יעדה המפורש של הפתיחה ליבוא הוא ארגון המשק במתכונת יעילה יותר. או, בנוסח אחר, שחרור אמצעי הייצור מהמקום בו הם אינם ממצים את כישוריהם, כדי שיועברו למקום בו הם מסוגלים לתרום את מרבם. המונח "יעילות" מצלצל יפה, אך חשוב להבין כי התייעלות אין פירושה, בהכרח, תעסוקה מלאה. יתכנו מצבים בהם חלק מגורמי הייצור שקודם הועסקו יהיו עכשיו בטלים, ועדיין תפוקת המשק תגדל הודות להתארגנות מחדש. ולכן היעילות אף פעם אינה השיקול הבלעדי, וממשלות בדרך כלל מחויבות לאספקת משרות לכל מי שחפץ. גם בישראל, כשנדונה תכנית החשיפה ליבוא, באפן מוצהר היא כוונה לשמור על היקף התעסוקה ההתחלתי ואף להרחיבו בהתאם לגידול האוכלוסיה. אך כשבודקים לאחור, מוצאים כי שיעור האבטלה עולה ברציפות מ-6.7% ב-1996 עד לשיא של 10.7% ב-2003, ו-10.4% ב-2004. לאחר מכן הוא יורד במעט. שיעורים קרובים לאלה נמדדו רק פעמים ספורות מאז הצגת הסטטיסטיקה המסודרת באמצע שנות ה-50. אירוע דומה נרשם במיתון של 1967 (10.4%), והשני, בתחילת קליטת גל העלייה מחבר העמים (10.6% ב-1991, ו-11.2% ב-1992).
 
זינוק האבטלה מעורר תהיות לגבי הצלחתה של היערכות המשק על פי עקרונות החשיפה. נכון, ישנם עוד גורמים שיכולים להיחשד כמעורבים. כמו, למשל, הרבית הגבוהה, ייסוף המטבע, הריסון התקציבי, והרקע המדיני-בטחוני. אך זיהוי גורמים אלה, הגם שהוא מספק הסבר חלקי לאבטלה, אינו עונה על השאלה מדוע הקיפאון ואף ההתכווצות בתעסוקה מתרכזים בענפים מסוימים. ובודאי שאינו מבהיר מדוע הלכו לחשיפה אם הרקע היה כזה שאינו מבטיח פיצוי מהיר למשרות שנמחקו. ובכל מקרה, למעלה מעשור מאז תחילת החשיפה, ועוד מספר שנים של דיבורים מקדימים, ואין שום עדות לכך שהחשיפה אכן דרבנה להקמת מקומות עבודה חדשים במקומם של אלה שנגוזו.
 
אם כבר, ניתן להצביע בוודאות על הגשמת צד אחד של המשוואה: אותם ענפים, הכושלים לכאורה, אכן דוכאו ואפילו חוסלו. מספר המועסקים בטקסטיל והלבשה צנח מכ-49 אלף איש ב-1990, לכ-27 אלף איש ב-2002, והוא ממשיך בנטייתו למטה(1). שאר ענפי התעשייה המסורתיים (כרייה וחציבה, מזון, עור, עץ ורהיטים, נייר, דפוס, מינרלים אל-מתכתיים ושונות) שמרו, כל אחד, פחות או יותר על ממדיו המקוריים. כקבוצה, הם הגדילו את היקפם בכ-7,000 איש לאורך 12 שנה – תקופה בה נוספו לאוכלוסיית ישראל כמעט שני מיליון נפש, וכוח העבודה תפח בכ-900 אלף איש. במילים אחרות, התעשייה המסורתית בישראל סיימה בשנות ה-90 את תפקידה כמעסיקה לאומית. קצת גידול נרשם בענף הכימיה – כ-4,000 איש תוך למעלה מעשור. ובעצם, רק מגזר אחד מאד מצומצם פרח – אלקטרוניקה, חשמל, מכונות וציוד. היקף התעסוקה בו טיפס מכ-55 אלף איש ב-1990, לכ-82 אלף איש ב-2002, ושיא של כ-88 אלף איש בשנת 2000, המכונה היום שנת הבועה – זכר להתנפחות בורסאית ויזמית חריגה.
 
תוצאת התהליך של שנות ה-90 היא הקצנת מבנה התעשייה בישראל. השוואה בינלאומית שנערכה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הודעה לעיתונות מיום 9.5.05) מעמידה את ישראל בראש מסדר ייצוא הטכנולוגיה של 29 המדינות המתועשות ביותר (OECD). ההשוואה בודקת את שיעור ייצוא הטכנולוגיה העילית (אלקטרוניקה, כלי טיס ותרופות) מסך הייצוא התעשייתי ב-2001. בישראל ובאירלנד, שיעור זה מגיע לכ-58%. המדינה אחריהן במסדר, ובמרחק רב, היא בריטניה עם כ-40%. כל השאר נמצאות מאחור, וביניהן מעצמות תעשייתיות למופת, כגון ארה"ב (38%), יפן (31%), גרמניה (21%). ממוצע המדינות המתועשות הוא כ-27%, וממוצע האיחוד האירופי הוא כ-24%. לכאורה, כאן מחיאות הכפיים צריכות להישמע, אך המציאות בישראל מוכיחה שאין מה להיסחף. כלל מספר אחד  בשוק ההון אומר: "פזר, אל תשים את כל הביצים בסל אחד", ושוק ההון  מטיבו חובב סיכונים. ניתן לאמץ בקלות את ההשקפה שאפיו של תכנון תעסוקתי צריך להיות שמרני יותר.
 
