לייצור או לספקולציה? מהיכן מגיע הכסף – ממקורותיהם הפרטיים של השחקנים, מאשראי מקומי, או מאשראי זר?
 
כל הפרטים האלה נחוצים לגיבוש מדיניות מטבע מציאותית. בנק ישראל הוא המועמד הטבעי לאסוף אותם בתוקף תפקידו. אבל הוא אינו המועמד הבלעדי להכרעה. המידע הזה צריך להימסר לציבור, ולשמש בסיס לדיון ציבורי. כן, הציבור צריך להבין ולגבש דעה על חופש תנועות ההון, על האשראי להימורי מטבע הניתן על ידי הבנקים ושאר הגופים המוסדיים, ועל ניטור מנגנוני הפעולה של חדרי עסקות המטבע.

זה הסאבפריים, כן, בטח שזה הסאבפריים

 
זה חוסר אחריות של בנקי משכנתאות פושעים, שהלוו בלי הכרה לאנשים שהיה ברור שיתקשו להחזיר. אבל, עכשיו, כל החובות הרעים נמחקו. אמריקה יודעת לטפל בדברים כאלה. הסיוט לא יגיע לכאן.

זה בועת הנדל"ן, כן, בטח שזה בועת הנדל"ן. בועות נדל"ן היו ויהיו, הן תמיד מתנפחות בגלל תאוות בצע. אבל, עכשיו, כל החובות הרעים נמחקו. אמריקה יודעת לטפל בדברים… (כולם ביחד, כפיים, פזמון חוזר).

זה הנגזרות, כן, בטח שזה הנגזרות. מאז ימי המצאת הבורסה, נמצאו בתוכה ניירות ערך שאף אחד לא הבין מה הם עושים שמה. זוכרים את חברת הים הדרומי במאה ה-18, את מסילות הרכבת במאה ה-19? אבל, עכשיו, כל החובות הרעים נמחקו. אמריקה יודעת לטפל…(כולם ביחד, כפיים, פזמון חוזר).

זה הצריכה הפרטית, כן, בטח שזה הצריכה הפרטית. אנשים תמיד מקצצים בקניות שלהם כשהם רואים שנתח משמעותי מחסכונותיהם נמחק. אבל, עכשיו, כמה נפלא, זה כבר נמחק. אמריקה יודעת… (כולם ביחד, כפיים, פזמון חוזר).

זה הרבית, כן, בטח, שזה הרבית. קודם היא הייתה נמוכה מדי, עכשיו היא גבוהה מדי. אבל, עכשיו, בן ברננקי הפעיל את מגע הקסם שלו. סטנלי פישר הולך בעקבותיו. אמרנו לכם, אמריקה….

אין מה לומר, זה הסאבפריים, וזה בועת הנדל"ן, וזה גם הנגזרות, והצריכה הפרטית – למה לא, ובל נשכח את הרבית. כולם שלבים בתהליך ההידרדרות של כלכלת ארה"ב והעולם כולו. אם תרצו, אלה הגורמים. אם תרצו, אלה הסימפטומים. כי כשנמצאים בתהליך כל סימפטום הופך להיות גם הגורם של השלב הבא. אז מה זה אומר, שהוא מקור הבעיות?

ואם אלה פני הדברים, צריך הרבה אופטימיות או משרת יועץ בכיר בשוק ההון כדי לחזות את הבאות. כי מה הם מאפייני התהליך, ובעצם, מאפייני הגלובליזציה?

כסף שרץ חופשי בכל העולם – ללא איסורים מנהליים, ללא מסים על המרה – בחיפוש אחר הרווח הרגעי המרבי. מהירותו של הכסף, תאוות הבצע שמניעה אותו, והבוז לערכים שהפך לערך עליון אצל שולחיו – כולם מבטיחים שיהיה פה קרב נואש בין הממשלות למהמרי המטבע. ובקרבות נואשים אין מנצחים.

כסף שמרוכז בידיים של מעטים. ככל שהגלובליזציה מתקדמת, כך התחלקות העושר בישראל ובעולם הופכת להיות פחות שוויונית. העניים והמעמד הבינוני מחזיקים בידיהם פחות ממה שהיה להם קודם, הממשלות, עקב ההפרטה, אוחזות בפחות נכסים. קבוצה קטנה של ארכי-עשירים שולטת על ההון העולמי. וזה אומר, שכל טעות של אחד מהם תעלה לכלכלה העולמית הרבה יותר ביוקר מאשר אי-פעם.

