זה כבר לא העולם השאנן והבוטח של שנות ה-80 וה-90 של המאה שעברה. זה עולם עצבני, הפכפך ומטיל ספק. דוגמא מאלפת במיוחד מתקבלת מתגובותיה המתחדשות לבקרים של ממשלת צרפת להצעת הרכש באלסטום מטעם ג'נרל אלקטריק האמריקאית.

בשבוע שעבר, תיארתי כאן את מאמצי ממשלת צרפת לסיכול העסקה. ממשלת צרפת הביעה את הסתייגותה בגלוי, למרות שהכירה בקוצר-ידה המשפטי. תגובתו של ערן אורון למאמר עדכנה אותי מספר ימים מאוחר יותר: צרפת שריינה את הבסיס החוקי להתנגדות.

פטריוטיזם כלכלי, עכשיו על גבי צו להמשיך לקרוא ←

כלכלה ישראלית. יש דבר כזה? רגילים לדבר על כלכלת ישראל – הכלכלה של מדינת ישראל. כלכלה ישראלית היא משהו אחר, היא כלכלה שמהותה ישראלית.
 
לכאורה, מוזר בעידן הגלובליזציה לנסות ולהגדיר כלכלה בעלת נופך מקומי. אבל דווקא הפתיחות הבינלאומית מגבירה את הערנות לדברים שלא שמנו לב אליהם קודם. היא מבליטה את ההבדלים בין כלכלות לאומיות שונות, שכולן כאילו מחויבות לאותו מודל. היא מחזירה למרכז הבמה עניינים שנדחקו הצדה בשם היעילות: ערכים לאומיים, מנהגים מקומיים וגאווה מקומית. היא מעלה את החשש בפני משקיעים זרים, שרחוק מביתם מרגישים חופשיים ליישם כלכלה נטולת סנטימנטים.
 
מכאן, הדרך סלולה לחידוד ההבחנה בין מודל היסוד של הכלכלה המודרנית – מודל התחרות המשוכללת ומה שמסביבו – לבין יישומיו. ראש וראשון ליישומים אלה הוא המודל הניאו-ליברלי המכונה גם הקונסנסוס הוושינגטוני או אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.
 
המלצותיו האוניברסליות של המודל הניאו-ליברלי מוצגות לציבור כתרגום של מודל היסוד של הכלכלה לשפת המעשה. אבל, הפלא ופלא, בעולם מתקיימים נוסחי תרגום שונים. ולא רק, אלא שדווקא המדינות המתועשות הגדולות המטיפות לאימוץ קשיח של המודל, נוהגות אחרת במגרשן הפרטי. שם, הן מבינות פתאום שהכלכלה אינה עומדת בפני עצמה. אין ברירה, אלא להתחשב לפעמים באילוצים פוליטיים מקומיים. אין מה לעשות, חייבים לעתים להתגונן בפני תוקפנות כלכלית של מדינות אחרות. ומעל לכל, כל מי שלמד כלכלה יודע שמודל היסוד התיאורטי שלה אינו נותן תשובה אולטימטיבית אחת ויחידה לשאלות היסוד הכלכליות.
 
כדרכו של מודל, מודל היסוד של הכלכלה נשען על הנחות מרחיקות לכת. זאת, לא מתוך האשליה שהנחות אלה מצלמות את המציאות על כל גווניה. אלא מתוך השאיפה לפשט כדי להגיע להכללות מוסכמות. ואם מודל היסוד הוא כזה, ודאי וודאי שיישומיו אינם נקיים מערכים, מאינטרסים ומטעויות שיפוט. 
   
עדות לכך שיישומיו של מודל הייסוד אף פעם אינם לגמרי נקיים מתקבלת מניתוח השוואתי של המקרו-כלכלה במדינות שונות. הנה היא המציאות, ואין בה שני מודלים כלכליים זהים. מדינות מסוימות, באופן מוצהר, מסתייגות מהמודל הניאו-ליברלי. צרפת, למשל, תמיד שומרת על גרסתה הייחודית ואף מתגאה בבדלנותה. היא אמנם חברה באיחוד האירופי ושותפה לניסוח כלליו, אך פעמים רבות מכופפת אותם על פי צרכיה. לעתים בפומבי, תוך ניהול ויכוח עם חברותיה לאיחוד, ולעתים בחדרי-חדרים.
 
