נסעתי מפורקת למלון בנתניה. נטולת כוחות אחרי וירוס לא ברור. נסעתי וקיוויתי שהנכדים שלי יבריאו אותי. ולמרבה הפלא, הם מילאו את משימתם.
מלון לא גדול, קרוב מאד לחוף. חדרים מרווחים, מוארים היטב ונקיים. הסתכלתי מסביבי, וקודם כל ראיתי שהמלון מלא – משפחות, צעירים וזקנים. קורונה? למדנו לחיות עם זה. מסתובבים במסדרונות עם מסיכה, אוכלים ארוחת בוקר, בלעדיה. יושבים לאכול ונהנים. אוכל טרי, נקי, ובגיוון רב.
הסיפור הזה היה מקבל כותרת ענק אילו היינו מדינה נורמלית. אבל אנחנו לא מדינה נורמלית, והוא פורסם (ב-18 לאוגוסט) בדה מרקר די בקטן. הוא לא פורסם בשום עיתון כלכלי אחר, מה שמצביע על הדלפתו המכוונת על ידי גורם מעורב כלשהו.
אין לי מה לכתוב, אמרתי לאיש שלי על הקפה של הבוקר. יופי, תשמחי, הוא ענה, המדינה הזו חוזרת להיות נורמלית. בדרך כלל, בבוקר יום א', אני קמה עם כותרת ועם עניין שעליו אני רוצה להגיב. הפעם, נתניהו
–'הקומפרסור' של עמוס עוז – מוריד בהדרגה את הקצב או את עצמת הישמעותו, והכל נרגע.
שאל אותי ידיד צעיר שלי. הרחיבו, עניתי לו, זו תהיה הקריאה. הגדילו את תקציב הממשלה ואת מעורבותה. הרחיבו, לא סתם הדפיסו כסף. חברו את הממשלה למטרות שהיא מעוניינת להגשים. זה יהיה קו ההפרדה בין שמאל לימין. הימין קורא להדפיס כסף. סתם להדפיס, וגם זאת בזהירות מרובה. השמאל קורא לחדש את תפקיד הממשלה, ליחס לה יעדים מוגדרים.
לא, זה לא עניין שגרתי – ניסוי מעבדה בכלכלה. אך מה שעשינו בחצי השני של שבוע פסח, הוא הכי קרוב לזה שאפשר. עלינו לגליל, למקום הנופש שלנו זה יותר מארבעים שנה. לא סתם 'מקום נופש', כי אם מקום הנופש בפסח כל שנה. שלושה דורות אחוזי געגועים, אחרי דילוג של שנה. האמינו לי, קלטנו כל פרט שלא היה כמו קודם.
זה טראמפ, מה שקרה בליל חמישי בקונגרס האמריקאי? זה הקסם של נשיא ארה"ב? או זה מסר לקהל המצביעים האמריקאי, ולקהל המצביעים הדמוקרטיים בכלל? "להחזיר לעצמנו את המדינה" הוא אמר, והמון מאזיניו פרץ לגבעת הקפיטול בעת התכנסות הקונגרס לאישור ניצחונו של ג'ו ביידן בבחירות. ו'ההמון' בניגוד למצופה, היה המון של לבנים, הרבה בלונדינים שהתפרעו במשרדי הקונגרס.
אחת התופעות הכי פחות מובנות בכלכלה של ימים אלה היא הסירוב להעלות מס, והתמיכה הנלהבת בהדפסת כסף במקומו. מה, להדפסת כסף אין מחיר? כבר כעת רואים את ניפוח הבורסות במחזור הנוכחי, ואת ההקצנה הנוספת בהתפלגות ההכנסות, אי השוויון המוגבר. איש אינו יודע איך זה ייגמר, אך רבים חשים שזה ייגמר לא טוב, אם במשבר חברתי עמוק, או בתהליך כלכלי בעייתי.
שוב אני חוזרת לפוסט-קפיטליזם. חוזרת למחשבה המנקרת במוחי ולא מרפה. פוסט קפיטליזם מהו? הוא אמירה שאנחנו בשלב הפוסט של הקפיטליזם. השלב שבו המערכות הכלכליות לא יכולות עוד להיות מתוארות כצורה של קפיטליזם. האם אנחנו שם? אולי בשאיפה, בחלום, חלום של אנשים כמוני. אך בפועל, אנחנו בקפיטליזם מכוער, קפיטליזם שרק הולך ומקצין, בינתיים.
בשבוע שעבר כתבתי כאן בעיקר על כסף, על מנת לחדד את ההבדל בין פוסט-קפיטליזם לסוציאליזם בכלכלה. אמרתי כי בפוסט-קפיטליזם אין התייחסות מספקת לכמה ולכסף, לעומת הסוציאליזם שבו השאלה 'כמה כסף' חוזרת שוב ושוב. רציתי לכתוב גם משהו על זמן, אך פתאום תפשתי שהפוסט-קפיטליזם מתייחס לזמן, אם הוא מדבר על שבוע עבודה של 32 שעות, ולאחר מכן של 24 שעות.
פוסט-קפיטליזם הוא מונח אופנתי, שנתקלתי בו לאחרונה. בדקתי בוויקיפדיה איך הוא מוגדר, ומצאתי: "פוסט-קפיטליזם הוא מצב שבו כבר לא ניתן לתאר את המערכות הכלכליות של העולם כצורות של קפיטליזם". בדקתי בוויקיפדיה מהו קפיטליזם, ושם כתבו: "קפיטליזם הוא שיטה כלכלית המבוססת על הבעלות הפרטית של אמצעי הייצור, והפעלתם לשם רווח". יש כמובן ווריאציות רבות להגדרה זו, אך בעלות פרטית ורווח הם מונחים מרכזיים בכולן.
עידן השוק החופשי 