משפחת אפרוסי הייתה משפחה יהודית עשירה, שיצאה מרוסיה במאה ה-19 והתיישבה בווינה ובפריז. מקור עשרה הוא הסחר בתבואות רוסיות, ועסקיה התפשטו לחמרי גלם אחרים ולפיננסים. תולדותיה המרתקים של המשפחה מובאים על ידי אחד מצאצאיה, אדמונד דה ואל, בספרו "הארנבת עם עיני הענבר".
זה היה לאחר תוכנית ייצוב המשק של 1985. הייתי במשרד התעשייה והמסחר, וצפיתי יום-יום בשינויים הניחתים על כלכלת ישראל. משרד התעשייה והמסחר, שהיה עד אז המשרד הכלכלי השלישי בחשיבותו בממשלה (אחרי האוצר ובנק ישראל), הפך תוך תקופה קצרה לבלתי-נשמע ובלתי-נראה. מי שהיה מנסחה הראשי של המדיניות התעשייתית בישראל, ושותף חשוב במדיניות הכלכלית בכללה, הפך לגמ"ח, מחלק תמיכות שוליות למפעלים.
הנה משפט הפתיחה למצעה הכלכלי המתחדש של מפלגת העבודה, או למצעו של כל איחוד סוציאל- דמוקרטי שיקום בקרוב. המשפט שלא יעלה על דעתו של יועץ אסטרטגי אמריקאי, גם אם הוא הריץ לכהונתם שניים-שלושה נשיאים. המשפט שאפשר לכתוב רק בעברית: מצביעים יקרים – נאמני מפלגת העבודה, מתפקדיה החדשים, הציבור הרחב – הפעם אנחנו רציניים.
כשאני חושבת על הרגעים הטובים שלי במקצוע הכלכלה – רגעים של הבנה ושל יציאה מהקופסה – אלה תמיד גם רגעים של רגש. מוזר, מקצוע הכלכלה נתפש כמקצוע הגיוני. אבל, מניסיוני, העבודה בו נעשית באופן הטוב ביותר כשההיגיון והרגש משולבים. הנה, כמה רגעים כאלה של היגיון שלא היה יוצא לאוויר העולם אלמלא הרגש שהעיר אותו.
בסוף שנות ה-70, ערכנו במשרד התעשייה והמסחר סקר על איכות החיים בתעשייה. באחד מביקורינו במפעלים, הגענו למפעל טוויית חוטי כותנה במרכז הארץ. מכונות הטווייה שקשקו ברעש נורא. האוויר היה דחוס באבק חוטים. ברגע מסוים, ניגשה אלינו אחת מהעובדות, כבת חמישים, והחלה לתנות את צרותיה. היא עובדת במפעל 30 שנה, שמיעתה נפגעה והיא סובלת מאסטמה. ההנהלה לא מאפשרת לה לפרוש.
חוסר האונים של האישה מפה, ומראהו הדל של המפעל משם, חידדו אצלי את דילמת התעשייה המסורתית יותר מקריאת עשרה ספרים מלומדים. אפשר היה לשפר את איכות החיים במפעל על ידי השקעה בציוד מטהר אוויר ומבודד רעש. אבל זו השקעה כבדה, וטוויית הכותנה היא תחום של ייצור סטנדרטי שכבר אז עבר למזרח הרחוק ולאזורי עבודה זולה אחרים. היה לגמרי ברור שהמפעל הזה לא ישרוד את ההורדה הצפויה של המכסים ושאר ההגנות על מוצריו. אבל מה עם העובדת האומללה? נכון, מקום עבודה כזה אני לא מאחלת לשונאיי. אבל בלעדיו, ממה היא תתפרנס? ומאידך, איך בכלל אפשר לשמור מפעל כזה בחיים, ומהי העלות הציבורית של שימורו המלאכותי.
רגע שני כזה, שאני זוכרת, התרחש בסוף שנות ה-80. באותה תקופה, ניטש ויכוח עז על מחויבותה של הממשלה להבטחת שער חליפין נאות. בנק ישראל, שהיה מעוניין להבטיח את יציבות המחירים מעל הכל – זמן קצר לאחר תוכנית ייצוב המשק של 1985 – הקפיא את שער החליפין של השקל לפרקי זמן ארוכים, וטען שאין צורך להתאים את הפיחות לאינפלציה. אני, בביקוריי במפעלים מייצאים ובמפעלים שהתמודדו עם יבוא מתחרה, השתכנעתי מתחשיביהם שהפיחות הוא הכרחי.
