תגית: מדיניות סחר החוץ של ישראל

תוכנית ייצוב המשק – סיפור שני

כמו בכל סיפור מודרני, גם בסיפור הזה יש יותר מנראטיב אחד. כמו בכל סיפור מודרני, גם בסיפור הזה כל נראטיב וכותרתו. ובעצם, הנראטיבים כולם חותרים לדבר אחד, אולי לכסות על משהו, ואולי לבטא את אמונת כותביהם.

 הסיפור הזה מתחיל בריסון השוק המקומי. מונח שנכנס לשימוש מתישהו בשנות ה-70 או ה-80. כניסתו המרשימה ארעה לאחר קפיצה אדירה בחלקה של ההוצאה הציבורית (בעיקר הוצאת הממשלה והרשויות המקומיות) מהתמ"ג. להמשיך לקרוא

היום שבו כולם הפכו לחברתיים

שוק חופשי או שוק לא חופשי. גלובליזציה או אנטי-גלובליזציה. עצם הכלת הדיון בשתי מילים נוגדות כבר אומרת הרבה. כלכלה, שהיא מדע החברה, עוסקת באנשים, ועל כן אינה בנויה לשחור-לבן טובים-רעים, אלא לאבחנות עדינות יותר של מינון, של איזון ושל קצב.

אבל, מינון, איזון וקצב אינם הסוגיה ברוב הדיונים העכשוויים. זאת כאילו בגלל אילוצי תקשורת: כמה שיותר קליט, כמה שיותר פשטני. אך בעיקר בגלל תחכומם של הזוכים בפרס הגלובליזציה: בעלי ההון, שלעתים קרובות הם בעלי התקשורת, מבינים היטב את יתרונות ההתלהמות ואף מנצלים אותה לתועלתם. תנו להם ביקורת חברתית חריפה, הם ישמחו להעלות אותה לאוויר. כך הם מפגינים "רגישות", ובה בעת הופכים את הביקורת לאבסורד: הטפה תימהונית נגד החופש – תשתית הכלכלה המודרנית והדמוקרטיה. ומנגד, מעט מאוד דיון כלכלי אפור מתנהל בפורומים ציבוריים, אולי משום שדווקא הצגת הדברים היבשה היא שמאיימת על מי שמכתיב את סדר היום. אפשר להתרשם שההתמודדות המטרידה באמת אינה עם אנטי-גלובליזציה או עם אנטי-שוק חופשי, אלא דווקא עם הידיעה שכל המרחב קיים ונתון לבחירה: שוק חופשי או שוק מבוקר לגמרי, גלובליזציה מלאה או אנטי-גלובליזציה וכל מה שביניהם.   

 

אילולא הפכה הגלובליזציה לססמה היה מתאים יותר לדבר על שוק חופשי, כי שוק חופשי הוא המונח המכליל יותר. ואחד מיישומיו הוא גלובליזציה כלכלית – הסרת המגבלות מעל הזרימה הבין-לאומית של הון, עובדים וסחורות. אלא שהיום המונחים מעורבבים: יישומה של הגלובליזציה מותנה בהאחדה עולמית של נהגים וסטנדרטים. וכך הגלובליזציה דוחפת לעבר כלכלת שוק מדינות שעדיין דוגלות במעורבות ממשלתית, ולאחר יישומה היא מענישה באכזריות את מי שחורג מכלליה. או, במילים אחרות, ההשתלבות הבין-לאומית היא שמכתיבה את כללי המשחק.

ההקצנה הכרוכה בגלובליזציה מקבלת ביטוי חד במיוחד בישראל. אולי בגלל כניסתה של ישראל למירוץ במצב עוברי יותר ממצבן של המדינות המפותחות – מה שהחדיר במעצבי הגלובליזציה המקומית אמביציה לסגירת הפער. והתוצאה היא הקצנה של כל הדיון הכלכלי-חברתי בישראל. כולו שחור-לבן ונעדר לחלוטין ניואנסים. הנה לדוגמה כמה מהנושאים המרכזיים, ולאו דווקא לפי סדר חשיבותם.