כסף, שלעתים קרובות מוחזק על ידי מתעשרים חדשים – בעיקר מתעשרי הפרטה ובורסה. זה לא כסף שנצבר במאמץ משפחתי ומשמעת של דורות. זה לא כסף שנושא אתו התקשרות רגשית לתעשייה, חקלאות, או כל עיסוק יצרני אחר. זה כסף שבא בקלות, וילך בקלות ובחוסר איפוק עם כל תפנית בעלילה.

אפשר להמשיך את הפזמון עד אינסוף, כי כשם שהממשלות שמטו מידיהן הרבה כסף, הן גם שמטו  מידיהן אחריות ושליטה.

כי מה זה יבוא חופשי מסין, בלי מעקב ממשלתי צמוד וניתוח של ההשלכות על התעסוקה? מה זה סחר מטבע חופשי, בלי קביעת יעד לשער החליפין? מה זה עזיבת הבורסה לתנועות הון בינלאומיות, בלי לחקור ולדרוש מי מביא ומי מוציא את הכסף? מה זה העברת כל קופות הגמל מניהול הבנקים לניהול גופים עלומים, ללא פיקוח ציבורי הדוק?

אין המחשה טובה יותר לשמיטת האחריות, מהימנעותה של ממשלת ישראל מכל יזמה להגן על תושבי עוטף עזה ואפילו אשקלון ואשדוד. ואין עוסקים כאן בשאלה אם היזמה צריכה להיות פעולה צבאית, מיגון הבתים או הידברות עם החמאס. אלא, בהבחנה שהממשלה אינה מסוגלת ליזום דבר כדי להגן על אזרחיה, ובתהייה על הקשר הדו-סטרי בין איבוד העצמאות המחשבתית בכלכלה לאיבוד העצמאות הביטחונית והמדינית.

זכות המרקס אנד ספנסר של גב' כהן

 
פעם בשנה, היא נוסעת לכריסמס סייל. פיג'מה עם תחרה, סוודר לבעל (100% צמר טלאים), ג'ינס לבת בטופ שופ ומחזמר. זכותה של גב' כהן, להילולה השנתית שלה, תעמוד למבחן בחודשים הקרובים.

נכון, גב' כהן דווקא מוציאה מטבע זר – מה שמעלה את שער החליפין של השקל, בניגוד למגמת ירידתו לאחרונה. אבל עיסוק בשאלת שער החליפין הוא תמיד דו-כיווני, והתערבות בנק ישראל בסחר המטבע, בשבוע שעבר, אומרת כי מדיניות שער החליפין משנה את פניה.

מחזור הייסוף הנוכחי של השקל נמשך בעקביות מאז אמצע פברואר 2006. ייסופו, לעומת הדולר, מסתכם באותה תקופה בכ-26%; ולעומת האירו, בכ-4% בלבד. מזווית אחרת, באותו פרק זמן, יוסף האירו מול הדולר בכ-24%. כלומר, רוב ייסוף השקל לעומת הדולר בשנתיים האחרונות, הוא חלק ממגמה כללית של ייסוף המטבעות העולמיים לעומת המטבע האמריקאי.

לכאורה, ועל פי הפרשנות השגורה, אם השקל הולך יחד עם האירו והמטבעות האחרים, הכל בסדר. אבל, כקביעת התיאוריה המצדיקה את חופש המטבע, שער החליפין הוא השתקפות כוחות היסוד במשק – אלה שאחראים לצמיחה, ובעיקר היבוא והייצוא. סחר החוץ של ישראל נערך, בחלקו המכריע, במונחי דולרים. כלומר, שער החליפין של השקל לעומת הדולר הוא המדד הרלוונטי, והתחזקותו עומדת בניגוד למה שאמור לקרות כתוצאה מעודף היבוא השורר בישראל מאז סוף 2006, ראשית 2007.

אי-התאמה זו של שער החליפין למגמות היסוד המשקיות היא אחת ההוכחות לטענה הנשמעת לאחרונה מפי התעשיינים ושאר הגורמים העוסקים בכלכלה יצרנית, בניגוד לכלכלת כספים, לאמור: שער החליפין של השקל נקבע בשוק משלו, ועל סמך גורמים שלעתים קרובות מנותקים מגורמי היסוד המשקיים במשך תקופה ארוכה.