כתוצאה מכל המתואר לעיל, גדל מספר העובדים בתעשייה רק בכ-20 אלף איש תוך יותר מעשור – מכ-317 אלף איש ב-1990, לכ-337 אלף איש ב-2002. בשנת 1996, לפני שהמשק גלש לשפל, וטרם שנחשפו הענפים הרגישים ביותר – עבדו בתעשייה כ-378 אלף איש. כך או כך, שיעור העובדים הישראלים בתעשייה מכלל העובדים במשק צונח בהתמדה מכ-22% ב-1990, לכ-20% ב-1996, ולכ-17% ב-2002. מה שאומר, כי התעשייה פחות ופחות ממלאה את תפקידה כמקור תעסוקה ראשי. יהיו כאלה שיראו בהתפתחות זו את הכניסה המבורכת לעידן הפוסט-תעשייתי. אבל היכן מתחבא "הפוסט" כשהאבטלה כל הזמן רק עולה.
 
החור התעסוקתי שנפער הוא עדות לקושי ביישום המודל. ניתן אמנם לטעון כי ההתאמה תושלם בטווח הארוך, אך כלכלן אחד, ג'והן מיינרד קיינס, אולי הכלכלן הפוליטי החכם ביותר שאי פעם נשמע, כבר הביע את דעתו על הסתכלות כזו: "בטווח הארוך כולנו נהיה מתים". ובנוסח פחות מקאברי, עניינה של הכלכלה אינו רק בהשוואה סטטית בין שתי נקודות שפער של עשרות שנים ביניהן. הכלכלה חייבת לתת את דעתה גם על התהליך, מפני שהוא בורא מציאות משל עצמו. ייתכן, באמת, שמתישהו המשק יתכנס לאופטימום המיוחל. אך במשך אותן שנות מעבר, משפחות מתפרקות, קם דור שלא הכיר מימיו הורים שקמים בבוקר לעבודה, וקבוצות אוכלוסיה שלמות – בעיקר בפריפריה, ובמיוחד בכפרים הערביים והדרוזים – נזרקות לשוליים. אירועים כאלה צובעים את המפה הפוליטית מחדש, ולכן הם בלתי הפיכים. ואם הזמן הוא גורם קריטי בתהליך, הסוגיה החשובה היא מדוע הפאזל התעסוקתי אינו נסגר בטווח הנראה לעין. התשובה לכך היא דו-ראשית.
 
מצד הביקוש, מודל חלוקת העבודה העולמית מבוסס על ההנחה שכל שותפות הסחר יוצאות ממצב בו  גורמי הייצור שלהן מנוצלים במלואם. אך אם כמה מהן שרויות באבטלה, ואפילו באבטלה סמויה, הרי מצבן ישתפר גם אם לא יקנו דבר בצד השני, ורק יגדילו את תפוקתן על מנת למכור לו. זה, בודאי, התיאור האמיתי יותר של המציאות השוררת במדינות המתועשות החדשות, שסין היא הדוגמא הטובה להן. עם הצטרפותה לכלכלת השוק, היא צריכה לדאוג למיליוני נפלטים מתעסוקה מסורתית בחקלאות. תגובתה של סין והדומות לה להתפתחות זו, פותחת מעגל אבטלה בכל המדינות המתועשות שנהנות מתוצרתה, והופכת אף אותן למי שמעוניין לייצא אך אינו נלהב במיוחד לעוד יבוא.
 
מצד ההיצע, מה שבמודל הוא גורם ייצור סטנדרטי, המתאים לכל מטרה, אינו כן למעשה. מכונות לענף הטקסטיל אינן מועברות ישר לאלקטרוניקה, המו"פ בוודאי שהוא מותאם לתחום צר, ואפילו מבני תעשייה לעתים קרובות הם ייעודיים, ונדרשת השקעה לשם הסבתם למשהו אחר. מיותר לומר ש"גורם הייצור – עבודה" אינו מוקפץ מיד מחיתוך עופות במשחטה להרכבה באלקטרוניקה, ובוודאי שלא לתפקידים מקצועיים יותר. קשיחות זו אינה מתייחסת רק לפועלים הפשוטים אלא גם למנהלים ויזמים.
ומעל לכל, כשילוב של ביקוש והיצע, מתקיימת בעיית זיהוי של יתרון יחסי או בעיית איסוף מידע וניתוחו. המודל נראה פשוט וקל כשהוא מתאר את חלוקת הייצור בין שתי מדינות המייצרות מספר מוגבל של מוצרים. אבל לגמרי לא ברור איך הפאזל נסגר בקלחת בינלאומית שבה בוחשות מאות ארצות, תוך החלפת מגוון עצום של מוצרים ביניהן. ובמיוחד שהיתרון היחסי אינו מצב סטטי. מה קורה, למשל, כשהודו זורקת לשוק מיליוני מתכנתים? האם מדינה כישראל צריכה להתארגן מחדש? התארגנות כזו אינה תמיד חד-משמעית ומהירה, כי כמעט כל צעד מדיניות היום שנוי במחלוקת. ניקח, לדוגמא דילמת מדיניות נפוצה: איך מתמודדים עם יתרון טכנולוגי של מתחרים שנבנה על סבסוד ממשלתי החורג מהכללים הבינלאומיים? להתעקש על משחק הוגן, או לחפש פתרון מתוחכם? על נושאים כאלה ניטשים לעתים קרובות ויכוחים של שנים שאינם מגיעים להכרעה.                   
ועל כן, אפילו מה שנראה לגמרי פשוט – הסטת ייצור משוק מקומי לייצוא – מתרחש מאד באיטיות ובקושי. לכאורה, ניתן לטעון שאת מוצרי ההלבשה שנדחו מהשוק המקומי אפשר להפנות לשווקים שצורכים סחורה יותר איכותית ויקרה. אך על פי הערכות אגף הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים, לא הייתה הסטה בולטת כזו – אולי טיפה בשוליים. נתונים משנים רבות מורים כי הייצוא הוא התמחות בפני עצמה. בדיקה שנערכה על סמך סקרי התעשייה, העלתה כי בשנת 1983 כ-95% מהייצוא התעשייתי ללא יהלומים בישראל נבע מ-80 מפעלים גדולים. בסוף שנות ה-80, אותרו כ-100 מפעלים ששימשו מקור לכ-80% מאותו ייצוא. 80 מביניהם, הפנו לייצוא למעלה ממחצית תוצרתם (2). שרשרת העיבודים הזו לא נמשכת בדיוק באותה מתכונת. אך עיבוד לשנת 2004 שנעשה במנהל לתכנון וכלכלה בתמ"ת, מצביע על 50 המפעלים הגדולים כמקור ל-55% מהייצוא התעשייתי ללא יהלומים (משרד התמ"ת, הודעה לעיתונות מיום 17.105). משמע, עוד פרופיל של התמחות וריכוזיות בסקטור הייצוא, המעיד כי המעבר לייצוא  – המתבקש מכך שהשוק המקומי נכבש על ידי תוצרת זרה – אינו אוטומטי אפילו באותו ענף, ובוודאי שאינו תרחיש מובן מאליו כשצריך לזוז לענפים חדשים.    
 