 

הפרטה – בעלות פרטית

אין דרך טובה יותר לעיקור הביקורת המוצדקת על ההפרטה מניסוחה כהתנגדות גורפת או כשלילת הבעלות הפרטית. וכצפוי, בגלל תמימותם של כמה מהדוברים או בגלל המניפולטיביות של האחרים – זה בדיוק מה שקורה. באופן ענייני, הוויכוח על מתכונת הבעלות העדיפה – פרטית או ציבורית – אינו מוכרע. יש דוגמאות לכאן ולכאן. וממילא הכוח הפוליטי כבר זמן רב בידי המפריטים. ולכן אם עוד נותר ערוץ השפעה, הרי הוא במאבק על הגדרת דפוסי הפרטה שאינם משחיתים מדיי: הקצב – מספר ההפרטות בשנה שעדיין מאפשר הפקת לקחים; פיזור סביר של הבעלות על נכסים במדינה קטנה; מידת המעורבות הרצויה של זרים והשארת גרעין שליטה אסטרטגי ממשלתי במקום שהוא נחוץ; מניעת בעלות בו-זמנית במגזרים מנוגדי אינטרסים, כגון עסקים ועיתונות; שריון זכויות העובדים בחוק ואי-הפקרתם למשא ומתן מקרי; הגבלת האשראי ברכישת חברות מופרטות ובקרה על מקורותיו, באופן שמימון הרפתקאות פיננסיות לא ייפול על שכם הציבור. כל זה לא נעשה, ולא נערך שום מעקב ציבורי אחר גורלן של חברות מופרטות והשלכותיה העקיפות הרחבות מאוד של ההפרטה. וכך המפריטים דוהרים להפריט – ראו כהונת נתניהו כשר אוצר – ושוללי ההפרטה מוזמנים בשמחה לזעוק מעל כל בימה.  

 

משמעת תקציבית – מעיכת ההוצאה

דוגמה אחרת להקצנה היא הדיון המתנהל כל שנה סביב התקציב. מצדו האחד של המתרס – בעלי האחריות שדורשים לקצץ; ומהצד השני – בעלי הרגש שקוראים לרחם על המובטלים ועל האימהות החד-הוריות. מה שכמעט לא נשמע הוא הקול האומר כי הטלת משמעת תקציבית אין פירושה בהכרח קיצוץ ההוצאה. אפשר לשמור על גידול הוצאה סביר ובה בעת להקטין את הגירעון. המטיפים לקיצוץ בעצם מניפים את דגל הממשלה הקטנה – מגזר ציבורי מכווץ יחסית לתוצר. זאת במידה רבה מתוך מניע אידיאולוגי. סוגיה זו כשלעצמה אינה זוכה לתשובה חד-משמעית בכלכלה, ומגוון התשובות עליה עשיר כמגוון הערכים הלאומיים, המבנים המוסדיים והמסורות. יש אפילו המייחסים את פריחתן של כמה ממדינות סקנדינביה לתקציב מוגדל. אבל לחסידי הממשלה הקטנה נוח לזהות תקציב מוגדל עם גירעון ועם חוב. כך הם הופכים את ההצעה לתקציב אחר לבלתי מתקבלת על הדעת. ומי שמשיב להם בזעקות חמס רק עוזר להסוות את ההטיה.

 

יזמה פרטית – ביטול התכנון

דמגוגיה אחרת יוצרת זהות בין טיפוח היזמה הפרטית לבין ביטול מוחלט של כל תכנון ממשלתי. אבל באמת – תכנון הוא סוג של אספקת מידע מטעם הרשויות, ואינפורמציה מלאה היא הבסיס לתחרות משוכללת. וכך גם אם כטענת המתנגדים, התכנון אינו מצליח לחזות את העתיד והוא שאחראי להתמוטטותה של ברית המועצות, עדיין בחירה בין חלופות נעשית ממילא בכל ממשלה כל הזמן. בחירה זו – ברמתה האסטרטגית וגם בהחלטות רבות יום-יומיות קטנות – הופכת את משרדי הממשלה לצומת של מידע, אשר בגלל סודיות וגורמים אחרים שום גוף פרטי לעולם לא ישווה לו. תכנית ממשלתית לכלל המשק ולענפיו דואגת להעביר מקצת המידע הזה לציבור הרחב. היא אף משמשת הצהרת כוונות, ולא חשוב אם חלקן לא יתממשו או לא יתממשו מיד. וכשתכנית כזאת אינה מתפרסמת, אזי, כמנהגו של עולם, המידע זורם בעיקר לגדולים, לחזקים ולמקושרים. הם ערוכים היטב לנצל את יתרונותיו. מכאן ברור מדוע כמה מאותם גדולים וחזקים אינם מחמיצים שום הזדמנות ללעוג לתכנון הממשלתי. קשה יותר להסביר מדוע מפלגות השמאל, האקדמיה והתקשורת, לעתים מצטרפות להצגה מעוותת זו או מאשרות אותה בשתיקה.