שער החליפין של השקל נקבע בכמה חדרי עסקות בישראל, אליהם מוזרמים ביקושים והיצעים – לכאורה, כמו מחיר העגבניות במחנה יהודה. אלא, שבניגוד לעגבניות שהן מוצר מתכלה, הדולרים או השקלים ניתנים לאגירה בבנקים, בחברות השקעה, ומתחת לבלטה. היכולת הזו לשליפת המטבע בעיתוי הנבחר היא שמקנה לו את אפיו הספקולטיבי. (ואגב, גם בעגבניות ניתן לנהל מעין ספקולציה על ידי ויסות שטחי גידולם, אבל זו אופרה אחרת).

גורמים שיש בידם כספים, או שמסוגלים ללוות סכומים ניכרים בבנקים, יכולים לגרום לייסוף השקל על ידי מכירת מט"ח ורכישת שקלים. משהם נוכחים שמספיק תמימים הלכו אחריהם, ושער השקל ירד דיו, אותם גורמים מוכרים את השקלים שברשותם, וגורפים לידם יותר דולרים משהוציאו בהתחלה.

ספקולציה, משמעה, ששער המטבע מנוהל על ידי גורמים שלא נבחרו בהליך דמוקרטי, וטובת הכלל לא תמיד עומדת לנגד עיניהם. את הטענה הזו, מן הסתם, לא כולם יאמצו. אבל, עובדה, בנק ישראל טרח בשבוע שעבר לקנות דולרים, בניגוד להימנעותו המוצהרת בגאווה מכל התערבות, מאז 1997.

תגובתו הנחרצת של הבנק המרכזי מעלה לדיון את הנסיבות שבהן מותר לו, ואולי הוא אף חייב, להתערב. היא קוראת להגדרת דרכי ההתערבות הרצויות – מדיניות רבית, כניסה לסחר המטבע, ואולי חזרה להשגחה מסוימת על מרכיבי הביקוש וההיצע, והטלת מגבלות או איסורים על חלקם. לשם כך, חייבים לעורר מחדש את השאלות שהורדמו מאז סוף שנות ה-80 – בעשרים שנות ההתפעמות מהשוק החופשי.

הגיע הזמן שהציבור ישאל, מי מזרים את הביקושים וההיצעים הגדולים לשוק המטבע, בתקופות רגועות ובימים סוערים. הרבה אגדות נשמעו בחודשים האחרונים על משקיעים זרים שבאים לעשות סיבוב על השקל, ועל ישראלים שאוהבים לשחק במטבעות. לא נשמע קול מוסמך שאומר: הנה, אלה נכנסו לשוק ביום ב', ואלה ביום ג'. תחקיר עקבי שייעשה, יאתר את השחקנים הגדולים, למרות נטייתם להסתוות.

שוק המטבע הוא הזירה שבה מתבצע המסחר. הוא ניזון ממלאי הכסף במדינה באותו רגע: שקלים מתוך העוף בפריזר, שדחוף להם להפוך לדולרים, או דולרים שמשתוקקים להתהפך. אבל, לאורך זמן, אספקת הכסף לשוק המטבע תלויה בזרימת הכספים אל המדינה, והחוצה ממנה. ולכן, דיון רציני בהסדרת שוק המטבע, צריך להיות מלווה גם במיון תנועות ההון: כמה מהכסף שנכנס למדינה הוא של זרים שבאים לסיבוב מהיר, כמה של ישראלים, שעשו את הסיבוב שלהם בחוץ ומתגעגעים לחומוס-טחינה, וכמה של יצואנים שמביאים תקבולים, או אזרחים שחזרו מחו"ל ולא רוצים להחביא יואנים סיניים במגירה.

גב' כהן במסלול מרקס אנד ספנסר? הוצאתה השנתית, יחד עם הוצאתם של כל חבריה בישראל על בילויים בחו"ל, עומדת כבר תקופה ארוכה על כ-3 מיליארד דולר בשנה. מה זה, לעומת היקף הסחר היומי בשוק המט"ח (כ-2.5 מיליארד דולר), או לעומת המיליארדים שמהמר מטבע בכיר משחיל לשוק ביום טוב? מיותר להרחיב, אין טעם לחבל בגאוותה של גב' כהן על היותה אזרחית של מדינה מתקדמת וחופשית.