לשבחם של התעשיינים ייאמר שהם יודעים את עובדות החיים. היו מביניהם שהשלו את עצמם בהתחלה שהממשלה לא תלך לצעד כה נועז. אך כשהחשיפה בכל זאת יצאה לדרך, ניסו למשוך את יישומה ככל שאפשר, ולעדן כמה מהמלצותיה. מהר מאד התעשיינים הבינו שסיכוייהם קלושים, וכל אחד מהם פנה להציל מה שאפשר. מפעלים שאוימו על ידי יבוא, הפכו בעצמם ליבואנים לצד הייצור, וכך השאירו את השליטה בשוק בידיהם. דוגמא כזו ניתן לראות בתחום הנייר. המפעל המוביל בענף בישראל, השתדך לחברה אוסטרית וחולק אתה את השוק המקומי. לעצמו, השאיר כמה נישות קטנות, ואת הייצור ההמוני עזב לידי האוסטרים. האוסטרים גם הוזמנו להיות שותפי המפעל הישראלי, שדרגו אתו את קווי הייצור, ופתחו לו ערוצי שיווק לחו"ל בנתח שהשאיר לעצמו. דוגמא בולטת אחרת היא בתחום ההלבשה. חברות ייצור שבבעלותן רשת חנויות מקומית, ממשיכות לשווק בה מעט מתוצרתן, אך הרוב הוא סחורה מיובאת. זה מה שקורה בדלתא, שחלק מיבואה הוא ממפעליה בחו"ל; וגם בכיתן, שממשיכה לייצר לייצוא טקסטיל יוקרתי לבית, כגון סדיני סאטן, ובשטח החנויות שלה מקדמת היום מכירת טקסטיל מיובא עממי יותר ואביזרים נלווים מהמזרח הרחוק.
 
אחרים, הסיטו חלק ניכר מייצורם למדינות בהם שכר העבודה זול בהרבה. תגובה זו אינה מצטמצמת רק ליצרנים לשוק המקומי. היא אומצה גם על ידי יצואנים, שהעתיקו חלק מהעבודה אל מחוץ לגבולות ישראל. וכולם, יצרנים לשוק המקומי ויצואנים, נשענים על האפשרות הקלה להזיז סחורות בכל שלבי הגימור ובכל הכיוונים, כתוצאה מהחשיפה ליבוא ומהסכמי הסחר. ביניהם, ההסכמים עם ארה"ב והאיחוד האירופי, המחילים על קבלנות משנה המשתלבת במוצר ישראלי, ומקורה בירדן ומצריים, את אותם פטורים ממכס שניתנים למוצר שמקורו ישראלי מלא. הסטת הייצור מסתייעת גם בליברליזציה בשוק ההון, שמאפשרת העברת כספים קלה פנימה והחוצה, וכמובן שעילתה העיקרית היא הפרשי השכר הבלתי נתפשים כמעט בין מדינות.
 
על פי נתוני אגף הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים, עלות העבודה לפועל בענף בסין היום היא כ-50-60 דולר לחודש. במצרים, התעריף דומה
; בירדן, הוא כפול; ברשות הפלשתינית קצת פחות מזה שבירדן; ובתורכיה ובמזרח אירופה מגיע לפי ארבע או חמש מזה שבסין. אך במעצמה אחת, ושמה ישראל, עלות העבודה היא כ-1,000 דולר לחודש. מה שהופך את הייצור הפשוט כאן לבלתי סביר בתנאי שוק סחורות ומטבע חופשי. ולכן, חברה כדלתא, המתמחה בהלבשה תחתונה וגרביים, בעיקר לייצוא, מחזיקה במדינת ישראל רק כ-2,500 מסך כ-13 אלף עובדיה ברחבי העולם. בישראל, היא מותירה את העיצוב, התכנון והלוגיסטיקה, ועוד קצת מייצור הבדים והצביעה. מודל שונה במקצת הוא זה של חברת קסטרו להלבשה עליונה, שמקיימת רשת חנויות קמעוניות בישראל. לקסטרו אין כמעט פעילות ייצורית בארץ, אלא בעיקר עיצוב ותפקידי מטה. הייצור נעשה ברובו בסין, וחלק קטן ממנו ברשות הפלשתינית.         
 