 

אי מושלמות – אי התערבות

עוד התלהמות נוגעת לביקורת הסוחפת על כל מדיניות תעשייתית. וכאן מעניין לראות איך תוקפים את החוק לעידוד השקעות הון פעם מימין ופעם משמאל. מימין – בגלל בזבוז כספי המדינה, ומשמאל – משום שחלק מהטבותיו מעשיר עוד יותר את העשירים, לעתים גם בדרכי הונאה. כל ההערות נכונות, ואפשר בהחלט להסכים עם הקביעה שהחוק אינו מושלם. אבל על אף אי-מושלמותו החוק או גרסאות תמיכה דומות נהוגים בכל המדינות המפותחות והבלתי מפותחות. זאת בידיעה הברורה שבעלי המפעלים גורפים חלק מהשלל, וגם מתוך ההבנה שבמשק שאינו מולאם לגמרי כל מה שמניע את הכלכלה גורם לכמה אנשים להתעשר.

ולכן ההשוואה הרלוונטית בין אמצעי המדיניות התעשייתית לבין אמצעי מדיניות אחרים היא בסימון הברור של מי שמתעשר בכל מסלול מדיניות; ושל הנהנים האחרים – האם הם הציבור הרחב. ומהיבט זה המדיניות התעשייתית בוודאי אינה הבחירה הגרועה מכולן. לפחות בהצהרה ועל פי ההיסטוריה שלה היא מכוונת בעיקרה לתמרוץ ישיר של המועסקים. ואשר לעניין ההונאה – הבה נודה, הוא גלום בכל מערכת שמציבה לאזרחים תביעות או מחלקת להם מתנות. מה? כל השרברבים כבר משלמים מע"ם? בכביש המהיר ירושלים-תל-אביב לא נוסעים רוורס? ועדיין חוקי המס וחוקי התנועה שרירים וקיימים.

 

רגולציה – התערבות יתר

היסחפות מסוג דומה יוצרת חפיפה מלאה בין רגולציה (הסדרה, תקינה, ויסות, פיקוח) מטעם הממשלה לבין התערבות יתר. האם באמת טובתם של כל האזרחים מכתיבה שהממשלה תעזוב את הבנקים לגחמותיהם? בישראל, למשל, ההיסטוריה של שני העשורים האחרונים מוכיחה כי ההרפיה הממשלתית מובילה למתן אשראי בהיקף של מיליארדים לכמה יזמים גדולים שמתמחים בהשתלטויות על חברות. יזמים אלו, ככל המגזר העסקי, זוכים מלכתחילה לריבית נמוכה יותר על הלוואותיהם מזו הנגבית ממשקי הבית. השקעותיהם, שלעתים לא נדירות נכשלות, מתגלמות לחובות אבודים, והדבר מוביל להגבהת העמלות המוטלות על משקי הבית, לכיווץ הריבית על פיקדונותיהם ולניפוח הריבית על ההלוואות שמשקי הבית לוקחים. והעיקר, כדאי לשאול מה מעוללים לדמוקרטיה אותם חובות שלא נבדקו בקפדנות על ידי גורם ממשלתי. איומיהם של חייבים מיואשים שבנפילתם עלולים למשוך אחריהם עוד עסקים, אינם יכולים שלא להשפיע על החלטות השלטון.

 

חופש כלכלי – כבילה מלאה

אולם הנושא שמשאיר את כולם בצל ויידון בפירוט רב בפרקים הבאים הוא הצגת החופש הכלכלי כמקרה של אפס או אחד, דהיינו חופש כלכלי מלא או היעדר חופש בכלל. כאילו דרגת החופש אינה ניתנת לבחירה ואי אפשר למזג כלכלת שוק עם התערבות ובקרה ממשלתית.  