מפעל היי-טק מקים בסיס שיווק ושירות בקליפורניה? ברכותינו, יש להקל עליו ככל האפשר. אם כי, כדאי לעתים לערוך ביקורת על ההתאמה  בין דיווחיו על יבואו, ייצואו והשקעותיו, להעברות הכספים המקבילות.

אוליגרך תימני רוכש את מכבי פתח-תקוה?  יתכן שזו דרכו המתוחכמת והיעילה להזרמת כספים דו-כיוונית. תועלתה של הרכישה לכלכלת ישראל עוד לא הוכחה, ובעת משבר פיננסי עולמי, אולי כדאי לחשוב על הנוסח האדיב שבו יובהר לאוליגרך שמעורבותו מאד רצויה, אך לא בבית ספרנו.

בעל הון ישראלי בונה קניון באבו-דאבי? יופי, השלום יפרח, והירי על שד
רות יופסק עם הנחת אבן הפינה. טוב, נסחפנו, לא כל הימור נדל"ן של יזם ישראלי, שמנפיק את חברתו המצליחה לקופת הגמל בבעלות גיסו, צריך להתקבל בהתלהבות. גם לא כל מתן אשראי, על ידי הבנקים, למימון העסקות רבות המעוף האלה. כאן, בסוגיות האלה, כל מי שאיכות החיים בישראל חשובה לו, חייב להתעקש על זכות השאלה.

כמה חצאי אחוז יש בארבעה אחוזים

 
חישבתם נכון, שמונה בלבד. כלומר, נותרו עוד שמונה הורדות של מחצית אחוז עד שרבית בנק ישראל, העומדת כיום על 3.75%, תתאפס.

הורדת הרבית של מחצית האחוז, בסוף החודש שעבר, התקבלה בהתלהבות משום שנתפשה כחריגה משגרת הרבע אחוז לחודש. היא התפרשה כהליכה לקראת שרגא ברוש וראשי ארגונים אחרים, שזועקים על השקל המיוסף. שקל חזק מדי מוזיל את היבוא לקונים בשקלים, ומייקר את הייצוא הישראלי בתעריף דולרי.

הורדת מחצית האחוז הצליחה מבחינה זו. יום לאחר ההורדה, השקל פוחת ב-1.3% לעמת הדולר. אך בשלושת הימים הבאים, הוא נסוג במידת מה. ואז, הגיעה המתיחות בעזה, שער השקל שוב עלה, ואתמול, בסיום המסחר הוא עמד על 3.63 – 1.3% יותר מאשר לפני הורדת הרבית. הצלחה, אבל לא דרמטית. במיוחד, שאין לדעת אם כל הפיחות הוא תוצאה של הורדת הרבית , או של האירועים הביטחוניים.

אם נניח, שגם בהמשך יושג פיחות של 1.3% לכל הורדה של מחצית האחוז בריבית, לאחר שמונה הורדות כאלה, נקבל תזוזה של כ-10% בשער השקל. זאת, לעומת הייסוף של כ-20% בשער השקל לעומת הדולר מאז סוף דצמבר 2005. מיותר לומר שהתרגיל הזה מאד גלמי. אבל הוא נותן איזשהו מושג על כוחו של מכשיר הרבית, לכשעצמו.

מנגנון השוואתי פשוט מקשר בין הרבית לשער החליפין

הוא מבוסס על חופש תנועות ההון בעולם המתועש. אם ניתן לקנות ולמכור כל מטבע, אם ניתן להוציא אותו מגבולות המדינה ולהחזירו אליה ללא כל מעצור, הרי מבחינת אנשי הפיננסים המחפשים תשואה מרבית מהירה,  אמת המידה להחלטה היא הפרש הרבית בין מדינה א' למדינה ב', לעומת השינוי הצפוי בשער החליפין בין מטבעותיהן.

כי אם, למשל, בעולם יציב, ניתן לקבל רבית שנתית של 4% על הזוז, ורבית שנתית של 6% על הדינר, הרי ברור שלמשך אותה שנה כדאי להפקיד את הכסף בחשבון דינרים. אבל, אם באותה שנה הזוז יתחזק ב-5% לעומת הדינר, הרי בהמרה חוזרת מדינר לזוז, רווחיהם בריבית של מפקידי הדינרים יימחקו עקב שחיקת ערך המטבע שבו השקיעו.