נהוג לגנות את השילובים של ייצור מקומי עם יבוא חלקי, או קבלנות משנה במפעלים מחוץ לישראל. אך אלה הם הפתרונות הכי ציוניים בתנאים הקיימים. מה ניתן לצפות ממנהל מפעל שחייב ללהטט בין שער חליפין שאינו מובטח, למחירי תחרות כמעט דמיוניים בנמיכותם בשוק המקומי ובייצוא. אלה שמתפשרים הם אותם שרוצים בכל מאודם לשמור על איזשהי נוכחות בישראל. לעתים מתוך שיקול של כדאיות – שמירת בסיס ייצור מקומי מאפשרת תגובה מהירה יותר ושליטה מוגברת היכן שנחוץ. אך, במקרים לא מעטים, מתוך זיקה למפעל שהוא מפעל חיים של בעליו הנוכחיים או אביהם או סבם. ועד כמה שלא ייאמן גם מתוך מחויבות לעובדים ותיקים ולמדינה. חבריהם בענף הטקסטיל וההלבשה סגרו למעלה מאלף מפעלים בין 1990 ל-2002 (כולל מתפרות קטנות. מפעל מוגדר כמי שמעסיק משכיר אחד ויותר). ניתן להאמין שהסוגרים לא עומדים עכשיו בתור להבטחת הכנסה. בתמורה שקיבלו עבור הנדל"ן ושאר נכסים, הם בנו תיק השקעות מגוון, ולעתים קרובות נטול קשר לישראל. 
 
הסקת המסקנות הכה רציונלית שלעיל, אינה מצטלמת יפה. בנוסח ציני פחות, היא מאיימת על שלמותה של המדינה. והכי גרוע, התמונה הזו עמדה לנגד עיני כל מי שמצוי בתעשייה, במיוחד בקבוצת הטקסטיל. ועדה ציבורית לעתיד ענף הטקסטיל והאפנה, שמונתה על ידי שר התעשייה והמסחר דאז, נתן שרנסקי, פרסמה את הדו"ח המסכם שלה במאי 1997(3). כיו"ר הצוות שימש פרופ' אמוץ ויינברג, נשיא מכללת שנקר. החברים היו נציגי משרדי הממשלה, נציג ההסתדרות, נציג העדה הדרוזית, ותעשיינים בכירים מהענף – בהחלט הרכב שיש לו מה להגיד. בתום הדיונים, גובשו תשע המלצות הנוגעות לכל תחומי ההיערכות החשובים: העברת קבלנות משנה לירדן ולמצרים; עידוד השיווק, המו"פ, השקעות הון ותשתיות אחרות; יישום מציאותי של חוקי היבוא; והתייחסות מיוחדת למגזר הדרוזי.    
 
הסעיף הדרוזי המיוחד הדגיש את תלותה של העדה בטקסטיל כמקור פרנסה עיקרי לנשים, לצד שירות הקבע לגברים. ולכן הוצע על ידי עאמר עאדל, ראש מועצת ג'וליס, להמיר חלק מחבות דמי האבטלה לתמיכה במפעלים שבכפרים, על מנת לאפשר להם לשרוד עד ליצירת תעסוקה חלופית. הצעה זו נדחתה על ידי נציגי הממשלה.  כדאי בהקשר הזה להביא שני משפטים ממכתבו של עאדל ליו"ר הוועדה: "יחד עם זאת חובה על הממשלה להתחיל ומיד בהכוונת תעסוקה חלופית (היי-טק) לכפרנו על מנת למנוע שואה כלכלית. מיותר לציין בפני כבודו את תרומתה של העדה הדרוזית למדינת ישראל". אין מה להוסיף, רק לשים לב לביטוי "שואה".
 
התגלמותה על פני אדמות היא מחיקת המתפרות בכפרי הערבים והדרוזים בגליל. בראשית שנות ה-90, הועסקו בהן – בעיקר בקבלנות משנה למפעלים גדולים – כ-15 עד 20 אלף עובדים, מרביתן נשים. היום, אותן מתפרות מחזיקות כ-2,000 איש. הדת והמסורת אינן מתירות לנשים אלה יציאה מן הכפר. כך שהן יושבות מובטלות, לצד הגברים שפוטרו  בעקבות הכנסת עובדים זרים לענף הבנייה. שיעור האבטלה הנמדד על ידי שירות התעסוקה בכמה מכפרים אלה בגליל ב-2004 נע סביב ה-20%: תמרה, עין-מאהל,
 
דיר-חנא, כפר כאנה, סכנין. בעוד כפרים לא מעטים הוא הסתובב סביב ה-15%. שיעור זה אינו כולל את כל המתייאשים שאינם מתייצבים בלשכות. בכפרים רבים גם אין שירות תעסוקה, והנשים שאינן יוצאות מהכפר לא מתייצבות בלשכות, ולכן נפקדות מהסטטיסטיקה שלעיל. 
 
הטקסטיל בכפרי הדרוזים והערבים אינו כל סיפור החשיפה בישראל. אבל גלגוליו ממחישים את המנגנון שהביא את המשק עד הלום. לא ברור, ולא נכתב במפורש בשום מקום, מדוע הצעת הדרוזים נדחתה. אולי בגלל דוחק תקציבי, ואולי מחמת החשש מתקדים לשימוש בדמי האבטלה שלא על פי הדפוס הרגיל. עצוב לראות את עאדל נוקב בהיי-טק כשם נרדף לתעשייה חלופית. להיי-טק יש דרישות משלו – כמו, למשל, התרכזות באשכולות סמוך למוסדות מחקר ואקדמיה – שאולי מפריעות לו להתיישב בכפר נידח. ומאידך, קיימות אפשרויות תעסוקה מתוחכמות אחרות. אך הדיון הכלכלי בישראל כבר מזמן לא עוסק בקטנות כאלה. ולכן, כשראשי מועצה באים לדרוש פתרון, אין להם מה להציע מלבד איזשהי מנטרה תורנית.
 