גישה זו בולטת במיוחד בשני תחומים: האחד, הסרת המגבלות על זרימת כספים אל המדינה ומחוצה לה, שגולת הכותרת שלה היא הסחר החופשי במטבע זר. בגרסתה המוקצנת הנהוגה בישראל היא מיתרגמת להעמדת היעד של יציבות מחירים מעל הכול וזניחת תמיכתה של הממשלה בשער חליפין ובשער ריבית מוטי צמיחה ותעסוקה. התחום השני הוא פתיחתו לרווחה של המשק ליבוא, שבגרסתה מרחיקת הלכת הנהוגה בישראל גם היא מפחיתה את שליטת הממשלה על הייצור ועל התעסוקה. וכנגזרת ישירה ועקיפה של שני יסודות אלו מופיע מכלול מדיניות שלם המוצג כבלתי נמנע – מתקציב מכווץ ועד רפורמות והפרטה. כולו מיושם בנחרצות שאינה מותירה מקום לפשרה או לבדיקה חוזרת.

וכדאי שיהיה ברור: אין הכוונה בכל מה שנכתב כאן להטיף למשק סגור, אלא לומר כי פתיחת המשק בישראל מציבה בעיית ענק של מינון וקצב, ועל פי הרטוריקה הנהוגה היום היא מוטבעת בים של סיסמאות. דווקא במדינות הכי מפותחות המשמשות לישראל דגם חיקוי חיים בשלום כמה מודלים של פתיחות זה לצד זה. דוגמה טובה היא אימוץ מטבע האירו באירופה. רוב חברות האיחוד הוותיקות בחרו לאמץ אותו. שוודיה, בריטניה ודנמרק יוצאות מכלל זה מתוך בחירה הנשענת על דיון פומבי ומשאלי עם. גיוון דומה נמצא גם במידת הפתיחה לייבוא: כל מדינות האירו אמנם חתומות על אותו הסכם, אך יישומו נתון לפרשנות יצירתית בכל אחת מהן. מעברו השני של האוקיינוס מסורת הממשל שונה והמאבקים מקבלים ביטוי גלוי יותר. דוגמה ידועה היא לחציהם – הזוכים לאוזן קשבת – של חברי קונגרס בארה"ב להגנה על התעשייה והחקלאות במחוזות בחירתם.

גישה פתוחה כזאת בוויכוח הגדול על פתיחות היא שחסרה בישראל של הגלובליזציה. הטיפול בסוגיית הפתיחות הפך להיות סגור וחונק. המחשה טובה למבוי הסתום שאליו נקלע מתקבלת מעידן נתניהו באוצר שהחל בשנת 2003. אפילו בנק ישראל הסתייג פעם אחר פעם משיטות שר האוצר. מחלקת המחקר ביקרה את הקיצוצים החדים בדמי האבטלה והבטחת ההכנסה. היא התנגדה ליד הקשה שנקט האוצר כלפי הרשויות המקומיות.

הסתייגויות דומות נשמעות בשנים האחרונות מפי כלכלנים רבים וטובים. אך הסתייגות בנק ישראל חשובה במיוחד, כי בנק ישראל הוא מעצבה הרעיוני של הגלובליזציה בישראל. ומה שחסר בביקורתו בשלב הזה הוא הקישור בין התוצאות הלא-נחמדות לבין החתירה לשוק חופשי וגלובליזציה. קישור כזה הוא כמעט כפירה בעיקר למי שכל ימיו האמין בשאיפתה הנאצלת של הכלכלה לאופטימיזציה. ולא רק בשאיפה, אלא גם ביכולת להגשימה.

האמונה באופטימיזציה היא אותו ממד רוחני שמתחת לדברים. לא סתם חותרים לשחרור השוק, אלא מניחים כי פעולתו החופשית תביא למרב הרווחה. לכן גם המהירות והמוחלטות. ומה עכשיו? איך מסבירים את חילוקי הדעות בין בנק ישראל לאוצר, ששניהם דבקים באותה המטרה? ואיזה נציג ציבור בכנסת, בממשלה, בהסתדרות ובארגוני המעסיקים – שכולם חלוקים עם כולם – אינו מבקש את הכי טוב לעם ישראל? ומדוע בשיטה הקודמת שבה לא התיימרו לתוצאה האופטימלית, אלא סתם שוחחו והגיעו לפשרה, היה המשק רגוע ואף צומח יותר? ובכלל, מודל של אופטימיזציה לא נפוץ בהחלטות האישיות של בני אדם. אולי מפני שבמגרש הפרטי אנשים יודו ביתר קלות שאין להם מושג מהו האופטימום הזה, והם משכתבים את מטרותיהם כל הזמן בעקבות התנסויות, לעתים אף מתוך נסיגה לאחור ותיקון של המסלול. הרכיב הזה של היסוס וצניעות הלך לאיבוד במדינות הכלכלית החותרת לפתרון מוחלט.