רק שמנגנון פשוט אף פעם לא מסביר הכל בכלכלה  
 
כי מי שבא לבחור בין זוז לדינר, בין דולר לשקל – איך הוא יודע מה יהיה שיעור הפיחות או הייסוף בשנה הבאה. מה, התחזקות השקל לעומת הדולר בשיעור של יותר מ-20%, מאז סוף דצמבר 2005, הייתה צפויה מראש? ובמילים אחרות, ההשוואה החשבונאית שלעיל טובה לתקופות רגועות, בהן אפשר פחות או יותר לצפות את כיוון ושיעור השתנותם של שערי החליפין. היא נהיית חסרת ערך בזמנים פרועים, בהם נפילות בורסה וזרימות ההון האדירות שבעקבותיהן, טורפות את כל הקלפים.

שער החליפין של השקל נקבע בשוק של ביקוש והיצע
 
לכאורה, כמו מחיר העגבניות במחנה יהודה. אבל בסחר של מוצר תעשייתי או חקלאי, בדרך כלל נזהרים שלא "לשבור את השוק" (להוציא כמה מקרים של עוף בשקל). כי שבירת השוק עלולה להתגלגל לשבירת היצרנים, ולערער את פרנסת כל העוסקים בתחום.

כלל הגיוני זה לא חל בשוק המטבע. מהמרי המטבע לא היו מהמרים אילו האמינו שהם ייצאו הניזוקים ממעלליהם. שער המטבע בישראל נקבע בעיקר בשניים-שלושה חדרי עסקות גדולים בבנקים, ונתון במידה רבה לניווטם של כמה סוחרי מטבע משפיעים. הם הגוזרים את דינו של השקל לעלייה או ירידה, בעזרת הביקושים וההיצעים שלהם, ובסיוען של השמועות שהם שותלים בעיתונות ובקהילת המטבע.

יתכן מאד, שפיחות השקל בעקבות הורדת הרבית של מחצית האחוז, היה מימוש צפוי מבחינתם. כלומר, הם ניצלו את ההפתעה כדי למכור דולרים קצת יותר ביוקר.

מכאן והלאה, אין למהמרי המטבע שום סיבה להמשיך ולהתרגש  
 
רבית בנק ישראל עומדת על 3.75%. רבית ה"פד" האמריקאי עומדת על 3%, והיא תרד, כנראה בעוד חצי אחוז בקרוב. אז, איזה דרמה סטנלי פישר מסוגל לחולל בעזרת הורדת רבית של עוד חצי אחוז – 3.25% לעומת 2.5%: מישהו סופר הבדלים כאלה?

גם אם פישר יוריד את רבית בנק ישראל לאפס, ההפרש שיישאר בין רבית בנק ישראל לרבית ה"פד" קטן מכדי לרגש את שוק המטבע. באווירה הלא-רגועה של היום, לא צריך יותר משמועה טיפשית על המצב המדיני-בטחוני, או על איזשהו אירוע בבנק גדול, כדי שמיליארדי דולרים יתעופפו הנה והחוצה, ובמעופם, יקפיצו את שער החליפין ב-10% לכאן או לכאן. רוצה לומר, לשמועות טיפשיות יש היום הרבה יותר כוח מאשר לנגיד בנק ישראל.

בנק ישראל, כבר מזמן אינו שחקן מנצח בשוק המטבע

היחלשותו של הבנק המרכזי, כמו גם היחלשותה של הממשלה, הן תולדה ישירה של הגלובליזציה. כשקביעת שער החליפין נעזבת לגמרי לכוחות השוק, הם הופכים להיות נותני הטון.

העברת השליטה בשער החליפין של המטבע לכוחות השוק נשענת על הכתרתם לנציגיהן הנאמנים של מגמות היסוד המשקיות. ממליכי כוחות השוק מאמינים כי ביקושי והיצעי שוק המטבע משקפים במדויק את התפתחויות הייצור והעסקים. אלא, שבפועל, מה שקובע את שער החליפין יום-יום הן דווקא תנועות ההון לטווח קצר, שברוב המקרים אינן קשורות לשום פעילות יצרנית. הן מונעות על ידי הפרשי ריבית, ניחוש הפיחות הצפוי, ובעיקר, שמועות ומניפולציה.

