נסעתי מפורקת למלון בנתניה. נטולת כוחות אחרי וירוס לא ברור. נסעתי וקיוויתי שהנכדים שלי יבריאו אותי. ולמרבה הפלא, הם מילאו את משימתם.
מלון לא גדול, קרוב מאד לחוף. חדרים מרווחים, מוארים היטב ונקיים. הסתכלתי מסביבי, וקודם כל ראיתי שהמלון מלא – משפחות, צעירים וזקנים. קורונה? למדנו לחיות עם זה. מסתובבים במסדרונות עם מסיכה, אוכלים ארוחת בוקר, בלעדיה. יושבים לאכול ונהנים. אוכל טרי, נקי, ובגיוון רב.
מדד בשיעור כזה לא היה כאן מאז 2013. על פי תחזית בנק ישראל, יעלה המדד בין סוף 2020 לסוף 2021 ב-1.7%. על פי תחזית האוצר, הוא יעלה ב-2.2%. המדד האחרון בשיעור דומה היה 1.8% ב—2013. מאז, אנחנו במדדים שליליים או נמוכים מ-1%. אך אם בודקים את הנתונים המעודכנים, סביבת ה-2% נראית מצטנעת וזהירה. מראשית השנה, עלה מדד המחירים לצרכן ב-1.6% (וזו רק מחצית שנה, אתם זוכרים) בשנים עשר החודשים האחרונים, הוא עלה ב-1.7%. הנה, מהיכן המציא בנק ישראל את ה-1.7% שלו. אם כי, כמובן, הוא הסתמך על מודל מורכב, שבאורח פלא הגיע לתוצאה הזו.
עד כאן, אנו במדע, כפי ששמתם לב. כשמגיעים לארה"ב, העניינים קצת מסתבכים. מדד יוני עלה ב-0.9%, העלייה החודשית החדה ביותר מאז יוני 2008. ובחישוב שנתי, האינפלציה עומדת על 5.4%. מהו 'חישוב שנתי', הגידו לי, את זאת לא ראיתי בכל העיתונים שחיפשתי. יש כל כך הרבה דרכים להעריך את האינפלציה השנתית, אבל העיתונאים הכלכליים הצעירים, למזלם, לא מודעים להן.
מה תהיה קריאתו של השמאל הכלכלי, שאל אותי ידיד צעיר שלי, ותשובתי הייתה: תכנון כלכלי, הרחיבו על סמך תכנון כלכלי מדוקדק. תכנון כלכלי? נראה לרגע מה לרגע מה תהיה נקודת המוצא שלנו. שיעור אבטלה של 12% במחצית השנייה של מארס 2021, זה הנתון שהכי קורא לטיפול. רוצים לרדת, רוצים לנווט לשיעור תעסוקה שפוי. מהו שיעור שפוי? מקובל לנקוב ב-4%. מדוע דווקא 4%? היו תקופות שבהן דיברו על 6%. אין תשובה, כך הוחלט, היינו שם לפני שהקורונה פרצה, 3.8% בלתי מועסקים ב-2019. איך חוזרים לשם? מרחק די רב משם ל-12% של עכשיו.
שאל אותי ידיד צעיר שלי. הרחיבו, עניתי לו, זו תהיה הקריאה. הגדילו את תקציב הממשלה ואת מעורבותה. הרחיבו, לא סתם הדפיסו כסף. חברו את הממשלה למטרות שהיא מעוניינת להגשים. זה יהיה קו ההפרדה בין שמאל לימין. הימין קורא להדפיס כסף. סתם להדפיס, וגם זאת בזהירות מרובה. השמאל קורא לחדש את תפקיד הממשלה, ליחס לה יעדים מוגדרים.
לא, זה לא עניין שגרתי – ניסוי מעבדה בכלכלה. אך מה שעשינו בחצי השני של שבוע פסח, הוא הכי קרוב לזה שאפשר. עלינו לגליל, למקום הנופש שלנו זה יותר מארבעים שנה. לא סתם 'מקום נופש', כי אם מקום הנופש בפסח כל שנה. שלושה דורות אחוזי געגועים, אחרי דילוג של שנה. האמינו לי, קלטנו כל פרט שלא היה כמו קודם.
ערב שישי, שלושה ימים אחרי הבחירות, חדשות כאן בטלוויזיה. ערבי וערבייה בין הפרשנים המעטים בפתיחה. ריאד עלי הדרוזי הוא הידוע יותר מהשניים, ולצידו אישה, אימן קאסם סלימאן, מהטלוויזיה בערבית. לא ראינו תמונה כזו? לא מעזה לקבוע. אולי הייתה, אך ברור שזו לא תמונה שגרתית. ברור גם שזו תמונה עם אמירה.
אין פלא שהערבים מככבים בחדשות. מנצור עבאס, ראש רשימת רע"מ הוא האיש שיקבע אם תקום קואליציה בראשות נתניהו, או בראשות איש מהשמאל-מרכז. מרב מיכאלי מקדמת את מעמד הנשים, יחד עם מעמד מפלגת העבודה. איך הגענו לזה? נדמה שאנחנו כאן עקב פוליטיקת הזהויות. מה שחשוב הוא מי אתה, מי אתה חושב שאתה. אתה בוחר את מי שיבטא אותך באופן הטוב ביותר.