איבוד היכולת לאבחן אבחנות עדינות מביא ויכוחים כלכליים רבים לידי אבסורד, והם מסתדרים לפי צד בלי שנעשה ניתוח אמתי של האינטרסים.

כך בשנים האחרונות בולטת הסתייגותם של הארגונים החברתיים מהתעשייה. הם מתנגדים לכל תמיכה בתעשייה ויוצאים חוצץ נגד כל ניסיון של התעשיינים להשפיע על סדר היום המקרו-כלכלי. זאת מתוך תפישה פשטנית הרואה בתעשיינים קפיטליסטים רעים. בסדר, נכון, הם מעסיקים-קפיטליסטים, אך תפקיד כזה הוא בלתי נמנע במשק שאינו קומוניסטי מולאם. ולכן כדאי לנסות ולהבחין בין קבוצות התעשיינים למיניהן, למשל, בין תעשייני האלקטרוניקה לבין תעשייני המזון. כדאי גם לראות שבהכללה ענף התעשייה הוא אחד המעסיקים הנאורים הבודדים שעוד נותרו בישראל, עם שיעור ניכר של עבודה מאורגנת ושמירה על זכויות העובדים ועל כבודם. מכאן גם מתבלט האינטרס המשותף של העובדים והמעסיקים – שמירה על ענף שבשנת 2007 העסיק כ-340 אלף עובדים (356 אלף בהכללת עובדי חברות קבלניות).

העלמת הניואנסים מהדיון הציבורי מוחקת למעשה את רוב הממשלה. כי כל קיומם של משרדי ממשלה מתמחים מוצדק בתרומתם לניסוח מדיניות מגזרית. הסתכלותו של מגזר הבריאות בישראל (רופאים ופציינטים) שונה מהסתכלות מגזר הבנייה (קבלנים ופועלים) או מגזר החינוך (מורים, תלמידים, הורים ומעסיקים). הממשלה, בתורה, אמורה לאזן את כל האינטרסים. אולם במבנה הנגזר מאופן יישום הגלובליזציה בישראל נותר רק משרד ממשלתי אחד, והוא האוצר. הוא המופקד על העברת המשק לשוק חופשי ועל התנאים הבלתי ניתנים לערעור הכרוכים בה. בתוקף יחידותו האוצר מצליח בכל שנה להביא לידי אישור תקציב שאיש מהשרים או מחברי הכנסת אינו מבין. הוא מצרף אליו חוק הסדרים שמגהץ את כל תחומי החיים במדינה. זאת בחסות הבהילות שמֵשית המעבר החד לגלובליזציה.

ואם לשרים ולחברי הכנסת אין תפקיד כלכלי ממשי, לא נותרת גם משמעות רבה למפלגות. אפשר לראות כי בעקבות תהליך הגלובליזציה בישראל לא נותרו כמעט הבדלים בין הליכוד לעבודה. לא רק בתחום הכלכלי אלא גם בנושאים מדיניים-ביטחוניים. משק פתוח מגיב חזק יותר על פיגוע או אפילו על התבטאות של הממשלה. ולכן אחת המסקנות מפתיחת המשק היא ההסכמה הגורפת על הכורח בהסכם שלום, או לפחות בהינתקות חד-צדדית מהפלסטינים. טשטוש ההבדלים הרעיוניים בישראל חורג בהרבה בעצמתו מכל מה שמקובל בדמוקרטיות אחרות. בארה"ב, למשל, מתנהל ויכוח עז על מדיניות בּוּש מיום עלייתו לשלטון, ואנשי אקדמיה וסלבריטאים עוזרים בניסוח מצע אלטרנטיבי דמוקרטי.   