באחד מסיורינו בתעשייה, במפעל גדול לעיבוד בשר, שאלנו את המנהל מה דעתו על מדיניות שער החליפין. שער החליפין, הוא ענה, מה זה חשוב? כעסתי על תשובתו שנראתה לי חנפנית ולא-כנה. עברו מספר שנים, והפאזל שלי הסתדר במקומו. מפעל הבשר מכר אך ורק לשוק המקומי. הוא – כמו מפעלי מזון רבים אחרים – נהנה מהגנה 'טבעית' בפני יבוא: צורך בקירור שמייקר את הובלת המוצרים המתחרים לארץ, הרגלי אכילה של הצרכנים שמעדיפים בישול ותיבול מקומי, דרישת הכשרות שלא תמיד אפשר לענות עליה בייצור בחו"ל. מכאן, שמפעל הבשר לא היה תלוי בשער החליפין. מארחנו המנהל באמת לא הבין מה אנחנו רוצים מחייו. אבל זה לא אומר שמפעלי ההיי-טק, שהתלוננו על שער החליפין, אינם צודקים.
רגע שלישי כזה, ראשית שנות ה-90. נפגשתי עם סמנכ"ל הכספים של מפעל ביטחוני גדול. הוא תיאר בפניי את קשייהם ההולכים וגוברים עקב התניית הסיוע הביטחוני, שישראל מקבלת מארה"ב, ברכישת ציוד ביטחוני שם. היבוא התופח ערער את קיומו של אחד מקווי הייצור של המפעל. אין ברירה, הוא אמר, אנחנו נסגור את הקו הזה. מאות עובדים ילכו הביתה. רובם בני ארבעים פלוס, עובדים אצלנו עשרות שנים. אמר ביובש, ופתאום התקשה לשלוט בקולו ובדמעותיו.
השתנקתי יחד אתו, והבנתי שהסיוע הביטחוני אינו ניתן לנו ללא תמורה. אנחנו משלמים עבורו במקומות עבודה שנסגרים כאן ונפתחים במשק האמריקאי. יותר מזה, קלטתי פתאום שכל הדיבורים על תחרות חופשית ביבוא, ואי-התערבות של ממשלות בתנאי הכלכלה 'הטבעיים', מיועדים לאזנן של 'המדינות המתפתחות'. ארה"ב, המטיפה הגדולה לסחר חופשי, מסבסדת את תעשיית הנשק שלה בעקיפין על ידי הסיוע הביטחוני לישראל, ומן הסתם גם לעוד מדינות.
הרגעים האלה, ועוד רגעים דומים, הבהירו לי את ההבדל בין כתיבה על הכלכלה 'שלי' לכתיבה על כלכלה סתם. כשמנתחים מודל כלכלי-תיאורטי, אפשר להישאר קרים ומנוכרים. כשאני כותבת על כלכלת ישראל, אני רואה פנים של אנשים לנגד עיניי. האם ההבנה הזאת, רומזת על קשר אפשרי בין ההתרכזות במודלים מתימטיים בכלכלת ארבעת העשורים האחרונים לברוטליזציה של הכלכלה? לא אשיב על כך בנחרצות, רק אומר שהניסיון להגדיר כלכלה ישראלית, או כל כלכלה מקומית אחרת, מעיד על הצורך הדוחק של אנשים רבים למצוא את הדרך לכלכלה אנושית יותר.
***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
יין, מיץ ענבים, מצות, ו…פיחות כשר לחג. פיחות הקניידלך, כך יקראו לו.