פרשת הטקסטיל הדרוזי היא הקצנת המבוכה והיעדר הכיוון. אבל הטקסטיל או הדרוזים הם רק משל לתעשייה כולה ושאר ענפי הייצור בישראל. כדי להמחיש את החיפוש הנואש אחר פתרון, הנה כמה הצעות לשיקום מגזר הטקסטיל שנידונו בשנים האחרונות. מצד התעשיינים, הוצע להעלות את המכס על מוצרי הלבשה מוגמרים, אם כי לנוכח מחירי המתחרים רק העלאה של מאות אחוזים תהיה אפקטיבית. היו מבין התעשיינים שאף קראו לקצץ שליש משכר המינימום  בענף הטקסטיל, זאת על סמך נכונות עכשווית של
נציגי הכפרים בגליל. אולם אין כל ערובה כי נכונות זו תמנע טענות קיפוח בעתיד. רעיון אחר שנזרק הוא השלמת שכר ממשלתית זמנית. טיוטת החוק המתאים הופיעה בהצעת התקציב לקראת 2002, ולאחר מכן נגוזה. ישנה גם התארגנות של מעצבים צעירים, שבחסות התאחדות התעשיינים פונים לממשלה בבקשה לתמיכה.
 
סלט הרעיונות הזה מובא כאן במתכוון במתכונתו הגולמית. אין דבר שנזכר פה ולא מיושם במדינות אחרות בעולם או יושם בעבר בישראל. אין כאן גם שום הבטחה לחילוץ דרמטי, אלא רק בלימת המשבר והצלת כמה אלפי עובדים. נציגי האוצר ורוב דוברי התקשורת יקראו להוצאה הכרוכה בהגנה על המשרות "בזבוז". אך נציגי האוצר ורוב דוברי התקשורת לא חדלים מלקבול על סכומי העתק שמופנים לדמי אבטלה והבטחת הכנסה. לפחות חלקם של אותם סכומים היה נחסך על ידי החזקת תעסוקה "מלאכותית". מתנגדי ההתערבות הממשלתית גם שוכחים להביא בחשבון את עלות הפשיעה, ההתקוממות החבלנית, או אפילו סתם אדישות אזרחית ביישובים שנזנחו. בדיקת כדאיות אמיתית צריכה לכלול את מגוון הגורמים, על סמך הכרות פרטנית עם השטח.         
 
אבל הזלזול בידיעת הפרטים הוא אחד ממאפייני עידן "היד הנעלמה".  בשנות ה-50, כשהחלו במאמץ התיעוש, הוא לווה בספרים עבי כרס של משרד התעשייה והמסחר, שתיעדו כל פרט, וניסו להשליך ממנו הלאה. פרסום כזה לדוגמא הוא "התעשייה, עבר ועתיד", שיצא לאור בשנת 1965(4). באורח אפייני, הספר נפתח בפתח דבר קצר של חיים צדוק, שר המסחר והתעשייה דאז, והקדמה ארוכה של שר האוצר, פנחס ספיר. לספיר, ששימש כשר המסחר והתעשייה תקופה ארוכה, הייתה אהבה מיוחדת לענף. ולמרות ידיעתנו כי היה משוחד, מעניין לראות עד כמה שר אוצר מקדיש מזמנו ללימוד הנושא, ועד כמה אבחנותיו שומרות על חיותן עד היום: "בשנים האחרונות לאחר שהתעשייה טופחה והתעצמה, התחלנו בחשיפתה לתחרות לתוצרת חוץ, כדי להעמידה במבחן השוק העולמי וכדי לדרבנה ליתר ייעול, לשיפור נוסף באיכות ולהוזלת מחירים. תהליך זה נמצא בשלבי השלמתו, ולאחר מכן תעמיק החשיפה ותלך"(5). ובהמשך, עד כמה טרגי-קומי, ומעמיד בפרופורציה כל הבחנה יומרנית על שינויים מבניים: "דוגמא לתהליך של יתר העמקה, הגדלת ההתמחות ושיפור האיכות הוא ענף הטקסטיל, העובר מייצור חוטים ובדים למוצרי איכות ודיגום מעולים, ההולכים ורוכשים שם בשוקי העולם"(6). 
           
הספר מ-1965 כולל מעקב אחר תוכנית הפיתוח ל-1965-1970, שהופיעה בתחילת 1964. במבט מהיום, יהיו כלכלנים שיגחכו לנוכח ההשתדלות למצוא הסבר לכל דבר. המשק לא צמח בדיוק כפי ששיערו? התשובה האמיתית היא "ככה". ובכל זאת, המאמץ לאפיין את התעשייה מכל זווית אפשרית מניב פירות משלו. כמו, למשל, ניתוח מפורט של כוח האדם לפי התפלגותו המקצועית, כולל התייחסות לאזורי פיתוח, ומחשבות על ישראל לקראת המיליון הרביעי באוכלוסיה. קשה להיזכר מתי, ב-15 השנה האחרונות, מישהו בדק נתונים דומים, למרות, ואולי בגלל שהכרת הנתונים מונעת זריקת קלישאות.
 