טשטושם של הניואנסים מערער גם את ההסתדרות. מאחר שאין לה משנה סדורה משלה, היא קיימת בעיקר במישור הכוחני. אבל באופן פרדוקסלי הישענות היתר על כוח מחלישה, כי כמה פעמים אפשר לשים את האצבע על השלטר? שביתה תמיד יוצרת התנגדות אצל הנפגעים, גם אם הם מזדהים עם עילתה. ולראיה, שמיטת קרנות הפנסיה מידי ההסתדרות נעשתה בידי נתניהו בקלות יתר. גם הפגיעה האנושה בהבטחת ההכנסה עברה בלי שנתקלה בהתנגדות ממשית. וככל שההפרטה מתקדמת ועוד ועד עובדים הופך להיות כפוף לבעלים פרטיים, הנשק שבידי ההסתדרות נעשה קהה יותר ויותר.

מאחר שאין ניואנסים, מה שנותר הוא החלוקה לכלכליים-רעים וחברתיים-טובים. וכך הכלכלה הרעה נידונה לה בדיסקרטיות אך בהיגיון במוספים המיוחדים לה. ודיווחה קורע הלב של הכתבת החברתית – תמיד כתבת ולא כתב – על אם חד-הורית מופיע בעמוד הראשון של העיתון. ובסגנון דומה, עסקים שאך אתמול פיטרו עשרות ומאות מעובדיהם ובה בעת שילמו שכר עתק לכמה בכירים, מייחצנים את תרומתם לקהילה. פורום דאבוס, מקום מפגשם של מצליחני העולם, הוגי הגלובליזציה, ייחד ב-2005 את מושב הנעילה שלו לעוני העולמי.

הישגה המרשים של הגלובליזציה הוא אפוא הפיכת כו-לם לחברתיים – מה שמקשה על הביקורת ולא הקל את כתיבתו של ספר זה. כי בתחרות על תשומת לבו של הקורא תמיד ינצחו סיפורים מגירי דמעות. אבל את עובדות החיים קובעים פרטי הפרטים העסקיים המייגעים. כמה מהם – חשובים אך אולי משמימים – מובאים בפרקים הבאים בתקווה לשכנע כי ישראל הלכה דרך ארוכה בגלובליזציה. ארוכה מדיי. ועדיין נותרת לה האפשרות לסגת בחזרה ולהתרחק מהקצה.

"על הצמיחה אי אפשר להשפיע!" – ?

 
ראיון מעניין ב-TheMarker נפתח בציטוט מפי חתן פרס נובל לכלכלה, רוברט לוקאס (על הצמיחה אי אפשר  להשפיע – אז עדיף לטפל באינפלציה, 4.7.2008). לוקאס ושותפיו לשיחה, קנת ארו ואריק מסקין, אנשי אקדמיה אמריקאים עטורי פרס נובל, שהו באותו שבוע בכנס שאורגן על ידי המכון ללימודים מתקדמים והחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים.

וכך אומר לוקאס בפתיח של דבריו: "באינפלציה אפשר לשלוט אך בצמיחה אי אפשר. הצמיחה מושפעת מיותר מדי גורמים". ובהמשך, הוא מוסיף: "המדיניות הכלכלית אינה סימטרית ביכולת שלה לטפל בשני הגורמים האלה – ולכן צריך לטפל רק במה שאנחנו יכולים לטפל – באינפלציה – ולעזוב את הצמיחה".

התבטאות זו של לוקאס תמוהה משום שהיא מערבת יחד עובדות שאינן ניתנות להכחשה עם שיפוט מקצועי-אישי. עירוב שאין מצפים למצוא בדבריו של איש אקדמיה בשיעור קומתו.

הצמיחה מושפעת מיותר מדי גורמים? גם האינפלציה מושפעת מאינספור גורמים, והנה כמה מהם: הגדלת הוצאות הממשלה בגלל מלחמה, בגלל קליטת עולים, בגלל רצון לספק תעסוקה, או בגלל כל מניע פוליטי אחר; התייקרות חומרי הגלם בשווקים העולמיים;  פיחות ערכו של המטבע הלאומי (השקל, למשל) לעומת המטבעות האחרים, ועליית המחירים הנקובים במטבע מקומי בעקבותיו; לחצי שכר שמתפשטים במשק; בצורת או כל אסון טבע אחר; שנת שמיטה. כל אירוע כזה טומן בחובו גרעין אינפלציוני, שנביטתו תלויה בנסיבות ובתגובת הממשלה.