קבלו את השיר החדש בדיון הכלכלי בישראל. קבלו אותו בעקבות צעדי בנק ישראל והאוצר מה-19, 20, ו-27 לינואר. מטעם בנק ישראל, חובה על תושבי ישראל ועל תושבי חוץ לדווח על עסקות ההימור קצרות הטווח שלהם בשוק המטבע ובשוק האג"ח. מטעם הבנק, גם חובת נזילות בשיעור של 10% על התאגידים הבנקאיים בעסקות נגזרי מט"ח של תושבי חוץ. מטעם האוצר, ביטול הפטור ממס (בשיעור של 15%) שניתן עד כה למשקיעי חוץ על רווחים הנובעים מאג"ח ממשלתיות קצרות טווח.
תמיד ידענו שטוב להיות גדול בכלכלה. הגדולים הם מממני הארגונים הבינלאומיים. ולכן, למרות מראית העין של דמוקרטיה, מילתם היא הקובעת. כך, גרמניה וצרפת באיחוד האירופי. כך, ארה"ב בכל הארגונים הישנים להסדרת היחסים בין מדינות: קרן המטבע הבינלאומית, ארגון הסחר העולמי, הבנק העולמי.
שלושתם פרופסורים ידועים לכלכלה. אחד מהם חתן פרס נובל. שלושתם מצויים בהוויות העולם האמיתי. שלושתם נבוכים היום.
ככה אנחנו במאה ה-21. תמיד חושבים על הדבר הבא. בתוך אירועי כנס קרן המטבע הבינלאומית בשבוע שעבר, הוכרזה בחירתו של פישר לנגיד המצטיין בעולם על ידי הירחון הפיננסי, יורומאני. הפרס ניתן לו על מנהיגותו בתקופה קשה. פרופ' פישר הוא נגיד הבנק הראשון בעולם שהעלה את הרבית בסבב ההעלאות הנוכחי, ואחד הראשונים שהתערבו בשוק המטבע.
מס רגרסיבי, מס פרוגרסיבי – מה הם אומרים לציבור הרחב? הויכוח הסוער על הטלת מע"מ ירקות ופירות מעיד שהם אומרים משהו. כו-לם יודעים שמע"מ הוא מס "רע". כו-לם יודעים שמס הכנסה הוא מס "טוב". הבה ונבדוק את תמונת המסים בישראל לאור הידיעה הזאת. בדיקת הנתונים, בהגדרות זהות על פני תקופה, מתאפשרת הודות לנתונים שפורסמו בדו"ח מנהל הכנסות המדינה 2007.
1986 היא שנת שיא במשקל המס בתמ"ג בישראל, שהגיע באותה שנה ל-44.5%. זאת הייתה השנה הראשונה והקשה שלאחר תוכנית ייצוב המשק. שנת דשדוש בצמיחה ומאמץ עצום לאזן את התקציב. המאמץ שנשא פרי הוביל לירידה ניכרת בחלק המס בתמ"ג בין 1986 ל-1989. מאז הוא מתנדנד סביב שיעור די קבוע, בדומה לחלק שנמדד ב-2007 – כ-37% מהתמ"ג.
חלק המס בתמ"ג הוא המתווה הראשוני של המס. הוא מבטא את עצמת שאיפתה של הממשלה להיות מעורבת בחיי אזרחיה. המס הוא עיקר הכנסת הממשלה, והוצאת רוב הממשלות לא חורגת בהרבה מהכנסתן בגלל מחויבותן לאיזון תקציבי. מכאן, שהחזקת משקל מס מהתמ"ג די קבוע לאורך זמן ודי באמצע בהשוואה בינלאומית מעידה על נטייתה של הממשלה לסייג את מעורבותה. היא במכוון לא מגדילה את הוצאותיה מעבר לגידול התוצר, ולא מתיימרת להוביל צמיחה בעזרת יוזמותיה. זה אינו ביטוי של ערכים בלבד. זוהי הצהרת אמונות ודעות מקצועיות. הצהרתן הברורה של כל ממשלות ישראל – להוציא ממשלת רבין של שנות ה-90 שהעלתה את חלק המס בתמ"ג באופן ברור – על אמונתן בשוק החופשי, וספקנותן כלפי כוחה של הממשלה להוביל צמיחה.