אבל צרפת היא מורדת נצחית. מעניין יותר לראות כיצד ארה"ב, האיחוד האירופי והארגונים הבינלאומיים החשובים נוהגים לפי הכלל של אחד בפה ואחד בלב. קרן המטבע הבינלאומית, ארגון הסחר העולמי ודומיהם המגיבים בחומרה על הפרות משמעת של ישראל ומדינות מסוגה, מעלימים עין מסטיות רציניות של המדינות הגדולות, ולא פעם מאשרים להן לחרוג מהתוואי המוכתב בספר. הנורמה הכפולה הזו נפרשת על פני כל תחומי הכלכלה.
 
תחום ראשון הוא תחום היבוא. ביבוא, מתקיימת מלחמת סחר נצחית בין ארה"ב לאיחוד האירופי. לכאורה, הסחר בין שני הגושים אמור להיות חופשי לגמרי בכפוף למגבלות שאושרו על ידי ארגון הסחר העולמי. בפועל, האיחוד חוסם כניסת מוצרים חקלאיים מארה"ב למדינותיו בתואנת שווא של שמירה על בריאות הציבור. ויכוח עז ניטש על כניסת מוצרים מהונדסים גנטית לאירופה. האמריקנים מחזירים בדרכם, וניתן למצוא על כך סיפורים יומיומיים בעיתונות העולמית.
 
ההתכתשות בין שתי המעצמות המערביות היא כאין וכאפס לעומת המלחמה ששתיהן מנהלות נגד סין. אחד הסיפורים הידועים ביותר בהקשר זה הוא סיפור מכסות היבוא על מוצרי טקסטיל. מגזר הטקסטיל משמש מקור תעסוקה לאוכלוסיות חלשות בכל מקום. בגלל רגישותו לתחרות מצד מדינות בעלות שכר נמוך, התיר ארגון הסחר העולמי להטיל מכסות יבוא בטקסטיל. רוב חברי הארגון, ובכללם ארה"ב והאיחוד האירופי, ניצלו אפשרות זו. ישראל, משום מה, ויתרה עליה ברוחב לב. לקראת פקיעת המכסות, בראשית 2005, פנו ארה"ב והאיחוד האירופי לארגון הסחר העולמי וביקשו את אישורו להטלת מכסות "זמניות" וסלקטיביות נגד סין. סלקטיביות כזו סותרת את עיקרון המפתח של הארגון – אי-אפליה בין חברותיו. ובכל זאת, המכסה אושרה. דמיינו לעצמכם מה היה קורה אילו ישראל ביקשה מכסות מיוחדות כאלה. נכון, היא לא ביקשה. למעשה, מאז ראשית שנות ה-90, ישראל מנהלת מדיניות יבוא מתירנית שניתן למצוא כמוה רק במדינות מעטות.
 
תחום שני הוא תחום הייצוא, או המדיניות התעשייתית לעידוד הייצוא. על פי כללי ארגון הסחר העולמי אסורה על חברותיו תמיכה ייחודית של המדינה במפעלי ייצוא. זאת, בתואנה שתמיכה המופנית למגזר הסחר הבינלאומי בלבד מעוותת את יחסי הייצור ה"טבעיים" ופוגעת בהיערכות האופטימלית של מערך הייצור העולמי. ובכל זאת, אין מדינה בעולם שאינה תומכת במפעלי הייצוא שלה. התמיכה בדרך כלל מוסווית, ובמדינות לא-מעטות היא ניתנת בדרג של תת-מדינה (בתוך פדרציה), איזור עצמאי או עיר, ולכן בדרך כלל לא קל לשים עליה את האצבע.
 