בהינתן כל אלה, לא בטוח שאפשר לקבוע כי הצמיחה מושפעת מגורמים רבים יותר מאשר האינפלציה – שתיהן משקפות הכ-ל: כלכלה, חברה, פוליטיקה, תרבות, אווירה. מה שבכל זאת מבדיל ביניהן הוא יכולתה של הממשלה להשיג שליטה עליהן. באינפלציה, השליטה יכולה להיות קלה ומהירה. בצמיחה, המונח הכוונה מתאים יותר. עם זאת, מי שמכיר את תולדות יעד האינפלציה בישראל יודע שהיו לא מעט החמצות בהשגתו, ולא מחמת חוסר תשומת לב או אי-השתדלות של בנק ישראל.

אכן, האינפלציה מגיבה מהר לאמצעים קשים. ניתן תמיד לחנוק אותה באחת על ידי רבית גבוהה וקיצוץ בתקציב הממשלה. אבל בחנק כמו בחנק, פעילותו של המשק ותעסוקתו נפגעות קשה. או במילים יותר פשוטות: הניתוח עבר נפלא, מה חבל שהפציינט הלך לעולמו. זו הסיבה שידיהם של סטנלי פישר, בן ברננקי ועמיתיהם רועדות בתקופה האחרונה.

האי-סימטריה בין אינפלציה לצמיחה שלוקאס מזכיר, מתמצית אם כן בהיעדרו של משתנה מפתח כגון הרבית בטיפול בצמיחה. ברם אם לא מחפשים שליטה מלאה אלא רק הכוונה (ומי אמר שחייבים תמיד להשיג שליטה מלאה? צמיחה אינה אירוע דרמטי כמו אינפלציה) אפשר לכוון את הצמיחה על פי היעדים הלאומיים. ניסיונה של ישראל בשנות ה-50 וה-90, מוכיח שכאשר הממשלה רואה את עצמה מחויבת לצמיחה ולתעסוקה היא, בפעולותיה, מצליחה להשפיע עליהן.

מנגנון ההשפעה בצמיחה יותר מורכב מאשר באינפלציה. בצמיחה, הורדת רבית או הרחבה תקציבית, כשלעצמן, לא בהכרח יועילו. ללא אמצעי לוואי הן עלולות להתבזבז ואף ללבות אינפלציה. אבל בצירוף מדיניות מיקרו-כלכלית משלימה – ליווי ההרחבה הכספית בתוכנית ממשלתית להשקעה בתשתיות, במו"פ, או ביצירת תעסוקה – ההרחבה הממשלתית הוכיחה פעמים רבות שהיא עשויה להועיל. גם שינוי תפישתה של הממשלה בנושאי סחר חוץ ומדיניות שער החליפין יכול לתרום. את כל אלה, שפירושם תשומת לב ממשלתית לפרטים ויומרה של הדרג המקצועי בממשלה להבין מעט כלכלה, לוקאס דוחה באופן סמוי בגלל אמונותיו המקצועיות.

לוקאס הוא איש אוניברסיטת שיקאגו הידועה באסכולה הייחודית שלה. יש גם תפישות אחרות. לפני כשבועיים פנה אלי קורא וביקש המלצה לספר כלכלה ידידותי. נזכרתי בתנ"ך של לומדי הכלכלה בשנות ה-50 עד שנות ה-70. ספרו שובה הלב של חתן פרס נובל לכלכלה, פול א. סמואלסון, יצא לאור לראשונה בשנת 1948 ותורגם לעברית בשנת 1962.

וכדי שתשתכנעו שהזמן אמנם חלף אבל הכלכלה אותה כלכלה, הנה ציטוט מפתח-דבר של הספר: "מלבד עדכון העובדות הכנסתי בה פרקים וסעיפים חדשים על הבעיות שיעמדו לפנינו בעשור הבא:…שינוי מעמדה הבינלאומי של ארה"ב על כל משמעויותיו לגבי מאזן התשלומים…, וכן הברירה הקשה הכרוכה באפשרות של אינפלציה מסוג חדש, שמקורה בעליית הוצאות הייצור" (פול א. סמואלסון, תורת הכלכלה, סטימצקי בע"מ, 1962, עמ' ה').