בעבר, תרגילים כאלה היו מובנים מאליהם. הם נעשו במשרד התעשייה והמסחר ובמשרדים אחרים במשך עשרות שנים, ודעכו בהדרגה עד להיעלמותם הסופית בשנות ה-90. הרבה גורמים אינטרסנטיים שמחו לראות את התכנון נגוז. בראשם, אגף התקציבים באוצר, שמאז אינפלציית שנות ה-80 ותוכנית ייצוב המשק של  1985, מעוניין בדבר אחד: שליטה תקציבית. כל מסגרת קונספטואלית, שמעלה דרישות כספיות או תהיות כלפי קיצוציו, מפריעה לו. לצדו, ההון הגדול והפוליטיקאים. מערכת הקשרים הדו-סטרית ביניהם, על התן וקח שגלום בה, משגשגת יותר בהיעדר יעדים משקיים מוגדרים, ובחינתה של כל העברה כספית על פיהם.
 
לכוחות המתוארים לעיל מצטרפת דעת הקהל, או דימוי תקשורתי נבער של התכנון. מאז נפילת בריה"מ, התכנון המזוהה כאמצעי סוציאליסטי הפך לסמל של כישלון. זאת, מבלי שרוב הכותבים עליו יבינו למה בעצם הוא נועד, או יכירו את המגוון העצום של דגמי תכנון שיכולים להתאים לכל מבנה פוליטי ולכל מטרה. קטילתו הכאילו מוחלטת של התכנון מביאה דוגמאות לאי-מסוגלותו לחזות את העתיד. אך תכנון אינטילגנטי כלל אינו מתיימר לנבא, אלא לבחון את הקשרים בין משתני הפעולה, ועל בסיסם להציג חלופות למדיניות. עדות לכך עד כמה תכנון נראה אקטואלי גם מנקודת ראותו של המגזר העסקי, נשמעה בועידה השנתית של המרכז הישראלי לניהול, בספטמבר 2003. תכנון היה הנושא של מושב הועידה הראשי,  וכל הדוברים בו קבלו על היעדר חשיבה אסטרטגית בישראל. ביניהם, לסטר תורו, פרופסור נודע מה-MIT בארה"ב, שאינו חשוד בפזילה שמאלה. ואתו, יו"ר "טבע", אלי הורוביץ, שמיחס את הצלחתה המטאורית של החברה  שהוא עומד בראשה להסתכלות ארוכת טווח קדימה, וטחינה עד דק של מה שהולך ולא הולך.         
 
אם נחזור לחשיפה ליבוא בהקשר זה, הרי כמעט כל תופעות הלוואי ההרסניות שלה היו ידועות מראש. רק צריך היה להתכופף ולאסוף אותן מהרצפה. היה ידוע, כי המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. מידת פתיחותו – שיעור יבוא של כ-45% מהתמ"ג – משתווה לזו של כמה משקים קטנים, בעיקר באירופה, אך עולה בהרבה על המקובל בארה"ב וביפן, למשל, שם שיעור היבוא מהתמ"ג נע סביב ה-10%-15%. במשקים קטנים, הפתיחות היא תנאי הכרחי להשגת רמת חיים גבוהה. זאת, משום שפיזור ייתר בייצור אינו יעיל. עדיפה עליו התמחות במספר קטן של פריטים, והחלפתם במוצרים מתמחים ממדינות אחרות. ברור מכאן, כי יב
וא נרחב גורר אחריו ייצוא נרחב, לשם איזון זרמי מטבע החוץ למדינה וממנה.
 
 המסקנה, אם כן, היא פתיחות, אך לא בהכרח פתיחות מרבית. כי ככל שהמשק פתוח יותר, כך קשה יותר לשמור על יציבותו. הן מבחינת גירעון המאזן המסחרי, והחוב החיצוני הנגזר ממנו, והן מבחינת רמת המחירים המקומית המושפעת מהתנודות בחוץ. אך, בעיקר, מבחינת שיקולי התעסוקה כפי שמומחש בישראל מראשית שנות ה-90. ענפי שוק מקומי הם ענפים שקל לצפות את התפתחותם. כך, למשל, ענף המזון בישראל, די מוגן באפן טבעי על ידי הכורח לשמור על טריות, הרגלי אכילה, טעמים, ודרישות הכשרות. ולכן, במזון, בניגוד לטקסטיל, ניתן לראות גידול מסוים בתעסוקה בין 1990 ל-2002, בשיעור ממוצע של כ-0.7% לשנה.
 
דילמת החלוקה בין שוק מקומי ליבוא ולייצוא היא דילמה תכנונית מובהקת. כמו גם הניסיון לחזות את קצב התפתחותם של ענפי התעשייה, ושל ענפי המשק האחרים לצדם, ולהסיק מכך מסקנות לגבי יכולת הקליטה של עובדים שנפלטו ממגזר אחד במגזר אחר. תכנון מראש אף מחדד את החשיבה לגבי מבנה ענפי ריכוזי: האם סביר למקד את כל המאמץ באלקטרוניקה? ומה אם הענף ייקלע למשבר? מחזוריות קיימת כמעט בכל תחום כלכלי, ובמיוחד במוצרים שאינם חיוניים למחיה שוטפת. עימות אחר שתכנון בדרך כלל עושה הוא בין הרכבו ההשכלתי, הגילי והגיאוגרפי של כוח האדם הקיים לדרישות הענפים השונים. באפן זה, מאתרים אוכלוסיות שאינן יכולות ליהנות מפיתוח היי-טק, אם מחמת ריחוקן ממרכזיו, ואם מחמת היעדר כישורים הולמים.
 