ירידת חלק המס בתמ"ג היא אפוא המסר של מדיניות התקציב בתקופת 2007-1986. בואו נבדוק היכן הירידה הזו התרחשה. משקל המסים העקיפים בסך התמ"ג ירד ברציפות מ-20.8% ב-1986 ל-16.5% ב-2007. משקל המסים הישירים על חברות ועצמאים ירד גם הוא מ-13.5% ל-10.4%. רק משקל המסים הישירים על שכירים חזר ב-2007 לאותו מקום שבו היה ב-1986 – 10.2% בהתחלת התקופה ו-10.3% בסופה.
זווית הסתכלות אחרת מראה כי תרומתם של המסים העקיפים לסך תקבולי המס, המכילים גם את דמי הביטוח הלאומי ומס הבריאות, ירדה מכ-47% ב-1986 לכ-44% ב-2007. חלקם של המסים הישירים על חברות ועצמאים ירד מ-30% ב-1986 ל-28% ב-2007. ומנגד, חלקם של המסים הישירים על שכירים בסך המסים עלה מ-23% 1986 ל-28% ב-2007.
חלקו של כל מס בתמ"ג וחלקו של כל מס מסך המסים מוכתב לא רק על ידי מדיניות המסים אלא גם על ידי תהפוכות הכלכלה. תנודתי במיוחד הוא מס החברות, המוטל על רווח – חלק שאריתי שמגיב מהר לגאות ושפל. מס החברות מוטל לא רק על רווחי הייצור השוטף אלא גם על הרווחים הנובעים ממכירת נכסים חד-פעמית, מה שמגביר את המקריות בנתוני שנה אחת שלו. ובכל זאת, ניתן להאמין שההשוואה בין 1986 ל-2007 מייצגת מגמה, משום שמרחק 21 השנה ביניהן מקהה את השפעתן של התנודות המקריות.
דרך נוספת לרדת אל הכוונה העומדת מאחרי התפתחות המסים לאורך התקופה היא על ידי מעקב ישיר אחר שיעורו של כל מס. נתחיל במסים העקיפים ומס ערך מוסף בראשם. במע"מ, למרבה הפלא לא חל שינוי חד-משמעי לאורך התקופה. מ-1985 ועד היום הוא מתנדנד בין 15% ל-18%. מהו, אם כן, רכיב המסים העקיפים שהופחת כל כך בין 1986 ל-2007? אלה המכסים והמסים האחרים על יבוא ממדינות שאינן ארה"ב או האיחוד האירופי שהורדו משיעורים ניכרים כמעט עד לאפס בחשיפה ליבוא של 1991 עד 2001. עדות לכך ניתן לראות מהקיטון המרשים בחלקם של המסים העקיפים בין 1995 (שנה שבה חלה התקדמות רבה בחשיפה) ל-2007.
שרטוט ברור של קו המדיניות ניתן לגלות גם בהתפתחות המסים הישירים על חברות ועצמאים. מה שקוצץ שם באופן הכי ברור הוא מס החברות – המס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות. שיעורו לכלל החברות הגיע ל-61% ב-1986 ול-29% ב-2007. שיעורו לחברות תעשייתיות הגיע ל-52% ב-1986 ול-29% ב-2007. העדפת התעשייה בוטלה במהלך התקופה ועל כך נרחיב בהמשך. עוד נטל שהוסר מעל כתפי המעסיקים הוא דמי הביטוח הלאומי שעמדו על 15.8% מסך תשלומי השכר בשנת 1986 ושיעורם ב-2007 הגיע ל-5.6%. מס אחר על התעסוקה – מס מעסיקים – ששיעור היה 7% בשנת 1986 בוטל כליל.
הניסיון להבין מה קרה במס ההכנסה על יחידים הוא המורכב ביותר, כי במס זה נעשו רפורמות אחר רפורמות. המדד הפשוט ביותר – שיעור המס התחילי ושיעור המס העליון – מצביע על ירידה בולטת: מ-20% בשיעור התחילי ב-1986 ל-10% ב-2007, ומ-60% בשיעור העליון ב-1986 ל-48% ב-2007. אך זה אינו כל הסיפור. ישנן מדרגות ביניים וצריך לבדוק מה קרה לכל אחת מהן. ישנה שורה ארוכה של זיכויים ופטורים. ישנם דמי הביטוח הלאומי ששיעורם הועלה במהלך התקופה, והם מכילים תעריף רגיל ותעריף מופחת. ישנה תקרה – רמת ההכנסה המרבית שעליה משלמים ביטוח לאומי – והיא הוגבהה משלוש פעמים השכר הממוצע ב-1986, לחמש פעמים ב-2007, ולעשר פעמים בתקציב 2010-2009 . מס הבריאות ששולם רק על ידי חברי קופות החולים ב-1985 הוא מס לכולם עכשיו בשיעור רגיל ובשיעור מופחת. לאלה נוסף במהלך התקופה מס על רווחי השקעות בורסה וחסכונות בנקים.