דוגמא ידועה נחשפת מתוך המערכה הנצחית בין האיחוד האירופי לארה"ב על סבסוד ענקיות ייצור המטוסים שלהם: איירבוס נגד בואינג. אין-ספור סיפורים התפרסמו בעיתונות על הפרשה הזו. מדובר על מיליארדים רבים מדי שנה, וכמובן כל צד נוקב בסכום דמיוני אצל מתחרהו. האמת היא שספק רב אם אחד מהצדדים יודע מהו סכום התמיכה הכולל בביתו שלו – צירוף של הקלות מס, מימון מחקר ביטחוני, וסובסידיות לספקים, ובודאי שיש לו רק מושג קלוש על מה שמתרחש בחצר של שכנו. דוגמא טובה לסבסוד אלגנטי שהיקפו לא ברור אפשר לקבל גם ממסורת ותיקה אצלנו. מהו הסיוע האמריקני הביטחוני לישראל – כ-3 מיליארד דולר מדי שנה, המותנים בקניית ציוד בארה"ב שממנה מופרש שיעור כלשהו לרכש גומלין בישראל  – אם לא סבסוד של התעשייה הביטחונית האמריקנית בסכום לא-ידוע. מנגד, ישראל ב-20 השנה האחרונות ממעיטה מאד בתמיכה ממשלתית למגזר הייצוא שלה.     
 
תחום שלישי הוא תחום ההשקעות הזרות. העדפת המשקיעים הזרים כה מובנית בשיטה הישראלית, עד שכולנו התרגלנו לקבלה כמובנת מאליה. אני נפתחתי לגישה שונה בביקור מקצועי בשוודיה בסוף שנות ה-80. באחת השיחות עם מארחיי, התפארתי בהשקעות הזרות בישראל. לתמהוני, הגיבו הכלכלנים השוודים בקביעה שהם לא מעוניינים בהשקעות זרות.
 
שוודיה בוחרת להיות המשקיע הזר ולא המדינה האטרקטיבית למשקיעים זרים. זאת, בעזרת החברות הרב-לאומיות שלה (איקאה, אריקסון, סי אנד איי ועוד). המשקיע הזר הוא זה שקובע את התנאים בחברה שרכש. הוא זה שאוכף את תרבותו ואת ערכיו. שוודיה, מדינה מפותחת ובעלת ערכים סוציאל-דמוקרטיים מוצקים, לא מעוניינת בפלישת זרים לתחומה. נכון, ישראל אינה שוודיה, וכולנו מכירים את יתרונות שילוב הזרים ביזמות מקומיות. הזרים פותחים דלתות לתוצרת הישראלית. הם מביאים איתם הון, יידע טכנולוגי ומסורת עסקית. עם זאת, ישראל של 2009 אינה ישראל של שנות ה-50, שבהן שר התעשייה והמסחר, פנחס ספיר, חיזר אחר כל משקיע ומשקיע. היום אנחנו כבר יכולים ואולי חייבים לשאול מה אנו מרוויחים ומה אנו מפסידים מהשקעות זרות. האם יחסי העבודה בהיי-טק, בסגנון הקפיטליזם האמריקני הברוטאלי של שנות ה-20, מחממים את ליבנו? האם כל מכירת סטארט-אפ ישראלי לגורם זר – מכירת הידע המשותף שלנו בנזיד עדשים במקום לממשו בייצור אצלנו– היא עסקה כה נפלאה בשיקול לאומי כולל.
 
תחום רביעי הוא תחום שערי החליפין. בעולם של היום הולכים ונגוזים המטבעות של המדינות הלאומיות הקטנות. במקומם, קמים גושי מטבע – הדולר, האירו, היין והיואן. השקל, מסיבות שלא נפרט כאן, נשאר בינתיים המטבע הבלעדי של מעצמת ישראל, ושער החליפין שלו נקבע בשוק חופשי כמו רוב שעריהן של מטבעות המדינות המתועשות. ושוב, הרטוריקה הבינלאומית משבחת ומהללת את חופש סחר המטבע. אך בביקורו שהתקיים בנובמבר 2009 של ברק אובמה בסין, הוא הקדיש לא מעט זמן וכוחות לניסיון (כושל, כך אומרים) לתיאום שער החליפין שבין הדולר ליואן. היואן החלש מעודד את הייצוא מסין, ומרחיב את הגירעון במאזן הסחר האמריקני.
 