לפחות כמה מהבדיקות המוזכרות כאן נעשו במשרד התעשייה והמסחר בחוברת ששמה "לקראת שנות ה-90", שיצאה לאור במארס 1990(7). ובהתייחס לסוגיה הכבדה ביותר בתכנון הכלכלי של ישראל נאמר שם: "כבר עכשיו, המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. מבנה התפוקה בו דומה לזה שבמדינות אירופה המתועשות. בגלל הפתיחות הרבה והריכוזיות הענפית, אנו מושפעים חזק מכל תנודה בשוקי הסחורות ובשערי המטבעות. כדי למנוע זעזועים ולייצב את המשק, יש לפעול לחיזוקו של הסקטור המייצר לשוק המקומי במקביל לסקטור המייצא; ולגוון ככל האפשר את המבנה הענפי" (8).
 
היום, לאחר התרוקנות האוויר מבועת ההיי-טק של שנת 2000, ניתן לחתום על כל מילה שנאמרה שם. ולמרות זאת, ההסתכלות התכנונית נתפשה אז, ונתפשת גם היום כאנטי-תזה לשוק חפשי. על פי מעצבי החשיפה באותה תקופה, במיוחד משרד האוצר, היד הנעלמה הייתה אמורה לעשות את שלה, ולהוביל את המשק לצמיחה מאוזנת ותעסוקה מלאה. השקפה זו לוותה בהסתייגות מכל מה שהדרג המקצועי בממשלה מסוגל לעשות, חוץ מאשר להפריט או לצמצם כל בקרה שהיא. קשה לנתק את ההשקפה הזו מהתוצאה הרשומה היום בסטטיסטיקה המקרו-כלכלית של ישראל. לא רק אבטלה, אלא גם צמיחה עלובה: קצב ממוצע של כ-2% לשנה בין 1996 ל-2003 – ב-0.2% פחות מגידול האוכלוסיה השנתי. וקצב של פחות מ-4% לשנה בכל תקופת 1989 עד 2003, או קצב גידול שנתי של כ-0.7% בתמ"ג לנפש.
 
מעניין, בהקשר הזה, להבחין בגישתה של סין, שסיפור יציאתה מהמשטר הקומוניסטי נתפש היום כהצלחה, בניגוד לסיפור של רוסיה. מי שמדגיש את ההבדל בין שתי המעצמות הוא סטיגליץ, בספרו
על הגלובליזציה(9). רוסיה, מחד, עם שיטת הריפוי בהלם מבית מדרשה של קרן המטבע, נקלעה לאיבוד תמ"ג ממוצע של 5.6% לשנה לאורך שנות ה-90. סין, לצדה, צמחה אותה עת בקצב שנתי ממוצע של יותר מ-10%. סטיגליץ, מיותר לומר, אינו אובייקטיבי בסוגיה זו. הוא וחתן פרס נובל אחר, קנת ארו, יעצו לסין איך להיכנס לשוק. ועל פי המלצתם – סטיגליץ וארו הם ממניחי היסודות להבנה היכן כלכלת שוק אינה עובדת – הסינים התארגנו יותר באיטיות.
 
או, בניסוחו של סטיגליץ, "סין זיהתה שאם היא מעוניינת בשמירת היציבות החברתית, עליה להימנע מאבטלה ניכרת. יצירת משרות צריכה ללכת יחד עם השינוי המבני. רבים מצעדי המדיניות שלה יכולים להתפרש לאור זה. למרות שסין הנהיגה ליברליזציה, היא עשתה זאת בהדרגה, ובדרכים שהבטיחו כי מקורות שהוזזו ממקומם הוצבו מחדש לשימושים יותר יעילים, ולא נעזבו לאבטלה חסרת תכלית"(10). חיזוק לדבריו של סטיגליץ מתקבל מנאומו של סגן דיקן אוניברסיטת פקין בועידת דאבוס, ינואר 2004. וכך הוא מסכם את השילוב המנצח בארצו: "סין, עכשיו, יש לה מנהלים כלכליים מאד מתוחכמים, שמבינים את תפקיד השוק כנגד תפקיד הממשלה". (הרלד טריביון, 24-25.1.04).             
  
כדאי לשים לב לשימוש במילה "כנגד" (versus) בתיאור היחסים בין השוק לממשלה. השוק והממשלה אינם תאומי סיאם בלתי נפרדים. אבל הם שם – כל אחד במקומו. הבנה כזו נעדרת היום בישראל. יישום מודל השוק החופשי מתפרש כהיעלמות ממשלתית – או, אולי נכון יותר לומר היאלמות. זה לא שהממשלה אינה עושה. היא דווקא מרבה בצעדים: מחיקת התקציב הזה, פמפום התקציב ההוא, הפרטות, דה-רגולציה והכל בעקבות המלצות אופרטיביות של כלכלנים. אך איש אינו יכול לומר מה הם יעדיה, מה מחיר כל צעד במונחים פוליטיים–כלכליים-חברתיים, ומהם החלופות לו. כך מיטשטשים לגמרי הויכוחים הטכניים והבדלי ההשקפות. ביגה שוחט, סילבן שלום ובנימין נתניהו באים כאילו מאותו מקום נטול ערכים, ואת הצדקת פעלם שואבים רק ממקצוענות נקיה – מקצוענותם של כלכלני האוצר.
 