סמואלסון ממשיך ואומר: "במקומות שונים בספרי העליתי את מה שאני מכנה 'המזיגה הניאו-קלאסית הגדולה': זוהי מזיגה בין שיטת העיון החדשה לקביעת ההכנסה הלאומית לבין עקרונות הכלכלה הקלאסית'" (שם, עמ' ו').

שיטת העיון החדשה הריהי התיאוריה הקיינסיאנית, שהחלה לחלחל למדינות המערב בשנות ה-30 והגיעה למלוא פריחתה כשגויסה למאמץ השיקום לאחר מלחמת העולם השנייה, עידן כתיבת הספר. או, בניסוחו של סמואלסון: "לפי השקפה זו (הניאו-קלאסית), שומה על מדע הכלכלה בימינו להורות לחברות הדמוקרטיות איך להתגבר על האבטלה ועל האינפלציה" (שם, עמ' 12). כלומר, אליבא  דסמואלסון,  ישנה סימטריה מלאה בהצבת הצמיחה והאינפלציה כיעד לאומי. מה נשתנה מאז? הכלכלה הקלאסית נותרה אותה כלכלה קלאסית, רק שבשנות ה-70 גרסתה המרכזית הפכה מניאו-קלאסית לניאו-ליברלית.

עשרות שנות שובע ורגיעה במערב הקהו את התובנה העמוקה שהנחתה את סמואלסון  בהצגת דבריו. תובנה שמשתקפת בפרק א' של ספרו: "אבל, לא פחות מכך חשובה
העובדה, שקיום דמוקרטיה בריאה קשור קשר הדוק בקיום תנאים המבטיחים תעסוקה רבה ויציבה וסיכויים טובים למחיה. עדות לכך הם המאורעות ההיסטוריים במאה העשרים.
לא נגזים אם נאמר כי הסיבה לצמיחת משטרי רודנות ולמלחמת העולם השנייה, שבאה בשל כך, הייתה נעוצה במידה מרובה באוזלת ידה של האנושות לפתור בעיה כלכלית זו, ועדיין מוסיף עולמנו לעמוד במבחן זה" (שם, עמ' 3).

הכלכלה, אם כן, אותה כלכלה, והסוגיות צמיחה-תעסוקה-אבטלה-אינפלציה הן אותן סוגיות. סמואלסון, כדרכו מנסח אותן בכנות ובאנושיות: "לפיכך, יש לזכור כי בכל מצב כלכלי מסוים קיימת רק מציאות שרירה אחת אף אם לעתים קשה להכירה ולייחדה. אין בכלכלה תורה אחת למפלגת הדמוקרטים ותורה שנייה לרפובליקנים…ורוב הכלכלנים תמימי דעים פחות או יותר לגבי העקרונות הכלכליים המעצבים את המחירים ואת התעסוקה.
ברם, אין זאת אומרת, כי אותם כלכלנים הם תמיד בדעה אחת גם בכל הנודע למדיניות הכלכלית. יתכן שכלכלן פלוני הוא בעד תעסוקה בכל מחיר, ואילו כלכלן אלמוני סבור כי תעסוקה מלאה אינה הדבר החשוב ביותר" (שם, עמ' 6).

נדמה לי שהפסקה שלעיל היא ההמחשה הטובה ביותר לפער המתגלה בין סמואלסון ושותפיו ללוקאס ועמיתיו. ואולי, הבחנתו הבאה של סמואלסון תבהיר את הפער עוד יותר : "אין איש מצפה שנגיע לדיוק מתמטי. אדרבא, אם רק נצליח למצוא את הכיוון הכללי של ההתפתחות ולברר את הסיבה והמסובב במשק, ייחשב הדבר לצעד גדול קדימה" (שם, עמ' 5). לוקאס, אגב, בנאום פרס הנובל שלו מזכיר את סמואלסון כדמות המעצבת הראשונה שלו בלימודי הכלכלה. הדמות המקצועית המשפיעה המוזכרת שנייה בקורות חייו היא מילטון פרידמן. אכן מופלאות הן הסתירות האנושיות.