תיאום שערי מטבע נעשה כשגרה במועדון האקסלוסיבי של ה-G-7 – שבע המדינות המתועשות הגדולות. עד כדי כך, שמדינות העולם השלישי, בהנהגת סין, הודו ואינדונזיה, לחצו לפתיחת מועדון מורחב שבו הן יוכלו להתבטא – מועדון ה-G-20. מיותר לומר שישראל אינה מוזמנת לשום G, ולכן מדיניות המטבע שלה חסרה את יכולת התיאום הבינלאומי. חשוב עוד להוסיף, שהשליטה בשער החליפין בישראל חשובה יותר מאשר במרבית המדינות המתועשות בגלל פתיחותו הרבה של המשק הישראלי – אחד המשקים הפתוחים בעולם, ש-80% ומעלה מהתמ"ג שלו מופנים לייצוא וליבוא.  
 
אפשר להרחיב כאן עוד ועוד, אך נראה שהמסר כבר ברור. מחד, ישראל אינה שותפה לניסוח כללי המשחק הבינלאומיים בכלכלה. מאידך, המשק הישראלי – בגלל היותו משק קטן ובגלל ההיסטוריה שלו – פתוח מאד לייצוא, ליבוא, לתנועות כספים בינלאומיות ולהשקעות זרות, כך שהוא מושפע במיוחד מהשלכות כללי המשחק האלה. למרות תנאי הפתיחה, ישראל "הלבישה" על עצמה את מודל היסוד המומלץ היום על ידי הארגונים הבינלאומיים והמדינות הגדולות ללא הבחנות עדינות ובלי תשומת לב לניואנסים.
 
וכאן אנו חוזרים לכותרת – "כלכלה ישראלית". ברור לגמרי, שכל מי שמנהל כלכלה מודרנית אינו יכול לכפור במודל היסוד של מקצוע הכלכלה. ברור לגמרי, שישראל צריכה למלא הסכמים בינלאומיים, ולכבד את המלצותיהם של הארגונים הבינלאומיים החשובים. עם זאת, ישראל בפרץ התלהבות לא-מוסבר שאחז בה בסוף שנות ה-80 ואינו מרפה עד היום, לא ניצלה את החופש הניתן לה על ידי הארגונים להתאים את המודל לתנאיה. עכשיו, בחלוף 20 שנה, הגיע שלב הצגת השאלות מחדש, הגיע הזמן לתת כבוד ל"מצב הישראלי".
 
מהו אותו מצב? הנה בכמה מילים: משק קטן, משק בסביבה פוליטית-ביטחונית קשה, משק קולט עלייה, משק בעל היסטוריה ייחודית, מוסדות ייחודיים, ערכים ייחודיים. איך בונים מודל שידבר בקולו של המשק הזה – מודל של כלכלה ישראלית? בתהליך מתמשך מנסחים ערכי יסוד מוסכמים של מדינת ישראל. לומדים מחדש את העובדות והפרטים הנוגעים לכלכלת ישראל. לומדים היטב את העובדות והפרטים הנוגעים למשקים זרים. וכל אותו זמן, מתעמתים חזיתית עם המודל המרכזי של הכלכלה. מתעמתים ביושר ובאומץ, וכותבים את המודל שלנו.

אם תשאלו אותי, וכבר שאלו, מהו השינוי שאליו אני מייחלת בכלכלה, אומר זאת כך: מכלכלת ישראל לכלכלה ישראלית. ובמילים ברורות יותר, מכלכלה שמקום מושבה בישראל לכלכלה שהיא ישראלית במהותה.

 

האם ההבחנה הזו אומרת משהו? מדע הכלכלה הוא לכאורה מדע אוניברסלי. הוא אמור להקיף כל התנהגות אנושית. וזו בעצם בעיתו של המודל: הכללותיו נשענות על הנחות יסוד מרחיקות לכת. לכן הוא לעולם לא יכיל במדויק כל מקרה פרטי. כי במציאות כל מקרה לגופו, כל מקרה והייחוד שלו.