אין ספק שהגישה הזו נוחה לכמה טכנוקרטים. היא אף מקילה במובן הטקטי על שרי אוצר וראשי ממשלה. כי אם השיקול לקבלת החלטה הוא כביכול אך ורק מקצועי, אז ניתן להדוף כל דרישה מגזרית בתואנה של "אינטרסנטיות", ובז
'רגון המקובל היום אין פסילה חמורה יותר. זאת, למרות שיכולת הביטוי המגזרית היא עילת קיומה של הדמוקרטיה, וממשלות ופרלמנטים נוסדו כדי לתת לה חיים. נכון, לא ניתן להתכחש לעובדה שלחצים אינטרסנטיים יכולים להיות מטרידים. אך עדיין כל החלטה כלכלית עונה על אינטרס כלשהו, מה שמחייב לאפשר ביטוי לאינטרס הנגדי. בדיוק מסיבה זו נבנו בזמנו פונקציות התכנון, כדי לנסות ולפשר, טרם הדקה ה-90, בין האינטרסים השונים. שיא פריחתן ברחבי העולם היה לאחר מלחמת העולם השניה, כחלק מהמאמץ לשיקום המדינות הנפגעות. בישראל, התכנון צץ מיד עם הקמת המדינה.
 
דיון תכנוני מאפשר לבודד את המניעים השונים שמאחרי המחלוקות הכלכליות, ולהתוות באפן חד את הקו שבין המקצועי לערכי ולפוליטי. יתירה מזאת, דרישתו של התכנון להצגת מסגרת מספרית, מפרידה בין מיתוסים מקצועיים למה שאפשר לכמת. תכנון כלכלי, מעצם טיבו, מתייחס לטווח הארוך, אך הוא עוקב גם אחר שלבי הביניים. בנוכחותם של גופי תכנון, יותר קשה לזרוק לאוויר כי גורמי הייצור ש"ישוחררו" מהטקסטיל יתרמו למשק בענפים המתוחכמים – צריך להמחיש את הדברים על הנייר. וכשהספקות מתעוררים בעקבות התרגילים שנעשו, ניתנת לגיטימציה לפתרונות פחות חדים במדיניות, ואף לסיוע ממשלתי בתקופת המעבר. עצם ההכרה בקיומה של תקופת מעבר הוא הכרזה על תפישה עצמית צנועה יותר של מקצוע הכלכלה. מעין הודאה של הכלכלנים בהבנתם המוגבלת, המצריכה בחינה מתמדת של צעדיהם.   
 
יוצא מכאן, שאחת המסקנות החשובות ביותר מהחשיפה החפוזה, והאבטלה על כל גורמיה, היא הקמת מכון מחקר ותכנון כלכלי-חברתי לאומי. המחלקות הכלכליות בכל משרדי הממשלה הידלדלו לגמרי מאז סוף שנות ה-70. המחשה למעמדן אצל מקבלי ההחלטות מתקבלת מקורותיהם של מנהל התכנון והכלכלה במשרד התעשייה והמסחר, והרשות לתכנון כוח אדם במשרד העבודה. שני גופים אלה, שתרמו בעבר לא מעט להבנת מגמות הצמיחה והתעסוקה, מוזגו ליחידה מצומקת אחת לאחר הקמת משרד התעשייה המסחר והתעסוקה. הצוות שנותר אמנם מצליח לשמור על רמה מקצועית גבוהה ונוכחות תקשורתית, אך שרוי בגלות בגן הורדים שליד הכנסת – מרחק רבע שעה הליכה מהמשרד הראשי בקצה השני של קריית הממשלה. זה כמובן אינו מקרי. פונקצית הייעוץ הכלכלי באוצר כמעט ואינה נשמעת. ובכל מקרה, תפקידה לתמוך בעילת קיומו של המשרד: שליטה תקציבית. המחלקה הכלכלית היחידה הראויה לשמה נותרה בבנק ישראל. עצמתה בעבר נשאבה מתפקידו הכפול של הבנק המרכזי: אחראי על היציבות המוניטרית, ויועץ כלכלי לממשלה. כיום, הבנק חותר יותר ויותר להגדרת סמכות ואחריות נקיה, אך ורק בתחום המוניטרי. מה שמגדיר באפן צר יותר את תפקיד מחלקת המחקר שלו.
 
כל אלה, מבליטים את חסרונו של מכון עצמאי למחקר ותכנון כלכלי-חברתי בישראל. מטרתו צריכה להיות איסוף מידע, ניתוחו, וגיבוש הסכמה לגבי נושאים ארוכי טווח. מכון כזה צריך לקיים מגע שוטף עם לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, ההסתדרות, וגופי ייצוג משניים – מאיגוד התעשייה הקיבוצית ועד התאחדות הקבלנים. מבנהו ואפן תקצובו ייגזרו מהרצון להקנות לו עצמאות. מכון מחקר? לא בדיוק המלצה מרגשת. אך מה לעשות, ניהול כלכלי של מדינה שלא כמשחקי בורסה, עדיף שיהיה כמה שיותר צפוי ומשעמם.
 
עוד המלצה בדרגת שעמום דומה: מהגדרת תפקידם בפועל של שני משרדי הכלכלה הראשיים, האוצר ובנק ישראל, נובע כי אף אחד אינו מופקד היום על הצמיחה. זה בוודאי חסר שגורר מחשבה. האם סתם כך הצמיחה מוזנחת? או, שהמבנה הקיים – קשר ההון-שלטון של הגלובליזציה – אינו מותיר מקום לצמיחה ותעסוקה מלאה כיעד לאומי. ואם כן, זהו תפקידן של מפלגות המתיימרות להציע אלטרנטיבה קצת שמאלה מהמרכז: קודם, להילחם על הלגיטימציה של יעד צמיחה ותעסוקה, בלי ניסיון להחביא את הסתירה שבינו לבין חופש כלכלי מלא. לאחר מכן, לבנות מסגרת מקצועית שתתמודד בגלוי ובאומץ עם הביקורת על תופעות הלוואי של אימוץ יעד כזה. ולבסוף, למנות את השר שיהפוך את הצמיחה והתעסוקה המלאה למטרה מוחשית-פוליטית.