אין כאן שמאל-ימין במובן המסורתי. אין כאן פוליטיקה מהסוג הישן. זה טוב? זה רע? זה מה שיש, נצטרך לחיות עם מה שזה מביא. מנצור עבאס מבין היטב את המצב, מתכוון להפיק ממנו את המירב לחברה הערבית. עם זאת, נקווה שהוא יפעל בתבונה, ולא ילך שולל אחר הבטחות שווא.
גם אנחנו חייבים לעשות את החשבון. הערבים כיום הם כחמישית מאזרחי מדינת ישראל. ברור לגמרי, שזה לא מתקבל על הדעת להחזיק אותם ללא זכויות. ישראל היום נתפשת כחריגה במערב, ביחסה למיעוטים שלה. זה דוקר בעין של כל מי שנזקק לשירותים רפואיים. שיעור ניכר מהרופאים ומהאחיות בישראל היום הם ערבים. הם אנשי רפואה טובים, לא הגיע הזמן להכיר להם טובה?
אני זוכרת היטב את הכעס על ערבים ואת החשש מפניהם לאחר מלחמת השחרור. באותה תקופה, הייתה לכך הצדקה. אבל חלפו מאז יותר משבעים שנה, הרבה נתונים במשוואה השתנו. גם הערבים ברובם תופשים עכשיו את הדברים אחרת. בלא מעט התבטאויות של אנשים ברחוב, ניתן להבין שהם מעדיפים לחיות כאן, מאשר להיות מועברים לרשות הפלשתינית. האמירה הזאת נשמעת ברור מפי תושבי וואדי ערה, בהתייחסות להצעה ותיקה של אביגדור ליברמן. עם זאת, נדמה שהם מצפים לתפוש מעמד של אזרחי מדינה שווים, הם מצפים להיות חלק מהחברה כאן.
אין ספק, שזו הסוגייה הכבדה ביותר העומדת כיום בפני מדינת ישראל. היא לא קלה, במשך שנים ברחנו ממנה, הדחקנו את קיומה. כיום, כפי שדברים כאלה קורים בדרך כלל, אין לנו ברירה. חייבים לטחון שוב ושוב את השאלה איך אנו מעוניינים לחיות עם הערבים. ריאד עלי חידד את הסוגייה בחדשות אותו ערב. הוא אמר בגלוי: יש המון נשק בחברה הערבית. נשק המשמש לאלימות בתוך הבית. כמה עוד אפשר יהיה לשכוח את הנשק הזה. האם ההתעלמות מקיומו, היא ההחלטה הפוליטית הנבונה ביותר שמדינת ישראל מסוגלת לאמץ עכשיו?
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
זה טראמפ, מה שקרה בליל חמישי בקונגרס האמריקאי? זה הקסם של נשיא ארה"ב? או זה מסר לקהל המצביעים האמריקאי, ולקהל המצביעים הדמוקרטיים בכלל? "להחזיר לעצמנו את המדינה" הוא אמר, והמון מאזיניו פרץ לגבעת הקפיטול בעת התכנסות הקונגרס לאישור ניצחונו של ג'ו ביידן בבחירות. ו'ההמון' בניגוד למצופה, היה המון של לבנים, הרבה בלונדינים שהתפרעו במשרדי הקונגרס.
אחת התופעות הכי פחות מובנות בכלכלה של ימים אלה היא הסירוב להעלות מס, והתמיכה הנלהבת בהדפסת כסף במקומו. מה, להדפסת כסף אין מחיר? כבר כעת רואים את ניפוח הבורסות במחזור הנוכחי, ואת ההקצנה הנוספת בהתפלגות ההכנסות, אי השוויון המוגבר. איש אינו יודע איך זה ייגמר, אך רבים חשים שזה ייגמר לא טוב, אם במשבר חברתי עמוק, או בתהליך כלכלי בעייתי.
שוב אני חוזרת לפוסט-קפיטליזם. חוזרת למחשבה המנקרת במוחי ולא מרפה. פוסט קפיטליזם מהו? הוא אמירה שאנחנו בשלב הפוסט של הקפיטליזם. השלב שבו המערכות הכלכליות לא יכולות עוד להיות מתוארות כצורה של קפיטליזם. האם אנחנו שם? אולי בשאיפה, בחלום, חלום של אנשים כמוני. אך בפועל, אנחנו בקפיטליזם מכוער, קפיטליזם שרק הולך ומקצין, בינתיים.
בשבוע שעבר כתבתי כאן בעיקר על כסף, על מנת לחדד את ההבדל בין פוסט-קפיטליזם לסוציאליזם בכלכלה. אמרתי כי בפוסט-קפיטליזם אין התייחסות מספקת לכמה ולכסף, לעומת הסוציאליזם שבו השאלה 'כמה כסף' חוזרת שוב ושוב. רציתי לכתוב גם משהו על זמן, אך פתאום תפשתי שהפוסט-קפיטליזם מתייחס לזמן, אם הוא מדבר על שבוע עבודה של 32 שעות, ולאחר מכן של 24 שעות.
עידן השוק החופשי 