מהתיאור עד כאן ניתן לקלוט עד כמה תמונת המס היא מורכבת ומרובת פרטים. כל כך מורכבת שנדמה שניתוח מדוקדק מדי שלה לא יוביל אותנו לשום מקום. משום כך בחרתי בדרך ההפוכה: ניסיון למצות את התמונה בעזרת כמה הכללות שאינן נתונות בספק. כדאי עוד לומר שארבעת הרכיבים: מס ההכנסה על יחידים, מס חברות, מע"מ ודמי הביטוח הלאומי מהווים כ-70% מסך גביית המסים בישראל, ולכן ניתוחם תופש את העיקר.
הכללה ראשונה מתייחסת למע"מ. לוח של מנהל הכנסות המדינה באוצר (המעודכן לינואר 2007) מצי
ג את שיעור המע"מ הסטנדרטי ב-27 מדינות האיחוד האירופי. באותה תקופה היה שיעור המע"מ בישראל 15.5% וכעת הוא 16%. רק בשלוש מתוך 27 המדינות שבלוח, המע"מ משתווה או נופל במעט מזה של ישראל היום והוא נע בטווח של 16%-15%. שיעור המע"מ הממוצע במדינות האיחוד הוא 19.5%. ב-12 ממדינות הטבלה מגיע המע"מ ל-20% ויותר.
המע"מ בלוח נראה גבוה, אבל על פי הגדרתו זהו המע"מ הסטנדרטי, מע"מ שמכסה את רוב המוצרים אך לא את כולם. במדינות רבות נהוגה דיפרנציאציה במע"מ על פי יעדים כלכליים וחברתיים. כל אחוז של מע"מ בישראל גבה ב-2007 כ-3.5 מיליארד שקל. ניתן להעלות את שיעורו במעט על פי ההשוואה הבינלאומית אך זה אינו מקור לתוספת גבייה בהיקף גדול. גם המהומה הפוליטית שמשתררת בישראל בכל פעם שהמע"מ מוזכר אומרת שכאן לא יצליחו לגייס עוד הרבה מאד כסף.
תחושה דומה מתקבלת מבדיקת המסים הישירים על השכירים. עובדה, שיעור המס הזה בתמ"ג נותר די קבוע במשך יותר מעשרים שנה. מעניין עוד יותר לראות, כי מסך תשלומי מס ההכנסה הביטוח הלאומי וביטוח הבריאות ב-2007 60% מקורם בעשירון העליון ועוד 19% בעשירון התשיעי. כן, מתשלומי המס הישיר על יחידים בישראל כ-80% נופלים על שני עשירונים בלבד. ומה הפלא? חמשת העשירונים התחתונים כמעט ולא משלמים דבר, ושלושת הבאים אחריהם משלמים מעט. הכל מתרכז בשני עשירונים, וכשבודקים את מס ההכנסה בלבד – 85% ממנו נובעים משני העשירונים העליונים.
הכנסתו הממוצעת של העשירון העליון היא 35 אלף שקל לחודש, ושל העשירון התשיעי – 15 אלף שקל לחודש. כלומר, אם מחפשים היכן להכביד את נטל מס ההכנסה הרי זה לא שם, אלא במאון העליון שהכנסתו הממוצעת היא כ-110 שקל לחודש. הכבדת המס למעלה מומלצת מטעמי היגיינה ציבורית, אך אין לצפות ממנה לנס גבייה כי מתוחכמי המאון ההוא טובים בתכנוני מס יצירתיים.