 

כבודו של המודל במקומו מונח. הוא משמש כאמת מידה חד-משמעית שאתה מתעמתים: יש מודל-סרגל, ויש עובדות בשטח שלא תמיד מתיישרות אתו. יש ערכים שלעתים קרובות מתנגשים אתו. העימותים וההתנגשויות מחזקים את ההכרה בחשיבותו של המודל כמכשיר לבדיקה עצמית, אך מאידך מחדדים את המודעות למגבלותיו.

 

מודל היסוד של הכלכלה הוא מודל התחרות המשוכללת – מודל שעיקרו תחרות בין מוכרים רבים ובין קונים רבים. למודל עוד הנחות חשובות אחרות, וכולן, בתמצית, באות להקנות לשוק נופך של מוסד דמוקרטי, מוסד שבו גופים שווים זה לזה בכוחם מתחרים זה עם זה בתנאים שווים. במציאות כפי שכולנו יודעים אין זה כך: גופים גדולים שולטים בתחומי פעילות חשובים ברוב המשקים, ומדינות חזקות מכתיבות את התנאים למדינות חלשות.

 

ובכל זאת, תבניתו היישומית של מודל התחרות המשוכללת, שהיא המודל הניאו-ליברלי, הפכה לפרקטיקה הדומיננטית של 30 השנה האחרונות. סיסמתה בשטח היא הדה-רגולציה: צמצום מעורבותה של הממשלה בכלכלה. הדה-רגולציה כלפי פנים מתבטאת בכמה שפחות הכוונה ובקרה ממשלתית על מבנה המשק, על כוחם של הגופים הגדולים בו, ועל מניפולציה בשוקיו השונים. הדה-רגולציה כלפי חוץ היא הגלובליזציה.

 

שתי פניה של הדה-רגולציה, כלפי פנים וכלפי חוץ, והשלכותיהן, זוכות עכשיו לתשומת לב מיוחדת בעקבות המשבר הכלכלי. ומה שמתחדד במיוחד הוא האי-מוחלטות ביישום המודל גם בשיא פריחתו. וול-סטריט לא תפקדה ללא-רגולציה, אלא בנוכחות רגולציה מעלימת-עין. עסקות מכירה חשובות של נכסים אסטרטגיים באירופה, ואפילו בארה"ב, מעולם לא התבצעו בחופש מוחלט, אלא תחת עינן הפקוחה של הממשלות שדאגו להבטיח את האינטרסים הלאומיים. היבוא לארה"ב ולאיחוד האירופי אף פעם לא היה חופשי לגמרי, וכעת הוא הופך להיות יותר ויותר מוגבל באישור ארגון הסחר הבינלאומי או הודות לשתיקתו. קביעת שערי המטבעות הבינלאומיים אמנם נעשית בשוק, אך תוך תשומת לב מרובה של הממשלות, הכוונתן והתערבותן.

 

בחישתן הלא-מעטה של רוב הממשלות בכלכלתן מעוררת שאלות לגבי תפקידה של הממשלה בישראל. כי הנה מה שקרה בישראל מאז שנות ה-70, ובמיוחד מאז תוכנית ייצוב המשק, הוא בדיוק ההיפך מזה. בישראל חותרים בשקידה רבה ליישום המודל הניאו-ליברלי כפי שהוא מוצע בפטרונות למדינות המתפתחות על ידי הארגונים הבינלאומיים, אך לא מיושם בשום מדינה שמכבדת את עצמה. ועכשיו, כששאלות היסוד של המודל עומדות למבחן בכל מקום, האם לא הגיע הזמן לתהות על היישום האדוק הזה אצלנו?