יוצא מכאן, שמי שרוצה להחזיר את ניווט הכלכלה לממשלה, חייב לנתק את הקשר ההדוק מדי בין שער החליפין לאותן תנועות הון קצרות טווח . דהינו, להקשות על תנועותיו של אותו כסף "חם", שבא לשוק המטבע "לעשות מכה" מהירה.

איך תבינו מה שער חליפין חופשי יודע לעשות?

 
לא יודעת איך, אבל יודעת מתי. ממש בשנייה שהוא יקפוץ ב-10%. ועוד יותר, בשנייה הבאה, כשהרבית תזנק אחריו.

זה אינו תסריט אימים דמיוני. פיחות ניכר ומכת רבית בעקבותיו, היו כאן כבר יותר מפעם אחת מאז סוף שנות ה-90. האירוע הזכור ביותר הוא זה של אוקטובר 1998. ב-8 לחודש, עף שער החליפין של השקל לעומת הדולר ב-5%. מראשית אוקטובר ועד השמיני בו, השער המריא בכ-12%.

החגיגה נפסקה רק לאחר מסע מילולי: פנייה לציבור של נגיד בנק ישראל דאז, יעקב פרנקל, ושר האוצר, יעקב נאמן. ולאחר עוד מסע אילם: הקפצת רבית בנק ישראל בשתי מנות – 2% כל אחת. כך שאם בראשית אוקטובר, טרם המשבר, ישבה רבית בנק ישראל על 9.5%, הרי ב-15 לנובמבר, מועד הזזת הרבית השני, היא הובאה ל-13.5%. רק באפריל 2000 היא הוחזרה לרמתה שמלפני המשבר.

מה עושה למשק אירוע כזה? ב-98, תגובתם היעילה של פרנקל-נאמן השיבה את הסדר די מהר על כנו, ומנעה התפתחות אינפלציה. אך הרבית הגבוהה, שנותרה במשך חודשים ארוכים, העיקה על העסקים ומשקי הבית. רבית גבוהה בולמת השקעות, ואף מכבה את התלהבותם של משקי הבית לפתיחת משכנתאות חדשות וסתם בזבוזים. כתוצאת כל אלה, שנת 99 הייתה שנה של גידול מתון בתוצר (2.5%), ואפילו נסיגה קלה בתוצר לנפש (0.1%-).

פיחות כזה, ספונטאני, הוא אחד ממפגעיו של שער החליפין החופשי. המפגע החלופי לו הוא ייסוף בלתי נשלט, כלומר התחזקות עקבית של שער החליפין. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. מאז שיאו – 4.994 ב-11 ליוני 2004, שער החליפין שקל/דולר יוסף ב-27%, והוא עומד היום על 3.65. ייסוף מתמשך מוזיל את סחורות היבוא במונחי שקלים, ומייקר את הייצוא במונחי מטבע זר. כך, היצרנים בישראל מוכים פעמיים: גם במגרש הביתי על ידי הסחורות הזולות מבחוץ, וגם בתחרות הבינלאומית על ידי המחירים העולמיים שבמקרים רבים מוכתבים להם, ולא מותאמים לאילוציהם.

תגובתם של התעשיינים בדרך כלל אינה מיידית. רוב עסקות הייצוא נחתמות לפחות לחצי שנה מראש, ולעתים קרובות למספר שנים קדימה. גם היצרנים לשוק המקומי אינם ששים לסגירת קווי ייצור ופיטורי עובדים, ומעדיפים לספוג הפסדים בלית ברירה. אבל נפילת התוצר והאבטלה תמיד מגיעות, אם כי בפיגור.

עכשיו, כשראינו מה שער חליפין חופשי יודע לעשות, בואו נתעכב על האבחנה בינו לבין שער חליפין מנוהל.

שער חליפין מנוהל הוא משטר המטבע ששרר כאן מקום המדינה ועד לשנות ה-90. במשטר של ניהול מלא, הממשלה קובעת את שער החליפין של השקל מדי פעם, והוא נשאר בערך זה עד שהיא מחליטה לשנותו. בגרסה של ניהול חלקי, השער חופשי בטווח מסוים של ערכים, והממשלה מגינה על אותו טווח באמצעים העומדים לרשותה, כגון מכירת וקניית מטבע זר, או התאמת הרבית. גרסת ההתערבות החלקית נודעה כאן כרצועת הניוד האופקית, ולאחר מכן האלכסון.