פוטנציאל גבייה ממשי טמון רק במסים הישירים על חברות ועצמאים. כאמור, שיעור מס החברות המרבי צנח מ-61% ב-1986 ל-26% היום. כל אחוז של מס כזה גבה על פי הערכות האוצר כ-750 מיליון שקל בשנת 2009, והרבה יותר בשנות גאות כלכלית. גם דמי הביטוח הלאומי על המעסיק ששיעורם הופחת מ-15.8% ב-1986 ל-5.6% ב-2007 הם מקור הכנסה לא רע. כל אחוז שלהם ב-2007 היה שווה יותר מ-2 מיליארד שקל.
ההתמקדות בשנים 2007-1986 מחברת את תמונת המס למכלול הגדול של המקרו-כלכלה מאז תוכנית ייצוב המשק ועד היום, ובייחוד לשני צעדי מדיניות מרכזים: ראשית, העברת קביעת שער החליפין מידי הממשלה לידי השוק החופשי – מה שגרר שקל מיוסף לאורך חלקים ניכרים של התקופה. שנית, פתיחה גורפת של המשק ליבוא, המכונה "החשיפה", שפגעה קשות במגזר המייצר לשוק המקומי וחיסלה מגזרים שלמים שלו.
הממשלה, שהרגישה חובה לפצות את היצרנים, עשתה זאת באמצעות הורדת מס החברות ודמי הביטוח הלאומי. הורדת מס החברות בישראל דומה לזו שהונהגה באותן שנים בכל המדינות המתועשות – מה שלכאורה מהווה נימוק לטובתה. אלא שהורדה זו לא הוחלה רק על המגזר המייצר והחשוף לתחרות בינלאומית, היא הוחלה על כל החברות העסקיות. יותר מזה, בניגוד לעבר שבו היה הבדל בין המס לתעשייה (52%) למס לשאר המגזרים (61%) כעת השיעור אחיד לכולם. וכדאי לשאול אם אמנם פירמת עורכי דין, משרד פרסום או יבואן הרשומים כחברה, צריכים ליהנות מאותם תנאים מיטיבים כמו התעשייה, החקלאות או התיירות.
שאלה נוספת היא עד כמה המס בכלל משפיע על שיקולי המשקיעים. זהו מס על רווחי חברות לא- מחולקים שאמורים על פי התיאוריה להיות מופנים להצמחת החברה. והנה, בשני העשורים האחרונים אנו רואים שהכסף שנעזב לידי החברות מופנה בעיקר לתגמול מנהלים דמיוני ולשעשועים פיננסיים. זאת בזמן שההשקעה היצרנית בישראל ובמדינות המתועשות די מדשדשת.
ומעל לכל, שאלת השאלות נוגעת להפחתה הניכרת בשיעור מס החברות, שגררה אחריה הפסד הכנסות תקציב של עשרות מיליארדי שקלים בשנה. איבוד כספי המס מוביל את הממשלה לחיסול אמצעי ההתערבות הפעילה שלה בייצור, כגון החוק לעידוד השקעות הון, ובאופן כללי יותר – להקטנת מעורבותה במשק. כך יוצא שהייצור והייצוא – נפגעי שער החליפין המיוסף והחשיפה ליבוא – זוכים לסיוע ממשלתי הולך ומתמזער. בה בעת (האם בלי קשר לכל זה?) גדל מאוד הקיטוב בהתחלקות ההכנסות בישראל. הכנסתם של רוב תושבי המדינה היום אינה מאפשרת לגבות מהם מס הכנסה משמעותי.
כך יוצא גם שבתשלום מס ההכנסה בישראל נושאים בעיקר שני העשירונים העליונים. הם המממנים את החיים הציבוריים במדינה. בדיון הפילוסופי הקלאסי על המדינה ותכליתה, השתכרות נאותה והשתתפות נאותה בתשלום המסים נחשבים לאחד מהתנאים ההכרחיים לאזרחות, ולא בכדי. על כן נראה ששלילת זכותם של רוב תושבי מדינת ישראל לתרום תרומת מס משמעותית הופכת אותם לאזרחים סוג ב'. אזרחים סוג ב', כידוע, אדישים לדמוקרטיה.
*גרסה קודמת של המאמר התפרסמה בגיליון 43 של כתב העת 'חברה'.
עידן השוק החופשי 