 

כי הפרקטיקה הכלכלית של המדינות המנהיגות, בניגוד לרטוריקה היפה שלהן, אומרת: אכן, יש מודל חשוב ויש הסכמים בינלאומיים מחייבים, אך הם רק מסגרת לבחינה עצמית ולדיונים בין מדינות. כשפפסי-קולה רצתה לרכוש את מפעל דנונה בצרפת, ממשלת צרפת חסמה אותה מאחרי הקלעים. מה, יוגורט הוא רכיב בתעשיית הגרעין הצרפתית? לא ידענו. אבל משיקולים כאלה ואחרים ממשלת צרפת חפצה ביקרו. ממשלת ארה"ב הדפה ניסיונות זרים להשתלטות על נמלים במדינתה. ארה"ב והאיחוד האירופי לחצו על ארגון הסחר הבינלאומי, שהתיר להן הטלת מכסות יבוא בטקסטיל ב-2005. ארה"ב והאיחוד האירופי מתגוששים ביניהם מדי יום על חופש היבוא, ועל סבסוד סותר הסכמים בינלאומיים במפעלי הייצוא שלהם. שני הגושים ביחד לא מרפים מסחר החוץ הסיני וממדיניותה של סין ביחס ליואן.

 

יישומו הייחודי של המודל הכלכלי המרכזי בכל מקום אינו נובע משרירות לב. הוא מייצג שיקולים ערכיים, פוליטיים ואסטרטגיים. ברוב המדינות המפותחות מיחסים היום חשיבות לתעסוקה מלאה, אולי לא כמו בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אבל בכל זאת. לכן הדרישה למכסות יבוא בענף הטקסטיל מצד האיחוד האירופי, והמכסים שהוא מטיל על יבוא נעליים ממדינות המזרח הרחוק. מנימוק דומה ואולי גם במטרה לקדם את ההיי-טק, או משיקול אסטרטגי-בטחוני, תומכים האיחוד האירופי וארה"ב כל אחד בתעשיית המטוסים שלו, ומתכתשים ביניהם על התמיכה שאינה מותרת על פי ההסכמים הבינלאומיים. בתחום שערי המטבע, המדינות הגדולות בעלות המטבעות החזקים דואגות לויסות תנודותיהם למען הבטחת עודף ייצוא, תעסוקה מלאה, ויציבות מחירים.

    

ועוד לא דיברנו על מדיניות הפנים. קריסת המגזר הפיננסי בארה"ב ובמדינות אחרות חייבה את הממשלות להזרים אליו הון עתק. מה שגרר גירעונות תקציביים חריגים בניגוד לכללי המשחק הניאו-ליברליים. אי הסדרים הכספיים שהתגלו בעקבות המשבר מקימים עכשיו מחדש את הרגולציה במדינות המתועשות. במצב הדחיפות הקיים כבר ניתן לראות איך התיקונים בכלכלה מיושמים בכל מדינה באופן אחר, ואיך נסדקת התבנית הניאו-ליברלית האחידה.

 

ההיערכות העולמית החדשה היא הזדמנות לבחינה מחדש של הכלכלה בישראל. זו ההזדמנות לניסוחה של "כלכלה ישראלית".

 

כלכלה ישראלית צריכה לדון בערכי היסוד של המדינה: תעסוקה מלאה? מאז שנות ה-70 לא התקיים דיון על שיעור האבטלה שהציבור בישראל מוכן לסבול.

 

כלכלה ישראלית צריכה ללמוד היטב את העובדות והפרטים הייחודיים לכאן. מהו משק קטן? איזה אילוצים משיתים התנאים המדיניים והביטחוניים? מהי השפעתה של קליטת העלייה על הכלכלה והחברה בישראל? עצוב לומר, אבל קורס "כלכלת ישראל" הוא קורס בחירה נידח בלימודי התואר הראשון באוניברסיטאות ובמכללות. יותר מזה, רוב המחלקות הכלכליות במשרדי הממשלה חוסלו ומתחסלות בהדרגה מאז שנות ה-80. אולי משום כך לא מדברים בישראל על קליטת עלייה, כאילו שגל העלייה של שנות ה-90 נבלע מבלי להותיר את רישומו.

 

כלכלה ישראלית, פירושה, עימות בין הערכים והעובדות שיימצאו בישראל לערכים האוניברסאליים. מתוך כך יקום מודל ישראלי דומה למודלים המתגבשים עכשיו בכל מדינה ומדינה, אך בעל תכונות מובחנות משלו.