ומהצד השני, שער חליפין חופשי נקבע על ידי ביקוש והיצע, ממש כמו מחיר עגבניות במחנה יהודה. רק שכאן הבסטה היא חדרי העסקות שאושרו לצורך זה על ידי הממשלה. מרכזם, בישראל, בשלושת הבנקים הגדולים. בחדרי עסקות אלה הביקוש הוא השתקפות פניות האנשים לרכישת דולרים, או כל מטבע זר אחר, וההיצע הוא השתקפות הצעותיהם למכירת מטבע זר.

הדברים יובהרו יותר אם נאמר שכל רכישה של מטבע זר היא, כמובן, הצעה של שקלים, ולהיפך. כך שהביקוש וההיצע למטבע זר, בעצם, מוכתבים על ידי תוכניותיהם הכלכליות של תושבי המדינה. נסיעה לחו"ל, למשל, או יבוא נעליים איטלקיות, מחייבים רכישת מטבע זר על ידי יבואן או גורם פרטי; וייצוא תוכנה או אירוח תיירים מעביר מטבע זר לידי ישראלים, שעל פי שיקוליהם מחליטים אם מקומו הראוי הוא מתחת לבלטה בחדר השינה, או כהיצע בחדר עסקות.

עד כאן, זרמי הכספים שהם תמונת ראי של הפעילות הריאלית במשק. אבל במשקים בעלי תנועות הון חופשיות, כמו המשק הישראלי מאז שנות ה-90, מגיע לחדר העסקות גם הרבה כסף לשהות קצרה – כסף שרוצה לשחק עם כסף.  כסף של זרים שרוצים לקנות מניות כאן, כסף של ישראלים שרוצים ללוות בחו"ל, כסף של ישראלים וזרים שרוצים לשחק משחקי מטבע. הכסף הזה, חובב השעשועים, משווה את הרבית כאן לרבית בחו"ל, ומחליט איפה כדאי לו יותר ללוות או להלוות. הוא בודק את שער החליפין של המדינה, ומעריך אם הוא נמצא במקום הגיוני, או שעל פי כל נתוני היסוד הכלכליים הידועים מתבקשת הזזתו מעלה או מטה.

ואז, אם כסף כזה מחליט שהשקל, למשל, מיוסף מדי עכשיו, הוא יכול לקנות שקלים תמורת הדולרים שבידיו, ולמכור אותם לאחר הפיחות המתקן תמורת הרבה יותר דולרים. הוא יכול גם, אם הוא מספיק עשיר, או מספיק מקושר עם גורמים נותני אשראי, להשיג מיליארדי שקלים, להזרים אותם לרכישת דולרים בשוק הישראלי, וכך לגרום לפיחות, שיעשיר אותו בן לילה, להתרחש. כמובן, שלא כל תרגיל כזה נוחל הצלחה. אבל, תחושותיהם של מספר סוחרים גדולים לעתים קרובות מזיזות את השוק בחדות ובפתאומיות.

מדברים הרבה על "הגיונו" של שער החליפין, ועל כך שב"טווח הארוך" הוא אמור לשקף את ערכי היסוד במשק: ייצוא, יבוא והשקעות "אמיתיות". אבל מאז שתנועות ההון לטווח קצר הפכו להיות חופשיות בכל העולם ובישראל, ההיגיון הזה הפשוט הוא לא הדומיננטי בשוקי המטבע. ובפרקי זמן לא מעטים ולא קצרים, רואים ייסופים ופיחותים שיכולים להיחשב תמוהים על פי ערכי היסוד.

נראה שימים אלה הם פרק זמן כזה. יתכן אפילו שהתחזקותו המופלאה של השקל לעומ�
� הדולר – כ-2% תוך מספר שעות לפני יומיים – היא עדות לכך שהבחשנים בשוק המטבע בוחשים עכשיו במרץ: מרימים את השקל לשיא, כדי שאפשר יהיה להפיל אותו כמה שיותר בימים הקרובים. ואז, כשהם יחגגו את עשיית המכה, או, קצת אחרי, כשנגיד בנק ישראל יזניק את הרבית, תבינו מה שער חליפין חופשי יודע לעשות.